בג' בסיוון תש"ח, אחרי יותר מחצי שנת לחימה וחודש של קרבות קשים מנשוא, הסכימו סוף סוף הצדדים הלוחמים להפסיק את האש ונענו להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן האנטישמי בדרך כלל פולקה ברנדוט. למחרת, בד' בסיוון (11 ביוני 1948), בשעה עשר בבוקר נכנסה לתוקפה הפוגה של ארבעה שבועות. הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב פסקו, אולם היהודים, ממש כמו במרד הגדול – מרד החורבן – ניצלו את ההפוגה מלחימה באויב לחיסולי חשבונות עם יריבים מבית.
אם בסופו של דבר קמה בכל זאת מדינת יהודית בסוף מלחמת השחרור, אם לא שקענו כאן לקרבות פנימיים מתישי כוח בסגנון ירושלים של שנת 70 לספירה, זה היה רק הודות לצד אחד בעימות, שבחר פעם נוספת לנשוך שפתיים ולא להשיב אש. בקיצור, זה קרה בזכות מנחם בגין והאצ"ל. להרכנת הראש של בגין, לא פחות מלמנהיגות הבן-גוריונית, יש מניות בהישרדות מדינת היהודים.
במקביל למאבקי הדמים הפנימיים ניצל צה"ל את ההפוגה להתעצמות ולהתארגנות, ואת זה דווקא עשה היטב. כפי שכל העולם יכול להתרשם בהמשך, ההפוגה היטיבה עם ישראל הצעירה לאין שיעור יותר משהיטיבה עם הערבים. המדינה התפנתה אפוא לנשימות סדירות ראשונות של עצמאות מתוך שקט יחסי. לא מוחלט, כי פה ושם נרשמו קרבות.
צבא ההצלה של קאוקג'י, למשל, לא ראה עצמו כפוף להחלטות האו"ם, תפס משלטים בגליל התחתון והמשיך בקרבות. גם המצרים, ממש כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי ב-2023, הפרו פה ושם את הפסקת האש. בי"ט בסיוון תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור ברנדוט. ובכל זאת, כמה מוכר, ממשלת ישראל החליטה להבליג ולהוסיף לנצור את הנשק.
טעות בניווט גרמה לפלוגה ישראלית להסתער על משלט שבו התבצר כוח ירדני עדיף לאין שיעור ממנה, אולם לבסוף עלה בידה לכבוש את היעד במחיר אבדות כבד. לאחר שבע שעות לחימה הושלם כיבוש המשלט במחיר של שבעים פצועים ו-16 הרוגים, אלא שאז הגיעה פקודת נסיגה. הפלוגה נאלצה לסגת משום שכוחות ישראליים אחרים לא עמדו במשימותיהם, אולם קריאת הדיווחים הירדניים גילתה לימים שהקרב הזה הכריח את האויב להטיל למערכה את כל עתודותיו בגזרה והחזיק אך בקושי מעמד לנוכח ההתקפה הישראלית
שלושה ימי לחימה
אבל בשלושת ימי סיוון הראשונים, וגם ביומו הרביעי עד שעת כניסת הפסקת האש לתוקפה, התחוללו הקרבות כמקודם בכל הארץ, והם היו קשים ומרים. בסדרת התקפות שהחלה עוד בימיו האחרונים של אייר גרמו הסורים לנפילתה של המושבה משמר הירדן בג' בסיוון. 15 מהמגינים נהרגו בקרבות, ו-39 נפלו בשבי. בתום המלחמה חזר השטח לשליטה ישראלית בהסכמי שביתת הנשק, וחזרו גם השבויים, אולם המושבה לא נבנתה מחדש. על אדמותיה הוקם אחרי המלחמה קיבוץ גדות, ובמרחק כשני קילומטרים מהמושבה המקורית החרבה הוקם מושב שנשא את שמה: משמר הירדן.
