הורים אינם בני אדם מושלמים. הם עושים טעויות. לרוב אנחנו לומדים את זה כשאנחנו עצמנו הופכים להורים ומגלים שכל העסק הזה לא פשוט. אבל אנחנו לומדים לקבל את זה ששום הורים אינם מושלמים, הם שלנו והם מושלמים בשבילנו.
הנקודה הזו שאנחנו לומדים שההורים אינם כול יכולים – והם לא סופרמן או וונדר וומן – היא שלב שעשוי להיות לא פשוט. מעין הבנה ש"החיים הם כמו קופסת שוקולד – אתה לא תדע מה יצא לך" (מהסרט 'פורסט גאמפ'), או במילים אחרות איזה שיעור תקבל ואיזה לקח תלמד. יש מי שלומדים את זה בגיל צעיר ויש מי שבגיל מאוחר, אבל משלמדת את השיעור הזה אתה מבין שהחיים אינם שחור או לבן כמו שחשבת שהם כשהיית ילד. יש המון גוונים של אפור. פתאום נופל האסימון שייתכן שלא כל הנוצץ זהב.
ככה הרגשתי כשסיימתי בפעם השנייה את הספר 'כחש' של בן הכט. אם עדיין לא קראתם, זה הזמן. אני רק מזהירה מראש: המדינה לא תיראה אותו דבר אחרי שתקראו את הספר.
כל סיפורי הגבורה שאתם זוכרים מילדותכם יישמעו אחרת. לא כי לא היו סיפורי גבורה; חנה סנש לדוגמה היא סיפור בפני עצמו על גבורה ואומץ. אך מבינים פתאום איך קמה המדינה, מה קרה מאחורי הקלעים. אני נכדה של ניצולי שואה שכל משפחתם נרצחו בידי הנאצים יימח שמם וזכרם, וגדלתי על סיפורים ציוניים של בניין הארץ. ואז, כשקראתי את הספר הזה, השקר הוא העניין הכי בולט.
הכול הנדסת תודעה. "האופי האמיתי של השררה אינו מה שהוא אלא זה שהיא מצליחה לשדל את הבריות להאמין בו שהוא" ('כחש', עמ' 250). זה אומנם מונח די חדש לרובנו, אך כשיצא הספר בשנת 1961 (תורגם בשנת 1970), אחרי משפט קסטנר, ששיתף פעולה עם הנאצים, הוא סיפר על הנדוס התודעה העמוק שקרה בציבור בעולם בכלל אך גם בעולם היהודי בפרט בנושא ההשמדה של העם היהודי.
אך זה לא המצב. נזק איום נגרם, פשעים של ממש נעשו כלפי מי שניסה לסייע, ועל סמך שקר כזה של ארגונים יהודיים (!) אי אפשר לבנות מדינה דמוקרטית אמיתית
כשקוראים את הספר מבינים לא רק איך התנהלה המדינה אז אלא איך היא מתנהלת היום. זה קצת מזכיר את ההרגשה כשמבינים שהורים אינם מושלמים. מבינים שמקימי המדינה, אבותינו המייסדים, אם תרצו, לא היו מושלמים בלשון המעטה. הדבר הזה היה נסלח אם לא היה נגרם נזק עצום לעם היהודי, אך זה לא המצב. נזק איום נגרם, פשעים של ממש נעשו כלפי מי שניסה לסייע, ועל סמך שקר כזה של ארגונים יהודיים (!) אי אפשר לבנות מדינה דמוקרטית אמיתית.
"הישראלים החדשים לא היו שונים מבני כל אומה אחרת – הם השתוקקו להאמין בהגינות וביושר הלבב של אדוניהם, והיו מהירים לשכוח את ההוכחות כי הגינות ויושר לבב אלה לא היו בנמצא" (שם, עמ' 245). כאלה אנחנו, ממהרים לשכוח את המעשים הרעים שנעשים בשם אידיאלים שהם משורש נשמתנו ואילו לפוליטיקאים הם בסך הכול אמצעי.
