מי חלם אפילו בשבוע שעבר שתיווצר הסכמה מקיר לקיר בציבור הישראלי שיש לכבוש מחדש את רצועת עזה? האוהדים והדוחפים של ההתנתקות, של אוסלו ושל שאר הנסיגות וההתקפלויות רוצים פתאום להצטרף לממשלת האחדות כדי להשיב יחדיו את הגלגל לאחור, להחזיר אותנו לרצועה, שברחנו ממנה לפני 18 שנים בזנב מקופל בין הרגליים, ואל העיר עזה, שברחנו ממנה לפני שלושים שנה.
מה שהיה יכול להיעשות בטוב נעשה אחרי מכה כבדה מנשוא, אסון נורא בסדר גודל היסטורי אפילו בממדי העם היהודי למוד הסבל, אבל לפחות נעשה. עם כל הצער מותר להעריך שרק נסיבות איומות כאלו היו יכולות לשכנע את מנהיגי מדינת היהודים להכריע במערכה. גם עכשיו יש מי שמפקפק אם יש בהם העוז הדרוש לעשות זאת.
"מחיר כבד ייגבה רק אם נמתין ולא ננחית מכת מחץ על חמאס, מכה בסדר גודל של עשרת אלפים הרוגים מאנשיו. אם נוודא שיהיו להם הרבה הרוגים וש-400,000 פליטים יברחו דרך מעבר רפיח, לא יהיה חשש לקטל המוני בקרב חיילינו"
קצת היסטוריה
פעמיים כבשו כוחותינו את רצועת עזה, ובניגוד לדימוי העזתי המפלצתי של ימינו, בשני המקרים הושלמה המשימה במהירות, בתוך יום וחצי עד יומיים, ובמספר נפגעים מועט למדי. ההיסטוריון ד"ר חגי בן ארצי מעריך את מספרם של הרוגינו בעזה בלא יותר מכמה עשרות בכל אחת מהמלחמות. מיותר לומר שכל אדם הוא עולם ומלואו, אבל לתסריטי האימה בהקשר הזה אין בסיס. בניגוד לימינו, אגב, בפעמיים ההן הייתה הלחימה נגד צבא סדיר.
במבצע קדש ניתנה ההוראה לכבוש את הרצועה עם השלמת רוב כיבוש סיני. זה קרה אור לכ"ח במרחשוון תשי"ז, 2 בנובמבר 1956, על פי הנחיה ישירה של ראש הממשלה בן-גוריון, מחשש שבמהרה תיכפה על צה"ל הפסקת אש. אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני פקד על חטיבה 11 בתוספת גדוד מחטיבה 37 בפיקוד אל"ם אהרון דורון להיערך לכיבוש הרצועה.
"מוטלת על הממשלה חובה מוסרית, לאומית ואסטרטגית למגר את שלטון הרשע הזה עד תום. המהלך הזה הכרחי גם למראה שאר אויבינו, הבוחנים כעת היטב את תגובת ישראל וצה"ל"
באותה עת נודע שאוניית מלחמה אמריקנית עתידה להגיע למחרת לאזור כדי לפנות אזרחים אמריקנים מהרצועה, ושמחוני חשש שזה יהיה הזרז לקביעת הפסקת האש. חטיבה 11 השתהתה ביציאה למתקפה, בין השאר בגלל היעדרו של ריכוך ארטילרי ואווירי, שלא ננקט מחשש פגיעה באזרחים אמריקנים ובשל מחסור ביחידות תותחנים ובמטוסי תקיפה.
שמחוני החליט שהמשימה דחופה דייה לתקיפה בלא 'ריכוך' מקדים. הוא עצמו יצא אל שטחי הכינוס של החטיבה, דחק במפקדים להזדרז וטרח לאסוף קציני שריון מזדמנים כדי לסייע בפיקוד על הטנקים הכשירים המעטים. הכוחות נעו מסיני לרצועת עזה. בשל אי-הבנה אירע בדרך לרצועה ירי כוחותינו על כוחותינו. שבעה טנקים ישראליים נפגעו ממנו. בכל זאת המשיכו הכוחות לכיבוש הרצועה, ועשו זאת בלא קושי מיוחד.