יום קודם לכן נערך בגזרת המרכז ניסיון נוסף, שלישי מחמישה במלחמה ההיא, לכבוש את לטרון ולפתוח את הדרך לירושלים. כמו כל קודמיו וכמו אלה שאחריו הוא כשל, אולם תחקירים שנערכו אחרי שוך האש גילו שהוא היה הקרוב ביותר מהחמישה להשיג את יעדו.
טעות בניווט גרמה לפלוגה ישראלית להסתער על משלט שבו התבצר כוח ירדני עדיף לאין שיעור ממנה, אולם לבסוף עלה בידה לכבוש את היעד במחיר אבדות כבד. לאחר שבע שעות לחימה הושלם כיבוש המשלט במחיר של שבעים פצועים ו-16 הרוגים, אלא שאז הגיעה פקודת נסיגה. הפלוגה נאלצה לסגת משום שכוחות ישראליים אחרים לא עמדו במשימותיהם, אולם קריאת הדיווחים הירדניים גילתה לימים שהקרב הזה הכריח את האויב להטיל למערכה את כל עתודותיו בגזרה והחזיק אך בקושי מעמד לנוכח ההתקפה הישראלית.
על אף כניסת הפסקת האש לתוקף בד' בסיוון הוסיפו קאוקג'י וצבא ההצלה שלו להילחם, כי לא ראו את עצמם כבולים להחלטות האו"ם. מאות לוחמים ערבים מעילבון ומנצרת ניהלו קרב עז בסג'רה, שהגיע לא פעם ללוחמה פנים אל פנים. בבוקר ה' בסיוון, ערב חג השבועות, חזרו הגולנצ'יקים ותפסו את המשלטים שנתפסו בידי האויב. חילופי האש נמשכו כל היום, ורק בבוקר שבועות השתרר סוף סוף שקט גם בחזית הזו
לא הרחק מלטרון נכבש קיבוץ גזר בג' בסיוון בידי הלגיון וכוח של ערבים מקומיים. בקרב נהרגו 29 מגינים. 14 נשים ו-15 גברים נפלו בשבי. 13 מהמגינים, ובהם חמישה פצועים, הצליחו לחמוק לנען ולחולדה. המשק חרב. הנשים שבשבויים שוחררו בשערי בן שמן זמן קצר לאחר הקרב ביוזמת המפקד הבריטי של כוח הלגיון. כוח של חטיבת יפתח החזיר את היישוב לידיים ישראליות עוד באותו היום.
אור לג' בסיוון נערך גם קרב גבעה 69 בדרום, ליד קיבוץ ניצנים. לאחר כיבוש ניצנים בידי המצרים ביומו האחרון של אייר הוחלט על תפיסת הגבעה הזו כדי שתשמש יתד ישראלית בדרך לכיבוש מחודש של הקיבוץ. המצרים גילו את הכוח, והוא נאלץ לסגת במחיר דמים של עשרים הרוגים, וכן פצועים רבים ושבויים.
שעות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, בחמש וחצי בבוקר של ד' בסיוון, ניסה הפלמ"ח לכבוש את הכפר הבדווי ביר עסלוג', כיום באר משאבים שבהר הנגב. את ההתקפה עשה הפלמ"ח עם חברי הקיבוצים חלוצה ורביבים. כבר בתחילת ההתקפה נהרגו ארבעה לוחמים. שני שבויים ערבים סיפרו שבבניין המשטרה במקום מצוי נשק רב, ולוחמינו התפתו ונכנסו פנימה. הערבים הפעילו ממרחק מוקש חשמלי, והבניין קרס. 11 לוחמים נהרגו במקום. על חורבות בניין המשטרה הוקם גלעד ל-34 לוחמי הפלמ"ח שנפלו בסך הכול בקרבות מלחמת העצמאות באתר הזה.
קרב עז התחולל בה בעת גם במושבה סג'רה (כיום אילנייה) שבגליל התחתון, השוכנת כיום ליד מחלף גולני, שקיבל את שמו בשל תוצאות הקרב ההוא. לפנות בוקר של ב' בסיוון החלה הסתערות של כוח גולני על הכפר הערבי הסמוך, אולם הערבים השיבו מלחמה, והקרבות התמשכו קרוב ליממה. בסופו של דבר ניתנה פקודת נסיגה. בסיכומו של יום נרשמו 21 הרוגים מקרב חיילי גולני.
