"רְאֵה אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָֽה" (דברים יא, כו). כל השבת שעברה ישבתי והרהרתי על מה שקורה במדינה. איך הגענו למצב שבו אנחנו חיים מציאות שהיא בדיוק מראה לזו של הצד השני? הברכה והקללה. הבחירה בטוב לעומת הרע היום ובכל יום מחדש. זוהי זכות הבחירה שלנו: למי אנחנו משתייכים. מה א-לוהים רוצה מאיתנו?
כבר תקופה שאני אומרת שכל מה שהם אומרים שאנחנו עושים, הם עושים בעצמם, אבל נראה שהגענו לשלב אחר לגמרי בנושא הזה. אנחנו במקום שבו הם מוכנים לשרוף את המועדון, את היקר לנו מכול, את צה"ל, את בתי הספר, את העסקים הקטנים, את הילדים. כל דבר וכל אחד הם כלי לשימושם לצורך השרפה. הם חסרי סבלנות, אין להם זמן לחכות ארבע שנים לבחירות הבאות. הם רוצים הכול עכשיו ומייד. שלטון הימין חייב ליפול מייד, כי הם חסרי יכולת לדחות עוד את סיפוקם. בעצם הם סיימו לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי.
שנים שאנחנו יכולים לדעת בדיוק מה יקרה פשוט באמצעות הקשבה. לצערנו כבר אין נביאים ממש, אבל בהחלט אפשר להבין לאן המציאות מתגלגלת. הערבים בתוך מדינת ישראל כבר שנים אומרים בפה מלא שהם בצד הפלשתיני. מי שהקשיב להם לא באמת הופתע ממאורעות תשפ"א. גם ה'פלשתינים' עצמם לא מפתיעים כבר שנים. מה שהפתיע הוא לא עצם ההתקוממות אלא עוצמת השנאה ואפס החמלה שהם הפגינו כלפי שכניהם היהודים.
לפני כמה שנים, אחרי שאסרו עליי למכור חלות לשבת בשוק בבית הספר משום שהכסף היה אמור להגיע לבית תמחוי שהתנדבתי בו שמסייע לכל הסביבה אבל נוהל על ידי חב"ד, רחמנא ליצלן, הבנתי שבאותו בית הספר רוצים לערוך מפגשים במסגרת "קבלת האחר" עם האוכלוסייה הערבית. ביקשתי אז מהמנהלת שלפני שעושים מפגשים עם בני הדודים, נעשה מפגשים כאלה עם האחים שלנו – הכיפות הסרוגות, החרדים. אתם יכולים לנחש מה הייתה התגובה
אני כותבת בהכללה, וברור שלא כולם כאלה, ובכל זאת. תכלס, גם זה לא צריך היה להפתיע. זו לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה. אני מאמינה שכיהודים אנחנו תמיד מחזיקים איזו נקודה תמימה שבני האדם הם יצורים מלאי חמלה ורחמים.
עד כדי כך העולם של הצד השני הפוך משלנו שהגענו למצב שאנחנו לא מסוגלים לדבר. לא כי אנחנו לא רוצים. אנחנו, לפחות חלקנו, רוצים. לפני כמה שנים, אחרי שאסרו עליי למכור חלות לשבת בשוק בבית הספר משום שהכסף היה אמור להגיע לבית תמחוי שהתנדבתי בו שמסייע לכל הסביבה אבל נוהל על ידי חב"ד, רחמנא ליצלן, הבנתי שבאותו בית הספר רוצים לערוך מפגשים במסגרת "קבלת האחר" עם האוכלוסייה הערבית. ביקשתי אז מהמנהלת שלפני שעושים מפגשים עם בני הדודים, נעשה מפגשים כאלה עם האחים שלנו – הכיפות הסרוגות, החרדים. אתם יכולים לנחש מה הייתה התגובה.
די לראות מה קרה לח"כ צבי סוכות ולעוזרת הפרלמנטרית שלו כשהגיעו לתל אביב. ניסיון לדבר עם הצד השני נתקל בחומה בצורה של שטופי מוח שצורחים על אישה שבאה בטוב "יודו-נאצית". איפה החמלה לבני האדם שהם מתגאים בה כל כך? איפה הכנסת האורחים? זה תופס רק לערבים?
