אין הרבה דמויות שמזוהות עם גילוי סודותיה הארכאולוגיים של ירושלים כמו ד"ר גבי ברקאי. את המסע שלו התחיל ברקאי בכלל בחפירות שושן הבירה, ומשם הגיע עם משלחת ישראלית לקוניטרה שבסוריה, אבל מהר מאוד העביר את כובד המשקל של מפעל חייו לעיר הקודש. מיזם סינון העפר שעמד בראשו עתיד להסתיים בעוד יותר מעשור, אבל כשמדברים על מה יש עוד לגלות כאן הוא קובע חד-משמעית: "יש כאן עבודה לעוד שנות דור"
ארנון סגל
על ד"ר גבי ברקאי צריך לכתוב ספר ביוגרפיה. בכתבה קצרה לא די להקיף את מלוא סיפור חייו. הוא נולד בגטו בודפשט, בירת הונגריה, בקיץ 1944. כמה חודשים אחר כך כבר נלקח עם אימו לתחנת הרכבת המקומית בדרך להשמדה – בעוד אביו במחנה עבודה נאצי באוקראינה – אלא שמטוסי בעלות הברית הפציצו את מסילות הברזל, והרכבת כלל לא הגיעה לתחנה. בלית ברירה נאלצו הנאצים לאפשר ליהודים שהמתינו בתחנה לשוב לגטו ולהישאר בחיים.
ד"ר גבי ברקאי, בן 79 כמעט, נחשב אפוא ניצול שואה גם אם מטבע הדברים איננו זוכר ממנה דבר. את הונגריה, שבה גדל עד שמלאו לו שש שנים, הוא דווקא זוכר היטב. למשל, את השבת שלאחר הקמת המדינה, ו' באייר תש"ח, שבה צעדה הקהילה מבית הכנסת שבבירת הונגריה כשבראשה צועד הילד גבריאל ובידו דגל ישראל, דגל שתפרה אימו ממצנח משי לבן של הצבא הנאצי. "הדגל היה הרבה יותר גדול ממני", משחזר ברקאי.
"אני חב את חיי לסטלין", הוא ציני כהרגלו. "הצבא האדום נכנס בשערי הגטו בינואר 1945, כשהייתי בן חצי שנה. ייתכן שהגרמנים, שהבינו שהמלחמה מסתיימת בתבוסתם, השאירו בשלב ההוא את יהודי בודפשט בחיים כקלף מיקוח, אם כי היו פה ושם גם שם מצעדי מוות".
הוריו של ברקאי היו ציונים נלהבים. אימו לימדה בגימנסיה היהודית את מקצועות היהדות, ואחת מתלמידותיה שם הייתה חנה סנש. "סנש העניקה לאימא שלי תמונה שעוד נמצאת אצלי ושלחה לה מכתבים מנהלל. למעשה אימא שלי הפכה אותה לציונית".
שם המשפחה המקורי שלו היה ברסלבר. "אבא שלי נולד בסרביה בכפר קטן ששמו צ'ורוג, שגרו בו רק שתי משפחות יהודיות – ברסלבר ולמפל. למפל היא משפחתו של יאיר לפיד". האב, ציוני גדול, עברת בבודפשט את שם המשפחה לברקאי. "לפי החוק בהונגריה היה אפשר להחליף את שם המשפחה לשם הונגרי בלבד, אבל אבא שלי החליף אותו בכל זאת לשם עברי בזכות אומן עבר הונגרי מוכר שנשא את השם הזה, ברקאי, ולכן הוא נתפס בידי השלטונות כבעל צליל מקומי".
אביו של ד"ר ברקאי שימש נשיא קרן היסוד בהונגריה, ובמסגרת הזאת הבריח פליטי שואה ארצה וגייס כספים למען ההגנה. כשקמה המדינה ייסד אביו את הצירות הישראלית בבודפשט והיה מנהל משרדי הנציגות. "זה נמשך עד שהוא נאסר בגלל הפעילות הציונית שלו בשנת 1950", מספר ברקאי הבן. "זה גרם לו להבין שהגיע הזמן לעזוב. הסוכנות שיחדה את הרודן ששלט אז בהונגריה, שבמקרה היה אף הוא יהודי, מתיאש ראקושי, ובזכות השוחד ההוא 3,000 יהודים עלו ארצה".