על אף כניסת הפסקת האש לתוקף בד' בסיוון הוסיפו קאוקג'י וצבא ההצלה שלו להילחם, כי לא ראו את עצמם כבולים להחלטות האו"ם. מאות לוחמים ערבים מעילבון ומנצרת ניהלו קרב עז בסג'רה, שהגיע לא פעם ללוחמה פנים אל פנים. בבוקר ה' בסיוון, ערב חג השבועות, חזרו הגולנצ'יקים ותפסו את המשלטים שנתפסו בידי האויב. חילופי האש נמשכו כל היום, ורק בבוקר שבועות השתרר סוף סוף שקט גם בחזית הזו.
"נשכבנו על האדמה ולא העזנו לנשום. היינו תשעה עם מחשבה אחת. תיכף התחילו להתפוצץ ממש על ידינו, והגיע הזמן להתרחק. התעלה נמצאה בפסגת גבעה, ועלינו היה להתגלגל מן הגבעה ולזחול הלאה. מדי רגע עצרנו כדי להתחמק מן הפגזים. נדקרנו ונשרטנו מן הקוצים בדרכנו הביתה דרך השדות בשעת ההפוגות, כי לא העזנו ללכת בדרך המלך. כל כך שמחנו להגיע הביתה בשלום ובלי שנפגענו, מלבד חבר אחד שנפצע קל בזרועו מרסיסי פגז. ברוך אתה ה' […] הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב"
המצור נשבר
בינתיים בירושלים כתבה סבתא אביבה ביומנה בג' בסיוון: "היום חפרנו תעלות בבית וגן כאשר התחילו כדורים ליפול סביבנו. נשכבנו על האדמה ולא העזנו לנשום. היינו תשעה עם מחשבה אחת. תיכף התחילו להתפוצץ ממש על ידינו, והגיע הזמן להתרחק. התעלה נמצאה בפסגת גבעה, ועלינו היה להתגלגל מן הגבעה ולזחול הלאה. מדי רגע עצרנו כדי להתחמק מן הפגזים. נדקרנו ונשרטנו מן הקוצים בדרכנו הביתה דרך השדות בשעת ההפוגות, כי לא העזנו ללכת בדרך המלך. כל כך שמחנו להגיע הביתה בשלום ובלי שנפגענו, מלבד חבר אחד שנפצע קל בזרועו מרסיסי פגז. ברוך אתה ה' […] הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".
באותו יום, ג' בסיוון, קרה הנס המיוחל: המצור על ירושלים נשבר, ושיירת משאיות ראשונה נסעה בדרך בורמה, הדרך החלופית לזו שחסם הלגיון בלטרון. הנתיב הזה שחרר את עיר הקודש מהמצור. העיתונאי האמריקני קנת' בילבי הוא שהעניק לדרך את כינויה, על שם הדרך שפרצו במזרח אסיה במלחמת העולם השנייה צבאות ארצות הברית ובריטניה ועקפה את האזור שבשליטת היפנים.
את הדרך גילה די במקרה משה אשד, קצין מודיעין מחטיבת גבעתי, שבועיים וחצי קודם לכן. אשד זיהה שבדרך יכולים לעבור ג'יפים בדרך לירושלים, ומיהר לדווח על כך למפקדה. למעשה שמונה מעשרת הקילומטרים של הדרך היו עבירים לג'יפים ללא קושי מיוחד. הבעיה הייתה בקטע עלייה של כשני קילומטרים, וזו נסללה במהירות בימיו האחרונים של אייר.
