חודש אב הוא חודש שכולו היחס אל ה'אב', אבינו שבשמיים, הגעגועים אליו והמכאוב על הפגיעה בו. בחודש זה מופיעים כיסופים אמיתיים לקב"ה, שמתגלים דווקא בזמן המשבר. הבנים, שרחוקים מהאבא, מתגעגעים אליו, ו'כמים הפנים לפנים', האבא – כואב לו המרחק של הבנים. האהבה שמסותרת בלב תמיד, מתגלה לפעמים דווקא דרך ה'תוכחת המגולה'. כשהחיצוניות מתנהלת כסדרה כביכול, הפנימיות נעלמת ולא נראית. אך כשהחיצוניות אינה מתנהלת כסדרה, הזעזוע מעורר את הפנימיות.
השורש והמהות של ימים אלו הם סוד אהבה, כי אב הוא לשון אבא, אב רחמן, שאליו בא רגש האהבה כנודע. שהרי מלך הוא סוד יראה, ואב סוד אהבה. ואף גם זאת שהמרכז של חודש אב הוא פרשות ואתחנן ועקב, המלאות מצוות אהבת ה'. ובכלל כל הפעמים שמוזכרת בתורה מצוות אהבת ה' נמצאות בספר דברים, שכולו לב, מוסר ואהבת ה'. לכן לא בכדי ספר זה נפתח בתחילת אב, בשבת חזון, ובימי האבלות בו הלב נשבר מגעגוע ומתעורר לבקש את ה' באהבה, כמו שאנו מסיימים באיכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
ובאמת עיקר החורבן היה בסוד בנים, כאומרו "מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן" (ברכות ג ע"א). ולא הזכיר עבדים כלל. כי עבדים שמרדו, המלך מביא אחרים תחתיהם. אך כשבנים פוגעים באביהם, הכאב נורא עד שנעשה חורבן, כדי לתקן לעתיד. הנתק הארוך בגלות נועד לרפא את קרירות היחסים ולעורר מחדש את האהבה של האב לבניו ושל הבנים לאביהם.
ואכן, עיקר החורבן בא בגלל ההתעלמות שלנו מה' יתברך בזמן הבית. לא היה אור של אהבה וקרבת א-לוהים, אלא הפניית עורף וניכור מאבינו אוהבנו. ודבר זה היה קשה מנשוא, הכאיב לבבו של הקב"ה, שאוהב אותנו ורוצה לשרות עימנו באהבה אמיתית.
האהבה לה' יתברך מתבטאת בשני רבדים: האהבה העליונה היא אהבת ה' יתברך, שהוא חיינו. ומתוך אהבה זו באה אהבה שנייה, שהיא אהבת ישראל, ובאמת היא אהבת ה' ממש, שכן ישראל הם חלק א-לוה ממעל, ואהבת ישראל האמיתית בעומקה היא אהבת ה', שכן הוא יתברך שוכן בקרבנו ממש. כמו כן מי שאוהב את חברו מאוד, הרי שאוהב גם את בני חברו, כי הם ממש עצמו ובשרו של חברו. ויש באהבה זו אף אהבה מיוחדת, אף יותר מאהבת החבר עצמו, כי בכך מתגלית האהבה השלמה, שהיא מתפשטת לא רק לעצם החבר, אלא לכל מה ששייך לו ובא ממנו. נמצא שאהבת ה' היא אהבה אחת הנחלקת לשתי בחינות, אהבת ה' ואהבת ישראל, שהיא אהבה לה' שבמרומים ואהבה לה' שבעולמות, שהוא בישראל, והוא בחינת אהבת עולם ואהבה רבה.
בזמן בית ראשון היה עיקר חטאם עבודה זרה, שהיא עזיבת ה' ואהבת אלוהים אחרים. והיא פגיעה באהבת ה' שבמרומים, כי במקום לעובדו באהבה הלכו אחרי אלוהי נכר הארץ לאהוב אותם. ולעומת זאת בזמן בית שני עיקר הפגם היה באהבת ישראל, והתבטא בשנאת חינם ובפירודים ובמחלוקות ובתככנות ובמריבות רבות.
נמצא שחורבן שני הבתים נגרם בגלל סילוק האהבה: בבית ראשון נסתלקה האהבה העליונה, אהבת ה', אהבה רבה, ובבית שני נסתלקה האהבה לישראל, אהבת עולם. ועיקר התיקון צריך לבוא בהתעוררות האהבה, אהבה לה' יתברך ואהבה לישראל.
עבודת אהבת ה' כוללת יציאה מהמחשבה התמידית על עצמו וגורלו והפניית חדרי הלב למען ה', למען רצונותיו שלו יתברך, בכל לב ונפש. וזוהי עיקר האהבה: לצאת מעצמו למען האהוב. ובאהבת ה' הדבר נעשה בעיקר במכאוב ובתפילה ובציפייה לבית המקדש, כי זהו עומק רצון ה' וגודל תשוקתו, כמאמר חכמים שהקב"ה בכל לילה שואג על נווהו ומתגעגע לשוב למקדש ולעמו באהבה.
האהבה השנייה היא אהבת עם ישראל, וגם היא יציאה מעצמו למען הזולת, לפתוח את הלב לחבריו ולכלל ישראל ולהגביר אהבת חינם, כי אם הבית חרב בשנאת חינם, אהבת חינם תרפא ותחבוש שבריו. אהבת ישראל מעוררת את האחווה, שהיא חלק מתיקון בחינת ה'אב', כי אין חפץ גדול לאבא יותר מהשלום והאהבה בין בניו. ובכך, מתוך עבודת אהבת ה' ואהבת ישראל, בתפילה על המקדש ובריבוי אהבת ישראל, נזכה במהרה לתקומת עיר שחוברה לה יחדיו ולשוב ה' לציון ולמקדשו באהבת עולם ובאהבה רבה, אמן ואמן!
