בערב יום כיפור עליתי לבית הכנסת לתפילה. העלייה לעזרת הנשים בבית הכנסת שלנו היא מין כבש אבן ארוך שבזמני התפילה תמיד מלא נשים ובנות. נדחקתי ועברתי עד הכניסה, מנסה למצוא את האיזון בין לא ליפול ובין לא לדרוך על מישהי בקביים בטעות (הניסוי נכשל אגב, דרכתי על יותר מדי בנות).
הגעתי לכניסה המיוחלת, נכנסתי לבית הכנסת וחיכיתי שתאפוף אותי הילה של אור שראויה ליום כיפור. ההילה המיוחלת איחרה לבוא, ובינתיים מצאתי מקום ופתחתי את המחזור, מנסה להתחבר למקום.
התפילה התחילה, וכל אחד עשה את תפקידו נאמנה: החזן התחזן, המתפללים התפללו, והילדים אוכלי הבמבה צצו בכל פינה אפשרית. הסתכלתי מסביב, מנסה למצוא משהו שיחבר אותי יותר, ומזווית העין קלטתי חברה מתנועעת נמרצות בתפילה חרישית, העיניים שלה עצומות. אוף! קינאתי בה.
הגעתי לכניסה המיוחלת, נכנסתי לבית הכנסת וחיכיתי שתאפוף אותי הילה של אור שראויה ליום כיפור. ההילה המיוחלת איחרה לבוא
דפדפתי במחזור לראות כמה עוד נשאר, דפדפתי בחזרה למקום שבו היה החזן. ניסיתי להתפלל בקול, אולי ככה המילים ייכנסו, מניחה את האצבע על הדף ומתפללת שאוכל להתפלל. התפילה נגמרה, והייתי קצת מאוכזבת מעצמי. נזכרתי בראש השנה, איזה חיבור מטורף ותפילות מדהימות היו לי אז. איך פתאום הכול נעלם? הבטחתי לעצמי שבבוקר אשתדל יותר, והפעם בטוח אצליח!
הגיע הבוקר, התעוררתי וגיליתי שפספסתי את המניין שאני אוהבת. בלית ברירה הלכתי למניין אחר, ושוב היה אותו סיפור של אתמול: אני אומרת את המילים, מנסה להרגיש חיבור, מנסה לגלות משמעות, אבל במקום קדושה אני מרגישה קצת ריקנות.
יצאתי מהתפילה לעזור לאימא עם הקטנים, וכשחזרתי הם כבר התקדמו הרבה. אישה לידי הראתה לי איפה אנחנו במחזור, והעיניים שלה היו לחות מדמעות. התרגשתי קצת, הלוואי עליי תפילה בעוצמה כזו. החזן התחיל לומר וידוי, והקהל איתו, ואני מנסה לחשוב על כל הדברים הטובים פחות שעשיתי השנה, אולי זה יעזור.
זה עוזר קצת, אבל לא מספיק. כולם מסביבי מתפללים בחום ובדבקות, ורק אני מתפללת תפילה פושרת כזו. גם התפילה הזאת נגמרה, והלכתי הביתה בלב כואב שביום הכיפורים אני לא מצליחה להתפלל.
כשהגיע זמן תפילת מנחה תפסתי מקום מאחור בצד, מסתכלת על עשרות האנשים שבבית הכנסת ומשפילה מבט למחזור, מתחילה בתפילה איטית, מתעכבת על כל מילה, מנסה לחסום את עשרות המחשבות והסחות הדעת. וזה קשה, הראש מפוצץ במיליון מחשבות, יש המון אנשים סביבי, ואני רק מייחלת לקצת שקט כדי שאוכל להתרכז.
ניסיתי להשתיק הכול, ליצור מין יקום מצומצם, רק אני המחזור וא-לוהים. ואז שאלתי את עצמי: למה בעצם? אני מסתכלת על עשרות האנשים, פותחת את היקום המצומצם שלי לכולם, מתרכזת באישה שמתפללת בחוזקה, מחייכת לילדה המתנועעת בדבקות מתוקה, מסתכלת על חברה שמתפללת בצד, מקשיבה לקולו של החזן, חושבת על אימא, שגם היא נמצאת כאן איפה שהוא, מנסה לאתר את קולו של אבא מהצד השני.
ומשהו פתאום נפתח בי. הגיעה ההארה שחיכיתי לה. ואני משפילה מבט למחזור, מרגישה סביבי את כל האנשים וסוף-סוף מתפללת תפילה אמיתית, תפילה של יום הכיפורים.
