השבוע ציינו את יום השנה ה-17 ללכתו של גיורא, חמי. גיורא היה איש שירות הביטחון ואחד האנשים הכי דיסקרטיים שיצא לי להכיר. לא היה אפשר להוציא ממנו דבר שלא התכוון לומר. בשבעה הגיעו עוד ועוד אנשים שהמשיכו לספר על אודותיו, וארבעת בניו שמעו בשקיקה כל סיפור. אז החליט גיל בעלי שהוא מקבל עליו לומר קדיש 11 חודשים.
זו בעצם הייתה תחילתו של פרק חדש בחיינו. שנינו באנו מבתים חילוניים, לא ממש מכירים יותר מדי. אצל גילי במשפחה אכלו כשר, צמו ביום כיפור, ואצלי גם זה לא. ההחלטה לומר קדיש טמנה בחובה משמעות רבה.
רבים שאלו אותי אם הפריע לי שבעלי הולך 'פתאום' לומר קדיש. האמת היא שמה שהפתיע אותי יותר מכול זו עצם השאלה. מדוע אנחנו חושבים שהאי-נוחות מתבקשת בגלל החלטה אישית שאדם אחר מחליט? למה שיפריע לי אם בעלי החליט לומר קדיש על אבא שלו? הטיעון של גילי לאמירת הקדיש היה שאילו אבא שלו היה מבקש ממנו לעזור לו במשהו, הוא היה עוזר לו, מן הסתם. אז אם הקדיש עוזר לנשמה, הוא מתייצב לעזרה.
אם כבר יש לי עניין בדבר, הוא בדיוק להפך: זה היה יפה בעיניי. באותה תקופה לא הבנתי את משמעות אמירת הקדיש, ולכן לא הרגשתי שזה נוגע בי באיזו שהיא צורה. מה שאדם בוחר לעשות בחייו לא מוריד ממני כלום. כל אחד ואחד רשאי להחליט את ההחלטות שלו, ואנחנו יכולים לזרום איתן או לא. אני בחרתי לזרום כי ראיתי שזה עושה טוב לאהוב ליבי.
עם תחושת האורות שהייתי בהם הגיעה גם תחושת אכזבה או עצבות מסוימת. יש כאן עולם שלם שלא ידעתי על קיומו, עולם שיש בו חוקים ברורים מאוד של אמת ושקר, נכון ולא נכון, ולא בשביל אף אחד אחר אלא למעננו. כדי שאנחנו נדע לחיות חיים טובים
בהתחלה גילי לא ידע כלום – מה אומרים, מתי, איך. באותה תקופה גם לא היה בית כנסת באזור שלנו, והוא היה נוסע בכל בוקר, צהריים וערב לחבר שעזר לו להבין מה קורה. בשלב מסוים, כאשר כבר היה קשה להגיע בכל בוקר לבית כנסת מרוחק, הוא התקשר לרב שחיתן אותנו, הרב ברוד מחב"ד, וביקש ממנו למצוא לו בית כנסת בסביבה. ככה הכרנו את הרב עידו רהב הצדיק ואת אשתו מיכל המדהימה. בשנים הראשונות היה בית הכנסת במרתף ביתם בצפון תל אביב, ולפני קצת יותר מ-13 שנים קם בית כנסת קרוב לשכונה, והוא משמש מאז קהילה הולכת וגדלה. אגב, הברית של גיא בננו הבכור הייתה האירוע הראשון בבית הכנסת, ולא מזמן חגגנו שם את בר המצווה שלו.
אומנם יצא לי להיפגש עם חבר'ה דתיים פה ושם, בעיקר בבית החולים שבו הייתה מאושפזת אחותי כשהייתה חולה, אבל מעולם לא העמקתי ביהדות לפני המפגש הזה עם הרב. גילי המשיך ללמוד על השורשים שלנו, ואני המשכתי לפרגן לו, אבל עדיין הייתי מרוחקת. לא הרגשתי שאני מבינה משהו וגם לא ממש היה לי דחוף לעסוק בזה.
באחד הימים גילי שאל אם אני רוצה לבוא לשיעור אצל חברים שעוסק בפנימיות התורה. שוב פרגנתי לו באהבה, אבל "זה פחות אני". הפעם גילי התעקש וטען שלדעתו אני ממש אתחבר לזה, ומאחר שמעולם לא התעקש בעבר החלטתי ללכת לשיעור. אין ולא צריכים להיות בעיה או חשש לבוא לשמוע משהו מעניין. מקסימום נשכח את מה שלמדנו דקה אחר כך.
אבל איזה מזל שהלכתי! פתאום הכול התחבר. פתאום נפלו האסימונים, פתאום ההבנה נכנסה גם ללב, והרגשתי שאני חלק ממשהו ענקי. נכון שהבנתי את זה בראש כל הזמן; הרי גדלתי על סיפורי הגבורה של סבתי בשואה וידעתי בשכל שאנחנו חלק מסיפור הרבה יותר גדול מאיתנו, אבל אחרי השיעור הזה הרגשתי שזה נכנס ממש ללב.
עם תחושת האורות שהייתי בהם הגיעה גם תחושת אכזבה או עצבות מסוימת. יש כאן עולם שלם שלא ידעתי על קיומו, עולם שיש בו חוקים ברורים מאוד של אמת ושקר, נכון ולא נכון, ולא בשביל אף אחד אחר אלא למעננו. כדי שאנחנו נדע לחיות חיים טובים, מאושרים, חופשיים ומשוחררים. אנחנו לא מחפשים לרצות אף אחד, לא מחפשים אישורים. יש לנו האפשרות לחיות את חיינו באופן הטוב ביותר לנו ולילדים שלנו. כל מה שצריך זה לפתוח את הראש ולהשתחרר מהכבלים שמחזיקים אותנו במקום. הרגליים אומנם על הקרקע אבל הראש בעננים.
קיבלנו, וברוך ה' אנחנו מקבלים בכל יום מתנות משנות חיים. אחותי שרון ז"ל העניקה לנו מתנה כשבזכותה הכרנו גילי ואני. היא הייתה מעריצה שלו וביקשה להיפגש איתו, ובזכות עזר מציון הפגישה התרחשה בבית החולים, והשאר היסטוריה. המתנה השנייה התקבלה מגיורא ז"ל, שבזכותו נפתח לנו הצוהר להתקרבות לשורשים שלנו. ארבעת הילדים שלנו, כמובן, הם מתנה שהיא האהבה והאושר בהתגלמותו.
המתנה הענקית הראשונה והאחרונה, שממלאת הכול וסובבת הכול, היא היהדות שקיבלנו כעם. בכלל לא משנה איפה אתם על הרצף הדתי. תלמדו, תדעו, תשכילו וקחו אליכם את המתנה הזו. היא שלכם מראש ובדיעבד, וחבל לפספס אותה.
