נהגי המשאיות הערבים שנכנסו בבוקר בטור עורפי ללב השטח המאובק לעוד יום עבודה במחצבה שפשפו בהפתעה את עיניהם הטרוטות. לנגד עיניהם נגלה מחזה שהפתיע אותם עד מאוד: אוהל קטן ובו כמה בחורים יהודים השקיף עליהם מההר שממול.
הגבעה החדשה שהוקמה בן לילה נמצאת בלב שטח שאוכלס עד כה אך ורק בערבים, ופתאום נגלה לעיניים יהודיות וזוכה לנוכחות קבועה בשטח. עוד גבעה עלתה על פני השטח וממלאת תפקיד חשוב במלחמה על השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון. זהו סיפורה של הגבעה החדשה בבנימין: אור מאיר.
סיפורנו מתחיל לפני כמעט ארבעה חודשים. בג' בסיוון עלתה על הקרקע גבעת אור מאיר. המקום: מדרום ליישוב עפרה שבבנימין, בין הכפרים דיר דבואן, רמון וביתין. הנוכחים: שלושה נערים בני 17–18 בעלי אש בעיניים והתמסרות לשטח. הציוד: מזרנים, שמיכות, ג'ריקנים למילוי מי שתייה, כמה ספרי קודש ללימוד, בזנטים ורשת צל.
הבחורים החרוצים סיקלו אבנים ובנו במקום מבנה מאבן מקומית, ועליו הם פרסו את רשת הצל, והנה עומד על תילו המבנה הראשון של גבעת אור מאיר. במבנה הקטן והפשוט הזה הם טבעו את טביעת הרגל הראשונה בשטח, ומאז לא עזבו את המקום אפילו לדקה.
אלקנה נחמני: "לא הייתי אפילו שבת אחת בבית מאז שהקמנו כאן את המקום. אני קופץ מדי פעם הביתה להחליף בגדים ולפגוש את ההורים והמשפחה, אבל אנחנו לא מוותרים על הנוכחות כאן אפילו לרגע"
מול ההר שעליו חולשת הגבעה שוכנת מחצבה ענקית השייכת למיליונר הפלשתיני מוסטפא טריפי. מחצבת טריפי היא אחת המחצבות הגדולות בשטחי יהודה ושומרון, ומדי יום עובדים כלי החציבה על גריסת מאות טונות של סלעים ועפר הנמכרים לכל רחבי הארץ.
תופעת המחצבות ביהודה ושומרון היא אחד הדברים שמבטאים יותר מכול את חוסר המשילות בשטח. נתחיל מכך שרובן הגדול של המחצבות פיראטיות לחלוטין, ונדמה כאילו יש בעלי אינטרסים במנהל האזרחי המעוניינים להשאיר את המצב כמות שהוא. מחצבת טריפי דווקא קיבלה את האישורים הנדרשים להפעלתה, אך נראה שכעומק החציבה בהרי בנימין כך עומק השחיתות במנהל האזרחי.
מוסטפא טריפי הוא בעל הון המקושר לגורמים בכירים ברשות הפלשתינית, וזה ככל הנראה מה שגרם לקצינים במנהל האזרחי לכופף את החוק בכל הנוגע להתנהלות המחצבה. דרך הגישה למחצבת הענק פולשת לאדמות קק"ל באזור, כך התברר בבית המשפט בעקבות עתירה של תנועת רגבים נגד פעילות המחצבה.
למרות החלטת בית המשפט דאגו במנהל האזרחי לסדר למחצבה גישה נוחה מהכביש הראשי, ציר 60. בשנים האחרונות המחצבה הולכת וגדלה, וככל הנראה גם קיבלה אישור חריג במיוחד לחצוב באדמות מדינה באזור. השחיתות בכל הנוגע להתנהלות מחצבות טריפי כה רבה עד שאפילו ערבים מהכפר דיר דבואן מתחו ביקורת על ההתנהלות עם טריפי, שנדמה שהונו הרב עומד לימינו בקבלת האישורים לחציבה חסרת הרסן.
נגיסות בהר
מחצבת טריפי היא אחת מעשרות מחצבות בשטחי יהודה ושומרון, שרובן המוחלט פועלות ללא היתר כלל וללא שום בקרה. בגוש עציון למשל פועלת זה שנים מחצבת ענק בבית פג'אר. גם כאן הוגשה עתירה לבית המשפט, והוא דרש מהמנהל האזרחי לסגור את המקום או להסדיר כחוק את פעילותו, אך למרות זאת המחצבה ממשיכה לפעול באין מפריע, ומאז אפילו הכפילה את שטחה בעוד אלפי דונם.