מול מכחישי מקרא בתל-אביב
אם כן, המשפחה עלתה לארץ הקודש ושוכנה אחר כבוד במחנה העולים המיתולוגי בחיפה 'שער העלייה'. מגורים באוהל לא התאימו למשפחה, והיא שכרה במהרה דירה בשכונת רחביה שבירושלים. ברקאי למד בגימנסיה העברית והיה העולה החדש היחיד בכיתה. אחד התלמידים בכיתה שלו היה מתן וילנאי, לימים אלוף בצה"ל וגם שר. אביו – חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי – הדריך את התלמידים כמה פעמים. אחת ההזדמנויות הללו הייתה כנראה הרגע שבו נדבק ברקאי בחיידק הארכאולוגיה.
הנעורים בירושלים המחולקת רק העצימו את התעניינותו בתחום. את הידע על מקומות שלא היה אפשר להגיע אליהם פיזית בשטח בשל התנאים הבלתי אפשריים בעיר בשנים ההן, השלים בעזרת ספרים. באמצעות הספרות הכיר כל שביל וכל מבנה בירושלים העתיקה.
אחרי השירות הצבאי החל ברקאי ללמוד ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית. תוך כדי לימודיו השתתף בחפירות בתל ערד, בממשית, במגידו ובחפירות באתר כביש האפיפיור, הלא הוא הכביש העולה להר ציון שנסלל בשנת 1964 לרגל ביקור האפיפיור. אחרי ששת הימים נשלח לסקור את עשרות מערות הקבורה מימות בית שני המצויות בכפר השילוח. הוא וארכאולוג נוסף דפקו בנימוס על הדלתות וביקשו לסקור את מערת הקבורה שבבית. כמו כן הוא חפר בתל באר שבע, בתל משוש, בתל יזרעאל, בחפירות תל לכיש, בתילי העפר החידתיים שבדרום ירושלים המכונים "רוגם גנים" (ברקאי הציע שהרגמים היו אתרי מספד למלכי יהודה), באתר העתיקות ברמת רחל ובקריית יערים.
רשימת קורות חייו ותאריו עמוסה לעייפה. תקצר היריעה מלפרט את כולם. ברקאי היה חבר בסגל ההוראה של אוניברסיטת תל-אביב בשנים 1970–1997. בשנת 1986 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת תל-אביב. הוא פוטר במפתיע מהאוניברסיטה הזו ב-1997. בעבר הסביר שחטאו היה ש"לא שרתי לפי התווים של מנצח המקהלה, והמנצח לא רצה מישהו ששר לפי תווים אחרים". נראה שכיוון במיוחד לפרופ' ישראל פינקלשטיין, עד לאחרונה ראש הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל באוניברסיטת תל-אביב, שהוביל גישה של מה שנהוג לכנות "מכחישי המקרא", הגורסת שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה למשל היא בדיה מאוחרת. ברקאי, כפי שנראה בהמשך, חושב אחרת לגמרי.
לאחר המשבר של הפיטורין מתל-אביב היה ברקאי שנה אחת ממלא מקום באוניברסיטת בן-גוריון, ובהמשך השתלב כמרצה מן החוץ באוניברסיטת בר-אילן. גילו המבוגר למדי מנע ממנו לקבל תקן קבוע במקום חדש, ולמרות ההספק האקדמי המרשים שלו הוא לא מונה לפרופסור. כך או אחרת, גם בלי תוארי כבוד הוא לא קפא על שמריו.
לצד העבודות האחרות שימש מרצה לאורך השנים במכללת אשקלון, באוניברסיטת אריאל, בבית ברל, בבצלאל, באוניברסיטת חיפה, בבית הספר לתיירות של מכון לנדר, במכון אבשלום, במרכז מורשת בגין ועוד. בשנת 1996 זכה בפרס ירושלים לארכאולוגיה, ב־2014 – בפרס מוסקוביץ' לציונות, וב-2018 הוענק לו תואר יקיר ירושלים.