בד' בסיוון נכנסה כאמור לתוקף ההפוגה הראשונה, שעל פי ההסכם כללה גם הימנעות מסלילת דרכים חדשות וכן הובלת תחמושת לירושלים. בז' בסיוון אישר האו"ם את קיומה של דרך בורמה, מכיוון שזו הספיקה להיסלל קודם להפוגה, ולמחרת נערך טקס רשמי וחגיגי לרגל פתיחתה. מה שנציגי האו"ם לא ידעו הוא שהדרך איננה מגיעה רק עד שער הגיא אלא עוקפת אותו וממשיכה עד בית מחסיר, כיום בית מאיר ואז כפר ערבי נטוש שנכבש בשלבים המוקדמים של המלחמה. מעתה התאפשרה הובלת מזון דרך נקודת הביקורת של האו"ם בשער הגיא ללא מפריע, ואילו הובלת תחמושת נעשתה בדרך העוקפת. דרך בורמה שימשה כחצי שנה בלבד, עד סלילת כביש חלופי לבירה.
"כל יום הוא כסיוט. הדיאטה שלנו מספיקה רק להציל אותנו מרעב. בארוחת בוקר ובארוחת ערב אנו מקבלים פרוסת לחם דקה עם חצי סרדין או משהו דומה, ותה קר. בשעה חמש אוכלים אותו הדבר אך בלי הסרדין. ארוחת צהריים מורכבת ממרק מימי, קציצה עשויה מדבר-מה מסתורי וכמעט בלתי אכיל"
יום אחרי תחילת ההפוגה, בה' בסיוון תש"ח, כתבה סבתא ביומנה הירושלמי דיווח די מיואש: "אני בטוחה שרק אחרי שייגמר הכל נבין מה עובר עלינו כעת. כל יום הוא כסיוט. הדיאטה שלנו מספיקה רק להציל אותנו מרעב. בארוחת בוקר ובארוחת ערב אנו מקבלים פרוסת לחם דקה עם חצי סרדין או משהו דומה, ותה קר. בשעה חמש אוכלים אותו הדבר אך בלי הסרדין. ארוחת צהריים מורכבת ממרק מימי, קציצה עשויה מדבר-מה מסתורי וכמעט בלתי אכיל, ו'פודינג' בטעם סבון. כמעט ואין לנו מים. כל הבגדים שלנו כבר בשיירה לתל אביב ואין לנו לא בגדי עבודה ולא בגדי שבת. דואר מאנגליה כבר לא קיים. אסור לנו לנסוע העירה, ויום אחרי יום אנו מבלים רק בינינו לבין עצמנו.
"מאחר ואין חשמל, עלינו לשבת בחושך או לשכב לישון מוקדם מאוד. מאחר והפנסיון שלנו משמש גם בית הבראה לחיילים, אין לנו חדר ציבורי ששם ניתן לשבת יחד וליצור יחסים ידידותיים יותר בינינו לבין עצמנו. עלינו לאכול את הארוחות בגינה. דיכאון חמור ירד עלינו עכשיו, ואדישות בלתי נסבלת. והגרוע ביותר הוא ההכרה שירושלים, ובעצם כל היישוב, בסכנה גדולה. אנחנו חופרים תעלות ומקימים חוסמי-דרכים, ואין יודעים מתי יצטרכו להשתמש בהם.
"כל היום אנו שומעים פיצוץ הפגזים ואנו יושבים בחוסר אונים ויודעים שאנשים נהרגים ואחרים שכולים על ידי אותם פגזים. ואנו תוהים מתי יגיע התור שלנו. נהייתי מדוכאת עד כדי כך שאני יושבת ומדמיינת את המכתב שתשלח הסוכנות להורי להודיע על מותנו. אך דבר אחד בטוח לגמרי – אפילו לרגע אחד אינני מצטערת שבאתי הנה. אם היו מאפשרים לנו לשוב לאנגליה, לא הייתי מסכימה בשום אופן וללא כל ספק. אני מתפללת שה' יביא הקלה לארצו, לקרייתו ולעמו. יהי רצון שיעניק לנו אומץ וכוח-סבל לשאת את הצרות שבאות עלינו, ושעוד עתידות לבוא. 'מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה'".