בשמונה בבוקר, כ"ח במרחשוון, התקבלה שיחת טלפון במשרד הישראלי של ועדת שביתת הנשק בבאר שבע ממטה משקיפי האו"ם בעזה. הגנרל המצרי מוחמד פואד אל-דיגאווי, מושל הרצועה, היה על הקו וביקש למסור את כניעתו. אומנם כוחות מצריים מעטים המשיכו להילחם עוד שעות אחדות, אך עד בוקר שבת, כ"ט במרחשוון תשי"ז, פסקה הלחימה. כוחות מקומיים של הגנה מרחבית מאזור יד מרדכי, עם יחידות משמר הגבול, נשלחו לרצועה כדי לסייע בהחזקתה לכוחות המעטים שכבשו אותה.
יותר מעשור אחר כך שוב ניתנה הפקודה לכבוש את עזה ובנותיה, ושוב הוטלה המשימה על חטיבת המילואים 11, שתוגברה בכוחות שריון וצנחנים. בבוקר כ"ו באייר תשכ"ז הבקיעה חטיבה 7 לשטח הרצועה בגזרת ח'אן יונס ונעה לעבר רפיח שבדרום הרצועה, ואילו חטיבה 11 חדרה לרצועה בכמה נקודות לאורך הקו. עיקר הכוח חדר דרך ח'אן יונס ופתח בתנועה צפונה לעבר עזה. לחימה קשה במיוחד הייתה בפאתיה הדרומיים ובפאתיה המזרחיים של עזה, באזור שכונת דרג' וגבעת עלי מונטר. ההתנגדות הערבית הייתה קשה מהצפוי, ובתום יממה של לחימה טרם הושלם כיבוש הרצועה.
לפיכך הורה אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש, שעודנו עימנו היום, לחטיבת הצנחנים 35 בפיקוד רפאל איתן (רפול) לסייע בכיבוש הרצועה. בשלב הראשון פעלה החטיבה לכיבוש ח'אן יונס, אך בשל עוצמת ההתנגדות הוחלט לנוע צפונה לעבר עזה. בזמן שהצנחנים נעו לעזה נפתחה על העיר הפגזה ארטילרית, והיא נמשכה כחמש שעות כדי לרכך את יעדי האויב במקום.
אם היעד במלחמה לא יהיה שמחזירים את עזה לשליטתנו, כל העסק לשווא. לא עוד רצועת ביטחון ברוחב אלף מטרים ובלבולי מוח מהסוג המספר בכל פעם 'חמאס חטף מכה שמעולם לא חטף'. זו הזדמנות לשינוי הסדר האזורי מן היסוד. חיינו עד היום בדגם שגרס שאנחנו נסוגים ונסוגים, מכל מיני סיבות, כדוגמת חולשה מדינית. לריק הזה נכנסו מפלצות"
"צריך לצעוק על שלחמאס עדיין אין עשרת אלפים הרוגים, זו חרפה מוסרית וחרפה צבאית"
בתום ההרעשה פרצו לעיר כוחות מחטיבה 35 וחטיבה 11. בתוך שעתיים של לחימה נכבשה תחנת המשטרה של עזה, ובכך הסתיים כיבושה. אחר כך נעה חטיבת הצנחנים דרומה כדי להשלים את כיבוש ח'אן יונס. לנוכח התנגדות האויב במקום הוחלט להמשיך את המתקפה באור יום. בכ"ח באייר בשש בבוקר פתח צה"ל בהרעשה ארטילרית על העיר. לאחר הריכוך הארטילרי חדרו כוחות הצנחנים לעיר בליווי טנקים, ועד אחת בצהריים הושלם כיבושה. זמן קצר אחר כך סיימו כוחות אחרים את כיבוש צפון הרצועה, ובכך תמה המשימה. בתום הקרבות מונה ממשל צבאי על רצועת עזה.