"סנש העניקה לאימא שלי תמונה שעוד נמצאת אצלי ושלחה לה מכתבים מנהלל. למעשה אימא שלי הפכה אותה לציונית"
שלוש שנים עברו עד שהצליחו במעבדת מוזאון ישראל לפתוח את לוחיות הכסף. שם ה' המפורש התגלה בהן, אולם נדרשו עוד שלוש שנים נוספות כדי לזהות שמדובר בנוסח כמעט מדויק של ברכת הכוהנים שבמקרא. באחת הלוחיות חרות עוד פסוק מספר דברים: "הא‑ל הגדול שומר הברית והחסד". הממצא נחשב מכה לתומכים בגרסת ביקורת המקרא שעל פיה חוברה התורה רק בימי הבית השני
חפירות בשושן ובסוריה
בסוף שנת 1969 הגיע ברקאי לאיראן במסגרת משלחת צרפתית ששוגרה לחפור בשושן הבירה. "חוקרים ישראלים בשושן הבירה", הכריזה כותרת בעיתון על המשמר באביב 1970. העיתונאי תום שגב מספר שם בין השאר על סטודנט מהאוניברסיטה העברית ששמו גבי ברקאי המשתתף בחפירות במקום והוסיף שהן "מאשרות את הכתוב במגילת אסתר על התפארת והמותרות של שושן הבירה". שושן, המכונה כיום שוש, מצויה בדרום-מערב איראן, כ-15 שעות נסיעה מטהראן. ברקאי מצוטט בכתבה מסביר ששוש המודרנית היא "עיירה עלובה למדי, רחוב מרכזי אחד, מעט חנויות, הרבה רעש. היא מזכירה את רמלה".
מנקודת מבט מרוחקת, יותר מיובל שנים אחרי הביקור ההוא, ברקאי נזכר: "זו הייתה חוויה מרתקת. מדובר באתר שמשתרע על יותר מ‑4,000 דונם, פי ארבעה ויותר משטח ירושלים העתיקה של היום. הייתי באיראן שלושה חודשים. טיילתי הרבה בכל רחבי המדינה והתרשמתי מאוד. זו ארץ יפה מאוד, והאנשים בה טובים. ממש בזמן שהייתי שם התגלה על שפת נהר במקום, נהר שאהור, ארמון של מלכי פרס. מדובר בארמון מפואר במיוחד המכונה 'אפדנה', שעשוי להתאים לתיאורים של ארמון אחשוורוש במגילת אסתר", הוא מסביר.
שלוש שנים וחצי אחר כך השתתף ברקאי במסע ארכאולוגי מסעיר נוסף מחוץ לגבולות המדינה, במובלעת הסורית שבין קוניטרה לדמשק, אשר נכבשה במהלך מלחמת יום הכיפורים. עבודות הביצורים הצה"ליות באזור איימו על העתיקות הרבות שם, ולכן עם שוך הקרבות נשלחה למקום חוליית חוקרים לביצוע סקר מהיר.
"היינו שם חמישה ארכאולוגים", מספר ברקאי. "זה היה המקרה היחיד שצה"ל הקים חוליה של ארכאולוגים שסקרה את השטח. הרסו שם ערכי תרבות, והיה חשוב לשמר אותם ככל האפשר. היו למשל מבנים של שני קומות שנבנו בתקופה הרומית ונותרו על עומדם והוסיפו לשמש למגורים עד ימינו. גילינו שם המון מבנים מהתקופה הרומית, בעיקר בכפר נאסג'. גילינו גם אבני מיל רומיות".
אף שברקאי עוסק בארכאולוגיה קרוב לשישים שנה והיה שותף בחפירות ובסקרים ארכאולוגיים במקומות רבים ומגוונים, נדמה שפסגת תגליותיו היא במה שהוא מכנה "כתף הינום", השטח שמאחורי מרכז מורשת בגין בגיא בן הינום. בשנים 1975–1994 גילה שם ברקאי שבע מערות קבורה מסוף ימי הבית הראשון ומתקופת החורבן שאחריו. נמצאו שם עשרות שלדים, חיצים שירו הבבלים וכנראה ניקבו את גופם של חלק מהקבורים כאן, וכן שתי לוחיות כסף מגולגלות.