גם מחלון ביתי שביצהר אפשר לחזות בנוף של הרים אכולים למחצה מכל כיוון. ענני אבק וחציבות חסרות ביקורת שנוגסות מדי יום בעוד ועוד נתחים של ההרים בשומרון, ביהודה ובבנימין, אינם מחזה נדיר כלל. ברוב המחצבות נמנעות הרשויות מלהתעסק מכיוון שמדובר במקומות שהוגדרו בהסכמי אוסלו שטחי B, אבל הנזק שהמחצבות הפיראטיות גורמות לטבע הרסני. הכרייה הבלתי חוקית גורמת נזק אקולוגי כבד. השפעותיה הסביבתיות חמורות, והיא פוגעת פגיעה אנושה בקרקע, בנוף ובמשאבי הטבע. כמו כן החציבה היא הפרעה ומטרד ציבורי חמור, שכן היא מזהמת את האוויר באזור באבק חציבה רב.
"עלינו לכאן קודם כול כדי ליישב את ארץ ישראל", מדגיש אלקנה נחמני, מראשוני המתיישבים במקום. "אבל ברור שהנוכחות שלנו כאן גם עוזרת לפקוח עיניים ולראות שהמחצבה לא משתלטת על שטחים. צריך להבין שבניגוד להשתלטות חקלאית ערבית או לפלישה של רועי צאן, הנזק של המחצבות לסביבה ולאדמה הוא בלתי הפיך. אני די בטוח שזה מאוד מפריע לכל מיני גורמים שאנחנו נמצאים כאן ושולטים בשטח, אבל לא נוותר על הארץ שלנו".
מאה אחוז מעצמי למען הארץ
"כשעלינו לגבעה בימים הראשונים עוד לא החלטנו איך לקרוא למקום. לאחר כמה ימים נרצח מאיר תמרי הי"ד בפיגוע ירי ליד חרמש, והאירוע הזה כאב לכולנו. התמונות של ילדיו הקטנים של תמרי על הקבר של אביהם נגע בנו, והחלטנו לקרוא לגבעה על שמו, אור מאיר".
הבחירה לקרוא ליישוב החדש על שמו של הנרצח נגעה ללב המשפחה האבלה, וחמותו של תמרי שלחה הודעת חיזוק לבחורים: "מעריכה את העשייה שלכם מאוד. כל כך שמחנו שיש יישוב על שמו של מאיר יצחק תמרי שלנו הי״ד. אתם עושים את התפקיד הכי חשוב, מקווים שלא תתייאשו. בסוף כולנו נהיה נערי גבעות", חתמה.
נחמני גדל בירושלים, בשכונת קריית משה, והצטרף לגבעות לפני כשנתיים. בהתחלה נכח בגבעות באזור בנימין, ואחר כך עבר לפעול בגבעת אוהבי-יה שליד בת עין. אלא שבמחלקה היהודית בשב"כ לא אהבו את פעילותו של נחמני למען ארץ ישראל, ולאחר זמן קצר הוא קיבל צו הרחקה מנהלי משטחי יהודה ושומרון, חתום בידי מפקד פיקוד המרכז.
אלקנה נחמני: "היה אפילו מאהל בדווי אחד שממש התקפל מפה כמה ימים אחרי שעלינו בלי שאמרנו לו מילה. הם רואים תופעה שהם לא הכירו ולא דמיינו שהיא אפשרית. חבורת נערים יהודים שעלו לכאן ומוכנים לחיות כאן בלי חשמל ובלי מים, בתנאים יותר קשים משלהם, ולמרות הכול לא עוזבים את השטח"
אנשי המחלקה היהודית בשב"כ משתמשים לא מעט בצווי הרחקה מנהליים נגד פעילי התיישבות בולטים. בניגוד להליך משפטי תקין, שבו יש חובה להביא הוכחות, הצווים המנהליים נחתמים לאחר שמוצג "חומר חסוי" למפקד הפיקוד, שמשמש חותמת גומי במרבית המקרים. השימוש בצווים ללא כל בסיס ראייתי שאפשר להתמודד איתו בבית המשפט נועד בעיקר כדי להרתיע ולנסות לחנך מחדש את פעילי הגבעות שעוסקים ביישוב הארץ.