לחמאס אין טנקים ואין מטוסים, ואין סיבה להניח שהכרעתו ברצועה תהיה ממושכת יותר משהייתה בתשי"ז ובתשכ"ז. הדבר דורש אך ורק הצהרה – שטרם ניתנה – בדבר המשימה והיעד הנכונים. שאלתי את ח"כ עמית הלוי, שיצא בימים האחרונים בתוכנית מסודרת בנוגע לאופן שיש לנהוג ברצועת עזה, אם איננו חושש מתסריטי האימה שלאורך שנים מוזכרים שוב ושוב בתקשורת הישראלית, ולפיהם כיבוש הרצועה יגרום למותם של מאות או אלפי חיילים, נוסף על המחיר הכבד שכבר נגבה מאיתנו במערכה הזאת, לדאבון הלב.
"מחיר כבד ייגבה רק אם נמתין ולא ננחית מכת מחץ על חמאס", השיב הלוי, "מכה בסדר גודל של עשרת אלפים הרוגים מאנשיו. אם נוודא שיהיו להם הרבה הרוגים וש-400,000 פליטים יברחו דרך מעבר רפיח, לא יהיה חשש לקטל המוני בקרב חיילינו.
"לחמאס אין זכות קיום", מוסיף הלוי. "המכה הרצחנית הנוראה שספגנו מובילה למסקנה חד-משמעית: אסור להמשיך בגישה של העלמת העין מבניין הכוח של האויבים האכזריים באזורנו. יש להביא לידי שינוי מן היסוד של הסדר האזורי. מוטלת על הממשלה חובה מוסרית, לאומית ואסטרטגית למגר את שלטון הרשע הזה עד תום. המהלך הזה הכרחי גם למראה שאר אויבינו, הבוחנים כעת היטב את תגובת ישראל וצה"ל.
"יעדי המלחמה צריכים להיות ארבעה: ראשית, שחרור מלא של רצועת עזה מהכיבוש האכזרי של חמאס אגב מיטוט מוחלט וסופי של שלטונו והחזרת השליטה הצבאית והאזרחית לידי מדינת ישראל. שנית, חיסול עשרות אלפי לוחמי חמאס או גירושם מרצועת עזה וחיסול כל תשתיות הארגון. שלישית, מכה תודעתית מכרעת באמצעות ניתוק והפגזה מיידית של כלל התשתיות עד לכניעה – חשמל, דלק, מים, תקשורת ואינטרנט וגם דרכים. רביעית, פתיחת שערי הרצועה בגבול מצרים, ולא כפי שצה"ל פועל עכשיו, שהוא דוחק את תושבי הרצועה לתוך הערים. צריך לפתוח את שערי ההגירה למצרים ולים. לאפשר לאנשים לצאת ולהבהיר: מי שבוחר לצאת, שיצא. מי שנשאר, דמו בראשו. אני וחבריי לא נסכים לפחות מזה.
"צריך לבתר את הרצועה לחמישה חלקים. גדרות לא צריכות להיות סביב הרצועה כולה אלא רק סביב חמש הערים המרכזיות, ואילו כל שאר שטח הרצועה ינוקה ממבנים ערביים. יש להשמיד מהאוויר את כל מחסני הטילים, מצבורי הדלק, הגשרים ומערכות החשמל. יש לפגוע בכל בנייני השלטון של חמאס, בכל העיריות, בכל הבסיסים ובכל הבתים של פעילי חמאס ועובדיו. לא אחד פה ושם. אלפי בניינים. יש להשמיד כל מקום שיורים ממנו רקטות, גם אם מדובר בבית חולים או בגן ילדים, כפי שמקובל גם באמנות הבין-לאומיות, ובניגוד לנוהג המשפטי הלא מוסרי שעל פיו התנהלנו עד היום.