שלוש שנים עברו עד שהצליחו במעבדת מוזאון ישראל לפתוח את לוחיות הכסף. שם ה' המפורש התגלה בהן, אולם נדרשו עוד שלוש שנים נוספות כדי לזהות שמדובר בנוסח כמעט מדויק של ברכת הכוהנים שבמקרא. באחת הלוחיות חרות עוד פסוק מספר דברים: "הא‑ל הגדול שומר הברית והחסד". הממצא נחשב מכה לתומכים בגרסת ביקורת המקרא שעל פיה חוברה התורה רק בימי הבית השני, שהרי הן כאמור מימי הבית הראשון. התגלית סתרה למשל את הנחתו של יוליוס ולהאוזן, חוקר גרמני בן המאה ה־19 ואבי תורת התעודות, שעל פי ניתוחו ברכת כוהנים היא בכלל מימי בית שני.
ברקאי מסביר את הדרמטיות שבתגלית הזו: "אלו פסוקי המקרא הקדומים ביותר שיש בידינו, ובעצם בעולם כולו, ואלו פסוקים שמוכרים לכל ילד יהודי גם כיום. בשבוע הבא נקרא אותם בבית הכנסת. זה היה על גופו של מישהו שנקבר שם".
אם כבר מדברים על אמיתות התנ"ך, מה דעתך על המזבח שנמצא בהר עיבל? זה באמת מזבח יהושע או שהמפקפקים בכך צודקים?
"אני לא יודע אם זה מזבח יהושע, אבל זה מקום פולחן ישראלי מהמאה ה-12 לפנה"ס. אם זה מתאים לסיפור שבספר יהושע, מה טוב. לא מוכרחים לקבל זאת, אבל מוכרחים לקבל את העובדה שזה מקום פולחן ישראלי מהמאה ה-12 לפנה"ס. אני מהיחידים בקהילה הארכאולוגית שתמכתי עוד בשלב התגלית באדם זרטל, שחשף אותה".
מה לדעתך המוטיבציה של דמויות כדוגמת אלו מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שנוטות שלא לראות בתנ"ך מקור ארכאולוגי מהימן?
"התנ"ך הוא בשום אופן לא מקור ארכאולוגי. הוא ספר דת, אבל יש בו נתונים שמחייבים אותנו לקבל אותם. צריך לקבל אותם בביקורת, בבקרה, בשכל, אבל להתעלם מהמקור הזה פירושו לשפוך את התינוק עם המים. אני מתאר לעצמי שהרקע החינוכי וההשכלתי הרחב של החוקרים באוניברסיטת תל-אביב גורם להם להתעלם מהתנ"ך. הם פוסט-מודרניסטים ומקטינים את חשיבותו. אני בעד גישה מסורתית יותר".
"לישראל אין מדיניות בהר הבית"
המפעל שברקאי מזוהה איתו יותר מכול הוא סינון שפכי העפר אשר הוציא הווקף מאורוות שלמה בסתיו 1999. ברקאי העביר אז קורס בארכאולוגיה של ירושלים באוניברסיטת בר-אילן, כשיום אחד הגיעו לביתו שניים מהסטודנטים בקורס, ארן ירדני וצחי דבירה, והציגו לפניו חרסים מתוך שפכי עפר שהווקף שפך בנחל קדרון. ברקאי הבהיר לתלמידיו שמדובר בחרסים מכל התקופות ההיסטוריות, ובכך נפתח המאבק הציבורי נגד הרס העתיקות בהר הבית, מאבק שבו מילא ברקאי תפקיד מרכזי. בשנת 2004 פתחו ברקאי ודבירה – כיום ארכאולוג בזכות עצמו – במפעל של סינון העפר אשר הוציא הווקף מההר. מרכז הסינון שוכן כיום במצפה המשואות שבהר הזיתים.
