שיירת הרכבים שהתאספה ביציאה מהיישוב כרמי צור שבגוש עציון בצהרי יום שישי שעבר יכלה להיראות מחזה שגרתי לחלוטין בכל יום אחר בשנה החולפת. שורת רכבים עמוסים במתיישבים מכל רחבי הסביבה, חלקם מעוטרים בדגלי ישראל, התכוננו לצאת לנסיעה בדרך שכל אחד מהם נסע בה כמעט בכל יום בשנים האחרונות.
זו הייתה נסיעה שגרתית בקטע הדרך המחבר בין היישוב כרמי צור לצומת הגוש, אבל הפעם לא היה מדובר בנסיעה שגרתית לשבת אצל ההורים או ביציאה לעבודה אלא בשיירת מחאה מאורגנת הדורשת לשמור על נוכחות בכביש הוותיק, הסמוך לתוואי הדרך ההיסטורית המכונה דרך האבות.
הסיבה לכינוי זה נעוצה בהיסטוריה ובמורשת של הדרך הראשית. הכביש המחבר בין צומת גוש עציון לחברון ויישובי יהודה הוא ציר 60 הוותיק והמפורסם, והוא נסלל על גבי דרך עתיקה בת יותר מ-3,000 שנה, שמבטאת יותר מכול את הקשר העתיק והשורשי של עם ישראל לארץ.
הסיבה למחאה שיצאה לדרך ביום שישי התעוררה עם סיום העבודות בכביש עוקף אל-ערוב ופתיחתו לנסיעה באותו שבוע. הפרויקט התחיל לפני כמעט ארבע שנים. הכביש העוקף נסלל מזרחית לציר 60 ועוקף למעשה את המקטע שבו הכביש עובר בסמוך לעיירה בית אומר, צפונית ליישוב כרמי צור שבגוש עציון.
"הצבת השלט שמזהירה על נסיעת ישראלים במקום עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אין הצדקה לשלט הזה. על פי החוק ואפילו על פי הסכמי אוסלו מותר לנסוע בכל השטח, ועד לפני כמה ימים נסענו בו בחופשיות, אז מה השתנה פתאום? המטרה שלנו היא להביא לידי הסרת השלטים מהכניסה לכביש ושווייז לא יפעיל אזהרה כאילו מדובר בדרך מסוכנת"
עיניים בשטח
"ההחלטה על סלילת הכביש העוקף והסלילה עצמה היו הכרח המציאות, מה גם שהשקעה של 320 מיליון שקלים בשטח זה מבטאת ריבונות ומשילות ביהודה ושומרון, ועל כך יש לברך", פותח את השיחה אביעד מחלב, תושב כרמי צור וממובילי המאבק למען חיזוק הנוכחות היהודית בציר המקורי, 'ציר הברכה', על שם סמיכותו לעמק הברכה.
ראשיתה של היוזמה לסלילת הכביש העוקף החלה עקב המצב הביטחוני הרעוע, תנאי הנסיעה הבעייתיים בכביש והפקקים הרבים שנוצרו לאורכו, תופעה שהלכה והחמירה עם השנים וריבוי כלי הרכב. זה הגיע למצב שנסיעה מכרמי צור לצומת הגוש, כעשרה קילומטרים בסך הכול, יכלה להימשך בשעות העומס ארבעים דקות.
עוד סיבה לפקקים מלבד ריבוי טבעי של כלי הרכב הייתה המעבר בכפרים הערביים בית אומר ואל-ערוב: גם הכניסות לכפרים והיציאות מהם היו מוקד לעומס תנועה, וגם תרבות הנהיגה הפרועה והבנייה הבלתי חוקית של הכפרים. בסמוך לכביש בנו תושבי הכפר חנויות ותחנות דלק, ורכבים היו מאיטים ואף עוצרים בשולי הכביש בצורה מסוכנת שמפריעה לתנועה, וכך היה נוצר עומס.
הנסיעה בכביש לא הייתה פשוטה גם בגלל מחבלים ערבים שיצאו מהכפרים כדי לפגוע בנהגים היהודים הנוסעים על הציר. זריקות אבנים, בקבוקי תבערה או חסימות של הכביש קרו לעיתים תכופות, ובצה"ל לא תמיד התייחסו למעשים אלה בחומרה הראויה.