"כל העולם מסתכל עלינו עכשיו. הסעודים מסתכלים והלבנונים וחיזבאללה מסתכלים. ארבעת הדברים האלה חייבים להיעשות. הכול עומד על שחרור מלא של הרצועה והשבת השליטה הצבאית והאזרחית שלנו לשם. אם היעד במלחמה לא יהיה שמחזירים את עזה לשליטתנו, כל העסק לשווא. לא עוד רצועת ביטחון ברוחב אלף מטרים ובלבולי מוח מהסוג המספר בכל פעם 'חמאס חטף מכה שמעולם לא חטף'. זו הזדמנות לשינוי הסדר האזורי מן היסוד. חיינו עד היום בדגם שגרס שאנחנו נסוגים ונסוגים, מכל מיני סיבות, כדוגמת חולשה מדינית. לריק הזה נכנסו מפלצות, חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה וביהודה ושומרון. את הדגם הזה צריך להפסיק. צריך להחזיר לשם את השליטה הצבאית והאזרחית של ישראל".
"אם בפועל זה אומר ששום דבר לא ישתנה במדיניות, ואנחנו נישאר רק עם תמונות של אונס שבויות ולינצ'ים בחיילי צה"ל, זה יהיה שבר שלא נתאושש ממנו, כי השלב הבא יהיה שחיזבאללה יעשה אותו דבר במחיר גבוה בהרבה"
ערים יהודיות חדשות
לדעת ח"כ הלוי, הפעם ייארך כיבוש הרצועה זמן רב יותר משארך בפעמיים הקודמות. "זה ייקח יותר זמן, אבל יש לנו יומיים-שלושה לתת מכת מחץ ראשונית לאויב, וזה לא קורה. צריך לצעוק על שלחמאס עדיין אין עשרת אלפים הרוגים, זו חרפה מוסרית וחרפה צבאית. אבן הראשה של הכול היא מה שאמר נתניהו: 'אנחנו נפרק את היכולות השלטוניות של חמאס'. מה זה אומר? אם הוא משאיר את כוונתו מעומעמת כדי להסתדר עם האמריקנים וכיוצא בזה, הכול בסדר.
"אם בפועל זה אומר ששום דבר לא ישתנה במדיניות, ואנחנו נישאר רק עם תמונות של אונס שבויות ולינצ'ים בחיילי צה"ל, זה יהיה שבר שלא נתאושש ממנו, כי השלב הבא יהיה שחיזבאללה יעשה אותו דבר במחיר גבוה בהרבה. ישראל צריכה לומר: אני מגרשת עכשיו שלושים-ארבעים אלף מחבלי חמאס, כולם, כל העובדים, כולם בחוץ. הם לא יישארו פה. כל מי שיש לו זיקה לחמאס לא יהיה פה".
ומי יהיה בשלטון שם?
"מנהל אזרחי ישראלי. מבחינתי צריך להוריד את כל המבנים האחרים מלבד אלו שבחמש הערים המרכזיות – ג'בליה, עזה, דיר אל-בלח, ח'אן יונס ורפיח. חוץ מאלו הרצועה צריכה להיות נקייה. יש היום הסכמה מקיר לקיר, מימין ומשמאל, שבעזה צריכה להיות שליטה צבאית ואזרחית ישראלית. יש לנו מסקנה: אנחנו לא יכולים להשאיר ריק, כי לריק הזה נכנסות מפלצות. אנחנו לא יכולים להשאיר שלטון נאצי לידינו. זה משפט שההנהגה עדיין לא אמרה וצריך להיאמר".
ומה יהיה אחרי המלחמה בשטח הכבוש? איש ציבור חשוב בימין אומר לנו שלא לציטוט: "גוש קטיף היה כלום ושום דבר לעומת מה שדרוש. אנחנו צריכים ברצועה שלוש-ארבע ערים יהודיות בסדר הגודל של אשקלון, כ-100,000 איש לפחות בכל אחת מהן, שיקטעו את הרצף הערבי שם. רק כך נשיג בסוף המלחמה הקשה הזאת את השקט המיוחל".
