נעים מאוד, אני רוני, נשואה לגיל ואם לארבעה, בני 3, 6, 9 ו-12. נולדתי בישראל. כשהייתי בת 4 עזבנו לניגריה שבאפריקה, ושם למדתי בבית ספר אמריקאי. הייתה לי ילדות מופלאה עם חברים מכל העולם: ארצות ברית, סין, קרואטיה ואפילו סוריה ולבנון. גדלתי בבית חילוני. ידעתי שאני יהודייה, שהסבים שלי הם ניצולי שואה ושמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.
סבתא שלי סיפרה לי ראשונה את סיפורה בשואה. כל משפחתה נרצחה לנגד עיניה, והיא נשלחה לאושוויץ, חוותה את מנגלה, ניצלה בזכות אחות גרמנייה ובסוף הועברה לבירקנאו. "אילו הייתה ליהודים מדינה, לא הייתה שואה", זה היה המשפט הקבוע שלה. זה וגם "את יכולה להיות חברה של כולם, להתחתן – רק עם יהודי".
זו התודעה שבה גדלתי, שמדינת ישראל קיימת בשל זוועות השואה, כדי להיות בית לעם היהודי הנרדף בשל יהדותו. בבית היה הרבה כעס על א-לוהים, והדת הייתה רחוקה ממני מאוד. לא הכרתי דבר למעט הארוחות המשפחתיות שעורכים בחגים ומה שמעבירים בתקשורת הכללית הלא ממש מפרגנת ליהדות.
לפני שנים מספר התחלתי ללמוד יהדות. בעקבות בקשתו של בעלי הגעתי לשיעור התורה הראשון בחיי. הרב לקח דף לבן, צייר עליו את האות אל"ף ואמר: "כך צומצם העולם מאור אינסוף, באותיות". ואני הוקסמתי. העולם פתאום נהיה ברור, מאוזן. הבנתי כמה הפסדתי כל השנים. השאלות המרכזיות שהטרידו את מנוחתי היו כמה עוד אני לא יודעת ולמה לא סיפרו לי קודם.
יש ספר חוקים, מדע של ממש, נסתר מחלק גדול מהציבור ויכול לגרום לשקט שהציבור מבקש, ואין איך להעביר לו את הסוד. הציבור הענקי הזה, ששנים נשטף בסיסמאות מומצאות, מפחד משורשיו עד כדי ניתוק מוחלט מהזהות היהודית שלו. במקום ללמוד על היהדות ולהבין מה זה אומר להיות יהודי, הוא דוחק כל סממן החוצה בזעקות 'הדתה', כי היו מי שגרמו לו לחשוב שהזהות היהודית מתייגת אותו כחשוך ופרימיטיבי, והרי אין דבר שמלחיץ את הציבור היום יותר מתיוגים.
ראש הממשלה כתב באיגרת למשפחת הרב קניבסקי זצ"ל: "חרף גדלותו בתורה הוא קיבל במאור עיניים ובלב פתוח כל אדם שבא לבקש את ברכתו". המשפט הזה מגלם את כל מה שמטעה את הציבור שאינו קרוב למסורת וגורם לבידול גדול עוד יותר מהמפחדים מתיוגים. היש היום דרך חיים מחבקת יותר את האחר מהיהדות? "ואהבת לרעך כמוך", "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", משלוחי מנות, מתנות לאביונים. כל מהות החיים לפי הדת היהודית היא קבלת האחר. היה נכון יותר להתחיל את המשפט במילים "בשל גדולתו בתורה", וראו איך השתנה המשפט ואיתו המסר המתקבל ממנו.
תאמינו או לא, יש בסביבת מגוריי מי שאומרים עליי שאני חלק מהמגזר הציוני-דתי, וכפועל יוצא, שאני כמובן חשוכה ופרימיטיבית. אני מצאתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתם היא דווקא לעמוד על האמת. אני מאמינה שבסתר ליבם הם מעריכים את המסורת ואפילו שמחים לשמוע כמה דברי תורה שלא הכירו קודם. אחת האימהות בהנהגת ההורים בבית הספר של ילדיי, המובילה בזעקות ה'הדתה', סיפרה שהבן שלה מפחד ללכת לבית של שומרי כשרות. כאשר שאלתי מה פשר הפחד היא הסבירה לי שהוא לא יודע מה זה. "תסבירי לו מה זה", אמרתי לה, ותגובתה הפתיעה אותי מאוד: "אני לא יודעת להסביר לו".
מאיר אריאל ז"ל כתב: "אדם צועק את שחסר לו / חסר לו ביטחון צועק ביטחון / חסרה לו הדדיות צועק הדדיות / חסרה לו גאווה צועק גאווה / חסר לו יחד צועק יחד / אדם צועק את שחסר לו / לא חסר לו – לא צועק". אדם צועק 'הדתה', מה חסר לו?
ככל שנתעקש ונעמוד על האמת בראש מורם, אני מאמינה שנצית גם ברחוקים יותר את הנשמה היהודית שכרגע מכוסה בקליפות עבות במיוחד. לנו, שומרי המסורת ושומרי התורה והמצוות, יש תפקיד. בלי לוותר על דבר בהלכה עלינו להתעלם מהזעקות ולנסות להעביר לציבור את השקט הזה שהוא מחפש כל כך. אם רבים מאיתנו ישמיעו קול, נהפוך מהרוב הדומם לרוב המשפיע.
