אני באמת חושבת שאבדה הבושה. כשהתיישבתי לכתוב את הטור השבוע הרגשתי בטן מלאה כל כך על כל מה שקרה וקורה בארץ, שלפעמים אני חוטאת בתחושת ייאוש. איך נחזור מכאן להיות עם אחד שיודע להתאחד ברגעים הקשים? איך נסתכל זה לזה בעיניים ונדע שאנחנו משפחה? לא חייבים להסכים, ואפשר להתווכח ולריב, אבל לעולם לא להתנתק. האמת היא שהפעם, בשונה מאוד ממחלוקות בשנים קודמות, הנתק מורגש מאוד.
ההתנפלות משמאל שחווינו השבוע הייתה קשה בעיקר כי היא מרימה מסך. פתאום התגלו לי אנשים במערומיהם. פתאום אנחנו רואים שחברים טובים הופכים לאויבים ממש. פתאום כל אלה המדברים גבוהה גבוהה על קבלת האחר וזכויות המיעוט נוהגים באחר כלהקת זאבים. וכל זה מדוע? כי יש מי שחושבים שהרפורמה היא קץ הדמוקרטיה, ויש מי שחושבים שהרפורמה הזו היא המעט שאפשר לעשות אחרי שנים של דיקטטורה משפטית. אפשר להתווכח, לריב ולא להסכים. אבל מה עם השיח? מה נסגר עם הבריונות? ממתי נהיה לגיטימי להתנהג למי שחושב אחרת כמו קבוצה של דגי פיראנה?
חוסר האחריות המשווע של מנהיגי המחאה ומשתתפיה חצה כל קו אדום אפשרי, אם בביטויים אלימים בתקשורת, אם בשימוש שנעשה בילדים למטרות קידום האג'נדה ואם בהסגת גבול ובפגיעה בחופש התנועה, אחת מזכויות היסוד, של חברי כנסת בדרכם לייצג את הציבור שבחר בהם באופן דמוקרטי. והם מפגינים על הדמוקרטיה! השנאה שהם עוררו בעם בלתי ניתנת לתיאור.
אני חושבת על מקרי האלימות הקשים שקורים בבתי הספר ואנחנו שומעים עליהם לעיתים בחדשות או שילדינו חווים בעצמם בכיתות. אחרי השבוע הזה זה באמת מפתיע מישהו? אני חייבת להגיד שלפחות מבחינתי לא רק שזה לא מפתיע, אלא זה עשה לי סדר. מעולם לא הבנתי את אותם ילדים בני טובים לכאורה שנוהגים באלימות בכיתות ובכלל. מה חסר להם שהם מרגישים נוח להרים יד על אדם אחר?
מי שמנחילים לילדיהם דרך ארץ, נימוסים, חמלה, אהבת האדם, קבלת האחר, לא ישמעו שילדיהם נוהגים באלימות. מי שעושים זאת מן הפה ולחוץ, ישמעו בהחלט. ילדים לומדים הכי טוב ממה שהם רואים בבית. מעשים נשמעים חזק בהרבה מדיבורים. כאשר הילדים רואים את ההורים מצד אחד נוהגים בגסות רוח, בכעס ובשנאה כלפי האחר ומצד שני רק מדברים על קבלת האחר, הם ינהגו בדיוק אותו דבר: באלימות פיזית ומילולית כלפי אחרים. אי אפשר להסתיר את הצביעות. היא יוצאת, וילדים יודעים לזהות אותה מייד
השבוע נפל לי האסימון. החינוך מתחיל בבית. מי שמנחילים לילדיהם דרך ארץ, נימוסים, חמלה, אהבת האדם, קבלת האחר, לא ישמעו שילדיהם נוהגים באלימות. מי שעושים זאת מן הפה ולחוץ, ישמעו בהחלט. ילדים לומדים הכי טוב ממה שהם רואים בבית. מעשים נשמעים חזק בהרבה מדיבורים. כאשר הילדים רואים את ההורים מצד אחד נוהגים בגסות רוח, בכעס ובשנאה כלפי האחר ומצד שני רק מדברים על קבלת האחר, הם ינהגו בדיוק אותו דבר: באלימות פיזית ומילולית כלפי אחרים. אי אפשר להסתיר את הצביעות. היא יוצאת, וילדים יודעים לזהות אותה מייד.
האמת היא שזה מאפיין את הדור הזה, דור האינסטוש. אינסטגרם זה לא רק תמונות, זה גם אינסטנט. הכול מיידי, שטחי ונטול עומק. אין אפשרות להעלות נקודות ולדבר עליהן. המסר צריך להיות זמין במינימום מחשבה כדי שייקלט כמה שיותר מהר. לכן רפורמה שכזו, שהיא עמוקה ומעמיקה, רצינית ומקיפה, לא תוכל לעבור את המסננת של הדור הזה. אני לתומי חשבתי שמדובר בעיקר בילדים. גיליתי לצערי שטעיתי. גם ההורים התרגלו להאכלת מסרים בכפית ולביטול יכולת החשיבה העצמאית והביקורתית. יש לנו עבודה רבה בלנסות להרגיל אנשים למשהו אחר: לחשיבה ולדיבור אחרים, כאלה שלא מבטלים את הצד השני אלא שומעים ורואים אותו.
אנחנו יכולים ללמוד המון מהשמאל. נכון שיש להם תקציבים וכיסים עמוקים מאוד, אבל צריך לשים לב להתארגנות ולתמיכה בפעילים ובהפגנות שלהם. האינטרס שלהם ליצור הפגנות רועשות ברור, ומובן שהתקשורת מנפחת ומשפררת אותם. עידן הרשתות החברתיות מאפשר לנו לעשות כמעט אותו דבר בלעדיהם. צריך רק להשקיע ולזכור שהשטח חשוב לא פחות מהמליאה. המצביעים צריכים להרגיש שיש מאחוריהם מי שדואג להם, שיש מי שיעמוד איתם איתן מול ההסתה הפרועה. אסור לנו להפקיר אף חזית אחת בדרך לשינוי המיוחל.
בשמחה גדולה ישבתי לצפות בהצבעה במליאה על החוקים הראשונים של הרפורמה. מי ייתן והחלוצים בראש המחנה ימשיכו ולא ישמעו את רעשי הרקע, שהם אומנם חזקים ובריוניים, אך מבטאים מיעוט בעם. הידברות והסכמה הן מילים מקסימות, אך במקרה הזה כל מטרתן היא עיכוב. אפשר להידבר ולהגיע להסכמות גם אחרי החקיקה. ידנו מושטת, והם יכולים לבחור לקבל אותה. אנחנו, או נכון יותר נציגינו, אחראים לבצע את מה ששלחנו אותם לבצע בכנסת הזו. מתחילים ברפורמה המשפטית, ובע"ה ממשיכים למשילות הימין בכל משרדי הממשלה.