בח' בסיוון הדיווח ביומן כבר נשמע אופטימי מעט יותר: "זה ארבעה ימים שקיימת שביתת הנשק, והיום אחר הצהרים נסענו העירה בפעם הראשונה מאז התחילו ההפגזות. יש אזורים בהם אין בניין שלא נפגע מן הפגזים. אבל הרחובות והבתים עמוסי אנשים שמחים ונרגעים המנצלים את ההפוגה מבלי דעת מתי יתחדשו הסיוטים".
ובי"ב בסיוון: "אני בתל אביב, אני בתל אביב! חלומי בן שניים וחצי החודשים התממש סוף סוף! עזבנו את ירושלים ב-12:00 בצהרים ונסענו במשאית פתוחה לאורך כביש ב' – כביש בורמה – מאחר ואין הערבים מאפשרים לנו לנסוע בכביש הראשי. בזמן ששהינו בשער הגיא – מקום ציורי מאוד – הגיעה שיירה מתל אביב ושני מפקדי הלגיון הערבי יחד עם שני פקידים אמריקנים של האומות המאוחדות ערכו חיפוש במשאית. הערבים קיבלו מים מאתנו והציעו לנו סיגריות. כאשר הגיעה המשאית שלנו, הם עזרו לנו עם המזוודות שלנו.
"כאשר סוף סוף הגענו לתל אביב לא יכולנו לתפוס שאנו נמצאים שם. זה היה כאילו שוחררנו לאחר חודשים במעצר, כי בירושלים היינו ממש במעצר. לראות מים זורמים מהברזים, לראות מזון בשפע בחנויות ובבתים – זה היה מראה שחסר לנו והתגעגענו אליו במשך שני חודשים תמימים. לאחר שאכלנו ארוחה ענקית, הלכנו איש איש לדרכו".
"נהייתי מדוכאת עד כדי כך שאני יושבת ומדמיינת את המכתב שתשלח הסוכנות להורי להודיע על מותנו. אך דבר אחד בטוח לגמרי – אפילו לרגע אחד אינני מצטערת שבאתי הנה. אם היו מאפשרים לנו לשוב לאנגליה, לא הייתי מסכימה בשום אופן וללא כל ספק. אני מתפללת שה' יביא הקלה לארצו, לקרייתו ולעמו. יהי רצון שיעניק לנו אומץ וכוח-סבל לשאת את הצרות שבאות עלינו, ושעוד עתידות לבוא. 'מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה'"
אש בלתי ידידותית
בעיצומה של ההפוגה, בט"ו בסיוון, התרחשה ההתנגשות הפנים-יהודית הנוראה בעניין אלטלנה. זו הייתה אונייה שרכש האצ"ל בצרפת, שהייתה בה כמות גדולה של נשק וכן כ-900 עולים. מנחם בגין לא ניסה לרגע להסתיר מהשלטונות הרשמיים את הגעתה לחופי ישראל, וניהל משא ומתן בלתי פוסק עם הממשלה. הוא ביקש להעביר חמישית מהנשק שבאונייה ללוחמי האצ"ל בבירה. לעומת זאת בן-גוריון דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל.
יומיים קודם לכן ניסה האצ"ל לפרוק את הנשק בחוף כפר ויתקין, הרחק מעיני פקחי האו"ם המקפידים על ההפוגה, אולם צה"ל הציב אולטימטום של עשר דקות, ובו דרש לקבל לידיו את כל הנשק שבאונייה. כשסירב האצ"ל החלו חילופי אש בין הצדדים, ובהם נהרגו שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל.
האצ"ל הפסיק את פריקת הנשק, והאונייה ועליה בגין עשתה דרכה לחוף תל אביב, ושם נמשכה האש. בה בעת ירו חיילי צה"ל בבית דגן והרגו שני לוחמי אצ"ל שלטענתם ערקו מיחידותיהם הצה"ליות כדי לסייע לאלטלנה. בקרב שניטש באותו יום בחוף תל אביב ובכניסות לעיר, שבהן הציב צה"ל מחסומים והטיל סגר, נהרגו בסך הכול עשרה חברי אצ"ל וחייל צה"ל. בגין הורה שלא להשיב אש, אולם כפי שאפשר להיווכח מהתוצאות, לא כל אנשיו צייתו לו.