לא נעים, אך אין דרך להימנע מההשוואה. גם מובילי המחאה אומרים לנו בפה מלא מהי מטרתם, רק שהם מעט יותר מתוחכמים, משום שחברו לכוחות גדולים בהרבה ובעיקר למימון רב. גם הם מפילים את כל הבלגן עלינו, על ראש הממשלה, ולא מקבלים אחריות לכלום. הם הובילו לסרבנות, לפגיעה בכשירות של צה"ל, לפגיעה בעולם הרפואה, לפגיעה בבתי הספר, לפגיעה באמון הבסיסי בין בני אדם (עד כדי פגיעה בשלמות המשפחה!) – בין אחים.
ומדוע כל זה קרה? קמים מן האוב כל מיני נביאי שקר הנותנים בציבור אותות ומופתים ומאיימים עליהם בדיקטטורה. מדברים איתם על אלוהים אחרים ואומרים להם לעבוד את החילוניות, שהיא הדמוקרטיה (שבעולם האמת היא בעצם דיקטטורה), ולא את היהדות, שהיא הדיקטטורה (והיא הדמוקרטיה האמיתית). כך הם הופכים ומסלפים את הלשון, מבלבלים את הציבור ומושכים אותו באף לעבר הדיקטטורה הבולשביקית שבה הם לא יותר מאידיוטים שימושיים. ברגע שהם יחזרו לשלטון כבר לא יצטרכו את כל המוחים שמשקיעים זמן ואנרגייה והם יהיו חשובים בעיניהם כקליפת השום. כמה חבל שהם לא רואים את זה כבר היום כדי לקבל החלטה מושכלת.
מובילי המחאה הללו הם גם התקשורת. מדהים לראות את ההבדלים בין ערוץ 11, 12, 13 לערוץ 14. גם ברדיו זה אותו סיפור. המציאות המועברת בערוצים הללו, ערוצי התבהלה כפי שמכנים אותם, הפוכה בדיוק לזו של ערוץ 14 ושל גלי ישראל. אם נסתכל רגע על המדינה במבט מלמעלה נגלה שבסך הכול לא רע במדינה. שאילולא הפאניקה שהערוצים הללו מכניסים בציבור, הסרבנות לא הייתה מקודמת, המחאות היו נעלמות, והמוחים היו עסוקים בדברים האמיתיים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם, כמו יוקר המחיה, שבאמת נהיה בלתי נסבל בעליל, ועם זאת זה המצב בכל העולם.
במוצאי שבת 'התפוצץ' ברשת שיר של זמר קאנטרי אנונימי בארצות הברית. בחור צעיר, אוליבר אנת'וני שמו, מצולם ביער עם הכלב שלו שר את נשמתו על האליטות העשירות שחולבות אותו ונכנסות לחייו, לחיינו. השיר זכה למיליוני השמעות ב-24 השעות הראשונות, וכל כולו שיר מחאה אותנטי ורגיש:
"זו בושה גדולה המצב שאליו הגיע העולם / לאנשים כמוני ואנשים כמוך / הלוואי שהייתי יכול להתעורר ולגלות שזה לא אמיתי / אבל זה כן, זה כן. / לחיות בעולם חדש / עם נשמה של פעם / העשירים שמצפון לריצ'מונד / א-לוהים יודע שהם רוצים שליטה מוחלטת. / רוצים לדעת מה אתה חושב / רוצים לדעת מה אתה עושה / הם לא חושבים שאתה יודע / אבל אני יודע שאתה כן / כי הדולר שלי מחוק וממוסה ללא גבול / בגלל העשירים מצפון לריצ'מונד". בניגוד לצווחות ה"בושה" שאנחנו שומעים כאן, כך נשמע שיר מחאה אמיתי. את ההופעה הראשונה שלו אחרי פרסום השיר, בחווה במיזורי, פתח אנת'וני בקריאת פסוקי תהלים מפרק לז (יב–כ).
נדמה שהמיאוס מה'קדמה', הפרוגרס, חוצה יבשות. רובנו רוצים לחזור לימים הפשוטים, לימים שבהם עסקה מערכת המשפט במשפט ובצדק ולא בפוליטיקה, לימים שבהם היה צה"ל צבא העם ומימש את תפקידו לנצח מלחמות, לימים שבהם למדו בבית הספר תנ"ך, היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית, לימים שבהם המשפחה הייתה המוסד החשוב ביותר בחיינו. כזו מין ציונות יהודית פשוטה של פעם שעסקה בדברים החשובים באמת לעם ישראל.