"רבים מתושבי האזור רואים בכביש הזה פתרון ביטחוני, ואני רואה בו בעיקר פתרון תעבורתי. דווקא בצד הביטחוני הבעיה עלולה להחמיר בשל דילול וצמצום של כוחות צה"ל בכפרים הסמוכים", אומר מחלב. "מבחינה תעבורתית נוצר הכרח לפתוח כביש ישיר ללא פקקים ולאפשר זרימה שוטפת של התנועה בציר. האוכלוסייה גדלה, וכמו בכל מקום אחר בארץ צריך לתת פתרונות כדי שלא נעמוד שעות בפקקים מיותרים. השאלה היא מה אנחנו עושים בנוגע לכביש הנוכחי בשביל שלא להפסיק את הנוכחות היהודית בכביש".
החששות של מחלב קרובים למציאות ומבוססות בהחלט. כבישים עוקפים ביהודה ושומרון הם תופעה רבת שנים, וכמעט תמיד הם גם מגבירים את הטרור בכפרים שמהם יצאו הנהגים היהודים וממילא גם נוכחות צה"ל. כך קרה כבר בשנות התשעים: כביש עוקף עזון נסלל כדי לעקוף את הכפר עזון בדרך המובילה ליישובי השומרון, אך הבעיה הביטחונית לא נפתרה. מחבלי עזון פשוט עברו לתקוף את הרכבים הנוסעים בכביש העוקף באבנים ובבקבוקי תבערה. אם כבר, הבעיה רק החמירה: במקום נוכחות צה"לית בתוך הכפר, המאפשרת במקרה הצורך לתפוס את זורקי האבנים ולהרתיעם, עכשיו אפילו הרתעה אין, והמחבלים יוצאים וחוזרים אל הכפר בחופשיות בלי פחד.
אבל לא צריך להרחיק לשנות התשעים. כמעט בכל כביש עוקף התקדם הטרור הלאה והגיע גם אליו. מחבלי בית אומר ואל-ערוב, כמו מחבלי עזון, אינם תוקפים יהודים משום שהם עוברים להם בכביש אלא בשל עצם היותם יהודים המתגוררים בארץ ישראל. ואכן, עוד לפני פתיחת הכביש העוקף הגיעו אליו מחבלים מבית אומר ואל-ערוב וזרקו עליו אבנים. אולי כדי להדגיש את המסר לבאות? אין לדעת.
"השם של כביש 60, דרך האבות, מסמן את הקשר הנצחי וההיסטורי למקום, והשימוש בדרך, וכן טיולים בכל המרחב סביב ומרקם חיים טבעי באזור, חשוב ברמה הערכית לא פחות מההתיישבות עצמה. הכביש הישן חייב להישאר פתוח כדי להשאיר ציר חלופי לציר הראשי למקרים של תאונות ופקקים. מעבר לזה יש גם עניין אסטרטגי בהמשך הנוכחות בדרך.
"השטח הכלוא בין הכביש החדש לכביש הישן גדול מ-20,000 דונם. תחום השיפוט של קריית ארבע כולה הוא 4,000 דונם, של אפרת – 6,200 דונם. בתוך השטח הזה אפשר להכניס את אפרת וקריית ארבע ביחד! השטח די פתוח, וברובו לא נתפס על ידי ערבים בבנייה בלתי חוקית. אם לא ניסע בציר, כבר לא יהיו לנו עיניים ונוכחות בשטח, מה ימנע מהם להשתלט על כל האזור הזה?"
יהיו מי שיחשבו שמסוכן לנסוע בכביש שמחבלים זורקים בו אבנים ובקבוקי תבערה, אבל עם הסיכון בא רווח גדול של התיישבות וריבונות. אבל יתרה מזאת, אם ננתח את המציאות עצמה, בכלל לא בטוח שהסיכון שבנסיעה בכביש גדול יותר כיום. בעבר נאלצו הנוסעים היהודים לעמוד בפקק של עשרים דקות בסמוך לכפר, ואילו היום הנסיעה באותו מקטע מסתכמת בשתיים-שלוש דקות בלבד
אין כניסה ליהודים
את תושבי האזור היהודים שהמשיכו לנסוע בציר הברכה אף לאחר פתיחת הכביש העוקף קידם שלט אדום גדול, שעליו נכתב באותיות קידוש לבנה "כביש זה מוביל ליישוב פלסטיני, הכניסה לאזרחים ישראלים מסוכנת". הכיתוב, בעברית, באנגלית ובערבית, פונה באופן רשמי ל"ישראלים", אך מכוון כמובן ליהודים בלבד. ערבים ישראלים נוסעים בחופשיות ברחבי יהודה ושומרון ואף נכנסים ללב הערים הערביות, המוגדות על פי הסכמי אוסלו שטחי A, האסורים בכניסה לישראלים. החוק אינו נאכף במקרים אלו.