"בימים עברו היו מנהיגיהם של היהודים רבנים מלומדים שלראשם כתר סמוי מן העין של תורה ומסורת. רוב הנשמות הללו עלו בעשן בכבשני הגרמנים" (שם, עמ' 58). כמה עצוב שזה כבר לא המצב. היום כמו אז, אחרי השואה, קמו לנו 'מנהיגים' אשר בשם הפוליטיקה הקטנה והמלוכלכת מוכנים לזרוק את כל האידיאלים לפח האשפה של ההיסטוריה אם לא יקבלו את שרצו. אין דבר שיעמוד בדרכם. גם לא מיליון יהודים העומדים להיות מגורשים ומושמדים. סולם ערכים מעוות כל כך המעוות כל כך את המציאות לציבור עד כדי כך שכאילו מתווכחים עם הציונות עצמה.
אך יש דור צעיר שחייב לדעת מה קרה ואיך הגענו עד הלום: מה קרה במהלך השואה והניסיונות להביא את הידיעות על ההשמדה באמצעות ארגונים יהודיים הפועלים גם היום, שהתעלמו משום שיש יהודים שאפשר לוותר עליהם, הם לא היו מהמיוחסים (אני ממליצה מאוד לקרוא על פעילותו של יואל ברנד למען יהודי הונגריה ועל הבגידה בו), בדיוק כפי שיש ללמוד על העולים מהמזרח.
כל אותם 'בוני המדינה' עשו זאת על גבם ובזכותם של ה'לא מיוחסים', שחירפו נפשם, ונוח מאוד להתעלם שנים מהתרומה האדירה שלהם. 'ישראל השנייה', שמיוחסת לרוב לעדות המזרח, כוללת את כל ה'לא מיוחסים' הללו. את מי שלא היו חשובים דיים להצילם מההשמדה, את מי שעלו חסרי כול אך מלאי אמונה בצדקת הדרך מאירופה ומהמזרח, את מי שנשלחו למעברות עם עלייתם, את מי שחלמו, נלחמו ועלו לארץ ישראל ואת מי שהיו חלק מהארגונים הלוחמים כמו האצ"ל והלח"י.
כל אלה הם אנשים פשוטים, מאמינים, חולמים, ישרים ונאמנים לאמת ולמוסר. לא היו להם אינטרסים שהיו עשויים לפגוע באחר. הם רצו לבנות את מדינת היהודים, ולשם כך עזבו רכוש גדול במדינות ערב או עלו על ספינות והצטרפו למאבק על ארץ ישראל. הם אינם שייכים לכת השלטת, אך הם שלטו באמת.
קשה לי לחשוב מה חשבו או מה רצו המנהיגים הציונים, אבל אני שמחה מאוד על ההתעוררות בחברה. כיום קשה מאוד להסתיר את האמת, אך גם את השקר כבר אי אפשר לטשטש. כפי שגילינו שריגלו אחרי אזרחים תמימים ועכשיו בע"ה תקום ועדה שיש לה סמכויות חקירה, כך יצופו כל שקרי השלטון. לא יהיה אפשר להסתיר מהציבור את אשר נעשה בשם אינטרסים פוליטיים למיניהם בשלל תחומים ולאורך שנים. הכול יצא לאור, ואנחנו צריכים לדרוש שזה יקרה בכל נושא ונושא גם אם זה כואב ומוציא את כל הגועל נפש של החברה (חינוך, בריאות, ביטחון, קיבוצים, פדופילים וכיו"ב).
היום כמו אז, בתקופת השואה, קשה מאוד לעמוד בקול כנגד השררה. אך כפי שאמר מי שהיה ממנהיגי הציונות האמריקאית לואי ברנדייס: "יש המשבחים את החשיפה הציבורית כתרופה למחלות חברתיות ותעשייתיות. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".
