בשבת שעברה פרסמנו כאן את הנתונים הקשים המראים כיצד מדינת ישראל במו ידיה, באמצעות סעיף הנכד בחוק השבות ובאמצעים נוספים, מוחקת למעשה את היסוד החשוב ביותר לקיומה כמדינה יהודית: הרוב היהודי, שנשחק מרוב הגדול מ-80% בשנות קום המדינה והגיע עד פחות מ-74% כיום.
כידוע, סעיף הנכד אינו הדרך היחידה לגויים להגר למדינת היהודים: עשרות אלפי מסתננים נכנסו לישראל עד בניית הגדר בגבול מצרים, ורובם עדיין כאן. רבים מהם כבר החלו להוליד דור נוסף. את הניסיונות של המדינה לשכנע אותם לעזוב סיכל בג"ץ פעם אחר פעם כשביטל את חוקי המסתננים. חוק הפיקדון הוא עוד פתרון שהמחוקק ניסה הציע כדי לוודא שעובדים זרים יחזרו לארצם בתום תקופת שהותם. הרציונל פשוט: חלק משכר הפועל הזר יופקע עד לעזיבתו את הארץ.
שבעה שופטים ישבו באפריל 2020 בהרכב בראשות הנשיאה חיות ודנו בחוק הפיקדון. שישה תמכו בביטול החוק, ואחד בלבד, השופט נעם סולברג, התנגד. חיות כתבה אז: "הפעלת 'מכבש לחצים' על המסתנן על מנת לשבור את רוחו ולהובילו לעזוב את הארץ, היא פסולה, ואינה יכולה להיחשב תכלית ראויה". חברה יצחק עמית הדגיש כי הפגיעה במסתננים כדי לתמרץ אותם לצאת מהארץ היא "לא יהודית יותר מאשר לא דמוקרטית", והרחיב במקורות מן התורה ומדברי חז"ל על ערך הסיוע לגר ולחלש.
המתנגד היחיד, השופט נעם סולברג, כתב כצדיק בסדום את הדברים הפשוטים האלה: "למדינת ישראל כמדינה ריבונית יש זכות, זכות שהיא חובה, לקבוע את מדיניות ההגירה לתוכה", והדגיש את סבלם הרב של תושבי השכונות שבהן ריכוזי מסתננים גדולים.
בשבוע שעבר זה קרה שוב: שבעה שופטים ובהם נשיאת בית המשפט העליון חיות ישבו על המדוכה, ושישה מהם תמכו בביטול חקיקה של הכנסת שמטרתה לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית. רק שופט אחד, נעם סולברג, התנגד לביטול. על המוקד: דמי פיקדון של עובדים זרים המגיעים לארץ באופן חוקי אך נשארים בה לאחר שפג תוקף אשרת העבודה שלהם, מקצתם לתקופות ארוכות, אחרים לזמן קצר, ויש גם מי שמטרתם להשתקע בישראל לעולמי עד.
עד כמה התופעה רחבה? יותר ממה שנראה לכם. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, יש בישראל כיום יותר מ-25,000 עובדים זרים לא חוקיים בישראל, ומספר זה אינו כולל תיירים שהגיעו באשרת תייר ונשארו כאן, שאת מספרם מעריכה הרשות ב-23,000 איש.
"בית המשפט נותן כאן תעודת הכשר לעבריינים ולעוד ועוד עובדים זרים שיישארו כאן בניגוד לחוק"
האבסורד בביטול החוק זועק לשמיים: עובד זר מגיע לישראל ומבין כי המדינה מוכנה שייכנס בתנאי שיעזוב במועד הנקוב. כדי לוודא את יציאתו מנכים חלק משכרו לפיקדון מוגן, והוא יקבל אותו כשיעזוב בזמן. העובד, אדם שאינו אזרח ישראלי ואינו פליט, חותם מרצונו ומידיעתו על החוזה. ואולם בג"ץ סבור שחוק זה, שמרבית נבחרי הציבור, חברי הכנסת, תמכו בו, אינו מידתי לעומת האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך דינו בטלות.
"אני סבורה כי העובדה שעובדים זרים הבאים לישראל קיבלו על עצמם עם בואם תנאים מסוימים הנוגעים להעסקתם ולמשך שהייתם, אין בה כדי לשלול מידם, מראש, את זכות הקניין על כספים שצברו במהלך תקופת העסקתם וכן את האפשרות להלין על הפגיעה באותה זכות", כתבה הנשיאה חיות, בהתעלמה מהתוצאה הדמוגרפית האדירה שיש להשארת עשרות אלפי מסתנני עבודה בלתי חוקיים בישראל.