"הצבת השלט שמזהירה על נסיעת ישראלים במקום עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה", טוען מחלב. "אין הצדקה לשלט הזה. על פי החוק ואפילו על פי הסכמי אוסלו מותר לנסוע בכל השטח, ועד לפני כמה ימים נסענו בו בחופשיות, אז מה השתנה פתאום? המטרה שלנו היא להביא לידי הסרת השלטים מהכניסה לכביש ושווייז לא יפעיל אזהרה כאילו מדובר בדרך מסוכנת. אם לפני שבועיים זאת לא הייתה דרך מסוכנת, אז גם עכשיו היא לא מסוכנת. ואם זאת דרך מסוכנת, צריך לטפל בבעיה ולא לברוח ממנה".
מחלב וחברים נוספים התגייסו למאבק למען שמירה על נוכחות יהודית על הכביש, ושיירת הרכבים שיצאה ביום שישי שעבר הייתה יריית הפתיחה. קבוצת ואטסאפ של פעילים תושבי האזור נפתחה והתמלאה בתוך ימים אחדים ביותר מ-500 תושבים שמגויסים לעניין.
"בכל בוקר אני מעלה אייקון של רכב ומבקש מאנשים שנסעו בכביש הישן לסמן בלייק. בכל יום יש ברוך ה' עשרות תגובות שמעודדות תושבים להמשיך ולנסוע בכביש. בסוף צריך לזכור: זה כביש שתמיד נסענו בו, ועדיין יש בו נוכחות של צה"ל, אם כי היא הצטמצמה לצערנו. הקטע שבו עוברים בלב הכפר הוא של כמה עשרות מטרים, וזה לוקח דקה, לא יותר. אבל חשוב לא פחות: סוף-סוף אין פקקים. הנסיעה חלקה ורגועה. לקח לי שש דקות להגיע היום מכרמי צור לצומת הגוש. זה מדהים", אומר מחלב בחיוך.
יהיו מי שיחשבו שמסוכן לנסוע בכביש שמחבלים זורקים בו אבנים ובקבוקי תבערה, אבל עם הסיכון בא רווח גדול של התיישבות וריבונות. כמו שעצם ההתיישבות ביהודה ושומרון עומדת בסיכון גבוה יותר להיפגע מידי מחבלים גם בתוך היישוב וגם אם הוא מוקף גדרות, מאז ומעולם נדרש עם ישראל למסור את הנפש על הארץ, ואלמלא מסירות הנפש הזאת, הארץ לא הייתה מתיישבת ביהודים. אבל יתרה מזאת, אם ננתח את המציאות עצמה, בכלל לא בטוח שהסיכון שבנסיעה בכביש גדול יותר כיום. בעבר נאלצו הנוסעים היהודים לעמוד בפקק של עשרים דקות בסמוך לכפר, ואילו היום הנסיעה באותו מקטע מסתכמת בשתיים-שלוש דקות בלבד.
המאבק של תושבי כרמי צור וגוש עציון מיוחד ומובדל ממאבקים אחרים בגלל הפשטות של הסיפור ושל הפתרון שלו. כבישים עוקפים נסללים בכל רחבי הארץ כדי לטפל בגידול האוכלוסייה ובמספר כלי הרכב ההולך ורב בכבישי ארצנו הנבנית, וכמו בכל הארץ, אם מישהו בוחר להמשיך ולנסוע בכביש הישן מכל סיבה שירצה, הוא יכול, וזה אפשרי.
ברגע שנתייחס בעצמנו ליהודה ולשומרון כמו אל כל מקום אחר בארץ ונדרוש ביטחון בכבישים שנסענו בהם עד לא מכבר, המצב ילך וישתפר מכל הבחינות. "אם אוכל לסכם במשפט אחד", חותם מחלב את השיחה שלנו, "נורמליות, זה שם הסיפור".
