קרן רש"י פרסמה מחקר שחושף את המגמות הציוניות של האוכלוסיות הצעירות בישראל (בני 18–34). זו השאלה שנשאלה: אם תהיה לך אפשרות לקבל אזרחות של מדינה אחרת, האם תעדיף לעבור ולחיות שם או להישאר בארץ? הנה התשובות המטלטלות:
91% מהחרדים השיבו שהם נשארים בכל מצב. לעומת זאת אצל החילונים התגלתה תמונת חורבן, סיבה לאבל אמיתי: 55% יעברו לשם מעבר זמני או קבוע (16% ישלבו מגורים, 29% יעברו לתקופה, ו-10% – לצמיתות).
בסוף התהליך הזה של פוסט-ציונות והתבוללות יש דילול טרגי של העם שלנו. הרי מי שעובר לחו"ל גורלו כמעט נחרץ. עובדה היא שנקודת התורפה שגרמה לתהליך הזה היא ניתוק ממסורת ישראל, ואויבי ישראל מכירים נקודת תורפה זו היטב ומשקיעים בה הרבה מאוד.
הדפוס הפוליטי הוא הדפוס העתיק של מדיין ובלעם: זיהוי השלב שבו ישראל מתחזקים והכרה שמה שיפגע בישראל יהיה הכנסת תפיסות של שוויון, מתירנות ורוחות זרות. אירופה תמיד הייתה אויב ארסי ומסוכן הרבה יותר מהאסלאם, וזאת גם הסיבה להצלחתה. עם הערבים לא כיף, אבל אנחנו מסתדרים. זרע הפורענות שאירופה ותרבות המערב זרעו יוצר כאן תסיסה מסוכנת הרבה יותר. לא מבחוץ אלא מבפנים.
ההצלחה הכי גדולה של תרבות המערב אינה רק בהשתלטות שלה על השמאל אלא ביכולותיה למנוע גם מהמחנה הלאומי, המחובר למסורת ישראל, לומר בגאון את אמונותיו ושאיפותיו. חלק לא מבוטל במחנה הלאומי חושש לומר שישראל אינה שוויונית אלא מפלה יהודים, ורק כך תוכל להביא ברכה לעולם.
מדהימה היכולת לגרום למי שלמדו בבית המדרש לקבל בהבנה הכנסת מפלגה ערבית לממשלת ישראל. תרבות הלהט"ב, שמפרקת את המשפחה מהיסוד, בדיוק כפי שיעץ בלעם, מצליחה לעשות זאת במעוזים הכי דתיים בציונות הדתית. בשם הכלה מקבלים דפוסי זוגיות שנחשבו מהולדת העם הזה לטאבו ולתועבה במוסר היהודי.
זה לא נגמר שם. תרבות המערב מזלזלת במשיחיות עד שחלקנו מתחילים להרגיש לא בנוח עם הכוח החזק ביותר שהביא אותנו עד הלום – השאיפה למשיחיות גאולית בארצנו. אלו דברי נביאים, ראשונים ואחרונים לאורך כל הדורות. יהודים מחכים לבית מקדש גם כשאיננו מבינים לגמרי מה זה אומר. רוצים כאן מדינה יהודית שקולטת יהודים דווקא.
החזון של ישראל הוא להביא ברכה לעולם מתוך יכולותיו לכונן כאן בית לאומי מקודש. שומר שבת לאומית. כשרות לאומית. לימוד תורה לאומי. הדיבורים על כפייה הם בורות, ובבורות מטפלים בהסברה ולא בחשש מלומר את האמת.
אחרי רצח רבין והעליהום הפוליטי-חברתי כלפי היהדות והמחנה הלאומי, היינו בטוחים שעד להודעה חדשה נראה רק שמאל בשלטון. וראו זה פלא: השקר כילה את עצמו, והימין עלה רגע אחרי מה שנראה מכת מחץ למחנה הלאומי.
ב-2011 הסעירה את המדינה המחאה החברתית על רקע כלכלי כביכול ואיימה לפרק את שלטון המחנה הלאומי. הקול היה קול כלכלי, אבל הריח והידיים היו ידי עשו מאירופה. חדי החושים הבינו כבר אז שמישהו מבחוץ מנסה לחבל בנו בכסות של יוקר מחיה. אבל הפעם היה ברור: העם כבר לא ירצה לאומיות יהודית. תוצאת הבחירות: גוש השמאל קטן עוד. המחנה הלאומי התחזק.
ואז הגיעה מחאת בלפור. שם כבר לא היה קשה להבחין בכוחות החיצוניים שמנסים לחבל בישראל בעזרת שליחים פתאים מבפנים. כבר היה ברור שהשמאל יקצור את פירותיו. התוצאה: גוש השמאל קטן עוד. בשלב הזה נוצרה דרמה בגושים המסורתיים. גוש השמאל קטן לממדים זעירים כל כך עד שלראשונה התבהר שהוא חייב לכרות ברית עם המפלגות הערביות כדי להקים ממשלה. אין אמירה ברורה יותר להמחשת תהליך ההכחדה שלו.
האם השמאל הסיק את מסקנות החזרה ליהדות? טרם. אנחנו בעיצומו של הפרפור הנוסף, והוא קשה מקודמיו. גם הפעם מבטיחים לנו שאילו היו הבחירות נערכות היום, היה השמאל מקבל כוח כפי שלא קיבל לעולם. נחכה. השקר נחשף.
החרדים, מגלה המחקר של קרן רש"י, הם העתודה הציונית של מדינת ישראל. ומה עם האחים החילונים שלנו ששוקלים לעזוב את המדינה? מה שישאיר אותם כאן אינו אשליה קוסמטית של מדינה חילונית מתבוללת אלא חיבור למסורת וליהדות. אין אפשרות אחרת לחיות בישראל ולהיות חלק מהנס והברכה ששוררים כאן. השמאל שכרת ברית עם המערב לא ישרוד, ותחתיו יקום שמאל שאולי לא יהיה דתי בכל אורחות חייו, אבל את מקור הרוח שלו ייקח מהמסורת.
מה מצופה מהמחנה הלאומי בעת הזאת? לזכור שהמערכה הזאת אינה חלילה נגד אחינו אלא נגד תרבות המערב שהשתלטה על חלקם. אין לנו אפשרות לוותר על השמאל או לשלוח אותם לארץ אחרת, חלילה. מקומם כאן. ודווקא לכן יותר מתמיד תפקידו של המחנה המחובר למסורת הוא להחזיק היטב בחזון היהודי לממלכה קדושה. לתמלל את החזון הזה בשיח הציבורי ולא לכלוא אותו בתוכנו. לא מעניין כמה הוא נשמע; התפקיד של המחנה המסורתי הוא להשמיע.
תרבות המערב יכולה להרשים מאוד מבחוץ, אבל היא מתכלה. ככל שהיהדות תעמוד בגאון על מקומה, עוד ועוד יהודים בישראל יעמדו על מקומם וישובו ליהדות. מינימום לעומתיות. הרבה מאוד זקיפות קומה ערכית. בוז לערכי השקר וגאווה עמוקה במסורת היהודית שמביאה לאחדות ולשלום.
עוד ייבנה המקדש.