אפשר להבין את ההתעקשות של בן-גוריון להתלכד מאחורי צבא אחד ומרות אחת, ממש כפי שהתעקש באותם זמנים על פירוק הפלמ"ח. אי אפשר להצדיק את הירי כלפי הספינה גם אחרי שהניפה דגל לבן, גם לעבר נוסעיה שקפצו למים, גם לעבר כל מי שניסה להושיט עזרה לאנשיה. "לא האמנו שהסזון יידרדר לתהום תחתיות כזאת", התבטא אחד מעדי הראייה לעלייתה של אלטלנה באש ('רק לא מלחמת אחים', עמ' 224). "לרוב האנשים על החוף היה ברור שההתקפה נובעת ממניעים פוליטיים", הוסיף.
"אני בתל אביב, אני בתל אביב! חלומי בן שניים וחצי החודשים התממש סוף סוף! עזבנו את ירושלים ב-12:00 בצהרים ונסענו במשאית פתוחה לאורך כביש ב' – כביש בורמה"
בסך הכול נהרגו בהתנגשות האיומה הזו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. אחרי האירוע פורקו לחלוטין היחידות הנפרדות של האצ"ל ושולבו ביחידות הרגילות. בן-גוריון הורה על מסע מעצרים נרחב של אנשי האצ"ל, ומאות נעצרו לשבועות אחדים. בגין עצמו סירב לרדת מהסיפון, ולבסוף חגרו אותו אנשיו בחגורת הצלה והשליכו אותו לים. הוא הגיע לחוף, ובלילה נשא נאום של שעתיים ברדיו האצ"ל. הוא בכה, והמוני מאזינים בכו איתו. בגין קרא לאנשי האצ"ל שלא לפתוח באש בשום מקום. "לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". רשויות המדינה חיפשו אחר בגין וביקשו לעצור גם אותו, אולם הוא נמלט מידם.
עורך מעריב עזריאל קרליבך חזר מהחוף למערכת מתייפח, ולמחרת כתב: "ראיתי בחורי ישראל, מקלעים דרוכים בידיהם, רצים לירות ביהודים […] ולמטה בים על תורן האוניה ועל סיפונה יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים: 'אל תירו'". הרב צבי יהודה קוק כתב אז על כך: "ואם במהלך ייסורינו, אשר בדרך עלייתנו חזרתנו אל מקומנו, בתהליך גאולתנו ופדות נפשנו, צריכים היינו גם לעבור את התחנה המופלאה הזאת, גם את סתר המדרגה הנוראה הזאת, של התנגשות הריגת אח באח, בארץ בעצמה ולמענה, הלא נדע ונכיר את ערך מירוקם של הייסורים הללו.
"אם הגיעו הדברים גם לידי פעולות שגגה כאלה, שעל-ידן נהרגו יהודים בידי יהודים, לעולם אין בכוחו של אדם – וקל-וחומר של ציבור מישראל לעשות עצמו רשע, בהטלת אשמה של זדון ופשע שבכוונה תחילה".
וסבתא, שהייתה בעצמה בתל אביב באותו יום מר, כתבה אז ביומנה: "בין יהודי וערבי שורר שלום, גם אם רק זמני. אבל בין יהודי ליהודי יש מלחמה, בלתי תאוּמַן וזוועתית. האם זאת אשר למדנו מ'חברינו' הבריטים, להרוג איש את רעהו? עכשיו זה לא כלום בעיני ההגנה להרוג את אחיהם היהודים באצ"ל, והלוא שני הארגונים פועלים לקראת אותו יעד. זה פשוט לא יאומן שההגנה נתנה לכל הנשק שיש צורך דחוף בו להיאבד. היו בוודאי יכולים להסדיר את העניין מבלי להפר את שביתת הנשק. האם חלילה תתנהל מלחמת אחים ממש בתחילת עצמאותנו? האם 'ויצא […] והנה שני אנשים עברים נצים'?"