"מאוד מאוד קשה להוציא עובדים זרים מישראל", מסביר לי י', בכיר ברשות האוכלוסין וההגירה. "יש לנו מעט מדי פקחים על יותר מדי מקרים, הרשויות איטיות, ובתי המשפט חומלים. כאשר מדובר בעובד זר שכבר הקים כאן משפחה, העניין קשה שבעתיים. אנחנו נאלצים להתמודד עם כתבות רגשניות על ילדים שגדלו כאן ומדברים עברית ואיך זה שמגרשים אותם לארץ אחרת".
כמה מן הנמצאים כאן באשרת תייר שפג תוקפה עובדים בפועל?
"אין לנו מספר מדויק, אבל אלפים רבים, בעיקר תיירים שבאו מאוקראינה וממדינות אחרות במזרח אירופה. יש לנו גם תופעה של נישואין פיקטיביים. זו ממש מלחמת התשה. בזמן שאנחנו מצליחים להוציא עשרה יש 500 חדשים אחרים".
חשבתם שבג"ץ יבטל את החוק?
"לא. אולי היינו תמימים. הרי מדובר בהסכם שהעובד חותם עליו מראש לפני שהוא נוחת כאן. הכול ברור ושקוף, וכל מה שנדרש ממנו זה לעמוד בתנאים ההגיוניים שעליהם חתם, כלומר לעזוב בזמן, ואז הוא יקבל את מלוא כספו, עד השקל האחרון. בית המשפט נותן כאן תעודת הכשר לעבריינים ולעוד ועוד עובדים זרים שיישארו כאן בניגוד לחוק".
כאמור, השופט היחיד שהתנגד לפסילת החוק ב-2020 ובשבוע שעבר היה נעם סולברג. "טענות בדבר אי-חוקתיות של חוק יש לבחון בריסון שיפוטי, בכובד ראש, בזהירות ובמתינות", כתב סולברג בנימוקיו, והוסיף כי ההחלטה של בית המשפט מעניקה הכשר להפרה מכוונת של החוק בידי העובדים הזרים, המפירים ביודעין את תנאי העסקתם: "היעלה על הדעת כי בית המשפט ייתן ידו להפרה מודעת ומכוונת של החוק בשם פגיעה בזכויות? האם עתירות לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, נועדו לשמש מטריית מגן לעוברים על החוק?"
מידתיות כנגד מידתיות
בעוד הסערה התורנית היא חוק ביטול עילת הסבירות, אף שאנשי מקצוע חוזרים ושונים שלא תהיה לביטול העילה השפעה של ממש ויכולת לעצור שופטים מלהתערב בהחלטות הכנסת, מגיע פסק חוק הפיקדון, כמו בחוקים אחרים, ומלמד עד כמה גדול כוח השופטים. את חוק הפיקדון ביטלו שופטי בג"ץ ללא עילת סבירות, כי בינתיים הם הגו עילה חדשה תחת הסבירות העתידה להתבטל: עילת המידתיות.
בדבריו הזהיר השופט סולברג מפני המגמה של חיזוק כוחה של עילת המידתיות: "אבקש להביע הסתייגות מן המגמה המסתמנת בפסיקה, המעניקה משקל הולך וגדל למבחן המשנה השלישי של המידתיות". סולברג, שהתבטא פעמים מספר נגד עילת הסבירות, הנותנת כוח רב לבית המשפט בעניינים ערכיים, ולפי המתווה שלו הוצע החוק הנוכחי, הזהיר בפסק האחרון: "בפסיקה ניתן להבחין במגמה ברורה, של העברת עיקר כובד המשקל למבחן-המשנה – מידתיות 'במובן הצר'. על הסתייגותי ממגמה זו… שאינו אלא גרסה נוספת של עילת הסבירות המהותית – הערתי בכמה מקומות. מקומן של הכרעות חברתיות", מזכיר סולברג לחבריו דברים שפעם היו פשוטים, "הוא בידי המחוקק… לו דעתי היתה נשמעת, היינו דוחים את העתירה".
היות שגם במקרה הנוכחי סולברג היה הקול היחיד ששיקף עולם ערכים לאומי, וכן היה גם אקטיבי פחות נגד רצון המחוקק, מתחדד שוב לב ליבה של הרפורמה המשפטית: הוועדה לבחירת שופטים. רק השינוי החיוני שצריך להתחולל שם יצליח לוודא שיהיה בבית המשפט גיוון אנושי ותפיסתי. בלעדיה, נראה, ימשיכו הבוחרים להיות שבויים בידיהם של שופטים מסוימים מאוד.