אבל דווקא ההרחקה המנהלית שנועדה להלך אימים על נחמני גרמה לו להגביר את פעילותו בהתיישבות. "אחרי שקיבלתי את הצו ישבתי בבית איזו תקופה, ואז אמרתי לעצמי: רגע, עזבתי את הישיבה כדי ליישב את הארץ, אז אם כבר קיבלתי הרחקה, זה לא אמור לגרום לי להתייאש, להפך, זה זמן שבו אני יכול לברר עם עצמי לעומק בשביל מה אני כאן ואיך אני יכול לתת מעצמי יותר. אחרי הרבה מחשבות ובירורים החלטתי שכשתיגמר ההרחקה אקים נקודה חדשה של התיישבות יהודית ואתן מאה אחוז מעצמי למען ארץ ישראל".
ואכן, כך היה. נחמני ועוד כמה חברים עלו בתחילה אל הגבעה כשבידם ציוד בסיסי לשהייה בשטח. אחרי שפרסו במקום רשת צל החליטו: אנחנו כאן על הגבעה הזאת בכל הכוח. "לא הייתי אפילו שבת אחת בבית מאז שהקמנו כאן את המקום. אני קופץ מדי פעם הביתה להחליף בגדים ולפגוש את ההורים והמשפחה, אבל אנחנו לא מוותרים על הנוכחות כאן אפילו לרגע", מספר נחמני בחיוך. "בעזרת ה' לאט-לאט נתקבע פה ונוכל לצאת גם לשבתות. ההתחלה הכי קשה תמיד".
לאחר תקופה קצרה שבה הכינו הבחורים את השטח, פרצו שבילים והכירו את הגזרה לעומק, הם הביאו את הלב הפועם של הגבעה, עדר עיזים של כארבעים ראש צאן. מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות יוצא אחד מהבחורים למרעה ושומר על שטחי הגבעה, ושטחי המרעה מרחיבים את הגבולות מדי יום.
"ברוך ה' כמעט לא היו לנו כאן היתקלויות עם ערבים. היה אפילו מאהל בדווי אחד שממש התקפל מפה כמה ימים אחרי שעלינו בלי שאמרנו לו מילה". בעיניו של נחמני ההסבר לעזיבתם של הבדווים פשוט: "הם רואים תופעה שהם לא הכירו ולא דמיינו שהיא אפשרית. חבורת נערים יהודים שעלו לכאן ומוכנים לחיות כאן בלי חשמל ובלי מים, בתנאים יותר קשים משלהם, ולמרות הכול לא עוזבים את השטח. הם מבינים שאנחנו כאן כדי להישאר ואנחנו לא מתכוונים לוותר, אז הם עוזבים".
גם כוחות הביטחון כבר גרמו לתושבי אור מאיר כמה רגעי משבר. כוחות מג"ב הרסו כמה פעמים את האוהל של הבחורים ואת דיר העיזים, ולזמן מה גם הוטל צו שטח צבאי סגור על המקום. ואולם בכל פעם קמו התושבים לאחר ההרס ובנו מחדש את המקום. "בסוף מה שקובע זה לא כמה בתים בנינו. מה שקובע זה אם אנחנו נשארים כאן בשטח, וזה מה שאנחנו עושים. נשארים בשטח, יוצאים למרעה, בונים מחדש. בסוף זה מה שיכריע את הכף".
הסיפור של הגבעה הצעירה בהרי בנימין משקף יותר מכול את הנוסחה המוצלחת ביותר ליישוב הארץ. בנוסחה הזאת יש מרכיב אחד עיקרי, והוא מסירות נפש. הבחורים שסוחבים בכל בוקר ג'ריקנים של מים, שמטעינים את הטלפון במצת של הרכב ובלילה מדליקים פנסים כדי ללמוד תורה ולשמור, מייצגים יותר מכול את מסירות הנפש הזאת.
ביהודה ושומרון צריך לפעול עוד הרבה עד שנזכה למשילות אמיתית, עד שנזכה ליישב את הארץ כולה ביהודים, ובינתיים האור המאיר על הגבעה הצעירה מדרום לעפרה מאיר את הדרך שבה נכבשת ארץ ישראל.