וכאילו בלי קשר נמשכה הלחימה גם באויב שמבחוץ. אל-בירווה, כפר ערבי ממזרח לעכו, נכבש בידי חטיבת כרמלי בד' בסיוון, רגע לפני כניסת ההפוגה לתוקף. ואולם בט"ז בסיוון בשעה תשע בערב החלה הסתערות ערבית של צבא ההצלה ושל כוחות אויב מקומיים אגב הפרת ההפוגה, והם כבשו אותו בחזרה בתוך זמן קצר. מתקפת נגד יצאה לדרך מייד, אולם רק לפנות בוקר של י"ח בסיוון הצליחה חטיבת כרמלי לכבוש את הכפר בחזרה. בקרב נפלו עשרה לוחמים לעומת 42 חללים לאויב.
צה"ל מושבע
בכ"א בסיוון, יש לשער שבתגובה על התמרמרות הציבור סביב אירועי אלטלנה, נערכה השבעת צה"ל. האירוע המרכזי היה בכיכר הבימה בתל אביב, וגם סבתא וחבריה לקורס ההכשרה נכחו בו: "כולנו נסענו לצפות בטקס. השביעו כל כיתה בנפרד. עמדו בשורות, הניפו את הדגל, ואחרי שנקרא בקול רם נוסח ההשבעה, כל חייל בתור עמד דום ואמר: 'אני נשבע'. זה לא היה מלהיב במיוחד. לא מקפידים על מדים מיוחדים, ובינתיים נראה כי המשמעת הרבה מתחת לרמה, אבל יש קשיים אין סופיים שיש להתגבר עליהם. העובדה שיתכן ובגדוד אחד ישנם חיילים מעשר ארצות שונות, כל אחת בעלת רקע אחר, מקשה מאד על שמירת משמעת. ומלבד זאת, כמובן, הצבא עדיין בהתחלתו".
בל' בסיוון, יום לפני סיום ההפוגה הראשונה, הושג הסכם בין ישראל לבין הלגיון הירדני בעניין המובלעת הישראלית בהר הצופים. על פי ההסכם כללה המובלעת הישראלית את האוניברסיטה, את בית החולים הדסה, את בית הקברות הצבאי הבריטי הצמוד לו ואת הכפר עיסאוויה. מדרום לאזור הזה נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני באזור אוגוסטה ויקטוריה. בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים החמושים בנשק קל בלבד ו־33 אנשי סגל עובדים אזרחים. כמו כן הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני לארבעים שוטרים.
ההסכם הזה היה הבסיס להתנהלות על ההר ב-19 השנים הבאות, עד מלחמת ששת הימים. בהסכם גם נקבע שמדי שבועיים תועלה להר שיירת אספקה בפיקוח האו"ם, ובאמצעותה גם יוחלפו המשמרות שם. בירידה מההר הובילה השיירה ספרים מהספרייה הלאומית שבאוניברסיטה לספרייה חלופית שהוקמה במערב העיר.
אור לל' בסיוון החלה ההפוגה להתמוטט, מוקדם מהמתוכנן. זה קרה ברכס עיבדיס, הסמוך לקיבוץ נגבה, שבו נפתחה אש מקלעים כבדה לעבר מג"ד צה"לי שנסע בשטח. בראשית תמוז נפתחו בסערה בכל רחבי הארץ עשרה ימים של קרבות ששינו את תמונת המערכה לטובת הצד היהודי. הוא יצא מההפוגה מחוזק ומוכן לקרב, גם אם חבול וכואב מאש הלחימה הפנים-יהודית. כן, למרות הכאב והזעם, האיפוק וההבלגה שגזר על עצמו הצד המותקף אפשרו למדינה להתמקד באויב במקום במריבה האיומה מבית. רק כך היא הצליחה לבסוף להכריע אותו.