בעבודת נמלים אותרו עד היום יותר משני מיליון ממצאים במפעל הזה, מכל התקופות. כך הולך ומושלם התצרף העצום, וחידת ההר מתפענחת לאיטה. פיסת מידע אחת מצטרפת לאחרת, והתמונה הולכת ומתבהרת.
במפעל הסינון התגלו למשל כלי נשק מכל התקופות, מראשי חץ של חיל המשמר של שלמה המלך במאה העשירית לפנה"ס, דרך חיצים בבליים, אשוריים ורומיים, אבני קלע של הסלווקים, שנגדם לחם יהודה המכבי, ועד קליעי רובה מששת הימים ואפילו כדורי גומי מפיזור ההתפרעויות בהר. נוסף על כך התגלו בסינון יותר מ-6,000 מטבעות: מימי הפרסים – ראשית תקופת המטבעות העולמית – דרך מטבעות של אנטיוכוס אפיפנס, מטבעות מחציות השקל שהובאו למקדש ועד נפוליאונים מוזהבים מהמאות האחרונות ומטבעות מנדטוריים וירדניים.
נמצאו שם גם לא מעט עצמות שרופות של בעלי חיים כשרים להקרבה אשר נשרפו כנראה בשרפה הגדולה של החורבן, וכן עצמות שועלים מהתקופה שעליה נאמר באיכה שעל הר ציון ששמם הילכו שועלים. נמצאו גם קוביות משחק ששימשו כנראה את החיילים הרומים המשועממים ששמרו במקום וכן מסמרים של פרסות הסוסים של הצלבנים ועוד ועוד ועוד. המיוחד במפעל הסינון הוא שיתוף הציבור הרחב בו, כולל ילדי בית ספר, צעירים וזקנים וגם לא מעט תיירים מחו"ל. ב-18 שנות קיומו של המפעל השתתפו בו בסך הכול יותר מרבע מיליון איש.
מתי תסיימו את סינון העפר מהר הבית?
"בעוד כעשר שנים, אבל יש עוד הרבה מאוד ערמות עפר שנותרו במזרח הר הבית, ואת זה ייקח עוד שנות דור לסנן".
ברקאי מכוון לערמות עפר שבצו בג"ץ – בעתירה היחידה כמדומה שהתקבלה מתוך אינספור עתירות שהוגשו במאבק למען הר הבית – התקבלה בשנת 2004. בג"ץ הורה אז להשאיר בשטח ההר את שאריות העפר שהוצא מאורוות שלמה והווקף טרם השליך אותן למזבלות. מאז ועד היום נותרו ערמות העפר שם כצלקות בשטח, זכר לחורבן של דורנו.
מה תרם מיזם סינון העפר לידע על הר הבית?
"הר הבית הוא חור שחור מבחינת הידע. זה המקום הכי חשוב לעם ישראל, ואנחנו לא יודעים עליו שום דבר. מעולם לא נערכה חפירה מבוקרת בהר הבית, ולכן כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא מהסינון.
"מהסינון אנחנו יודעים למשל שראשית הפעילות האינטנסיבית בהר הבית הייתה במאה העשירית לפנה"ס (ימי שלמה, א"ס), וזה תואם היטב את הנתון המקראי. בזכות הסינון אנחנו יודעים היטב כיצד נראו המרצפות הצבעוניות המעוטרות של בית שני בימי הורדוס, שמוזכרות בספרים של יוספוס ובספרות התלמודית. אנחנו יכולים כך לקבל מושג שהייתה פעילות אינטנסיבית בהר הבית בתקופה הביזנטית, דבר שאיננו נזכר כלל בספרות הארכאולוגית הידועה".
היכן לדעתך עמד המקדש בהר הבית?
"על רחבת כיפת הסלע".
ספר חדש של הרב אלקנה ליאור ממקם בכיפת הסלע את המזבח ולא את קודש הקודשים, כפי שגורסת הדעה המסורתית. לדעתך יש צדק בדבריו?
"הרעיון הזה הועלה כבר לפני עשרות שנים רבות. זו אחת מהאפשרויות. אני לא מקבל אותה, אבל בתנאים של היום בהר אי אפשר להוכיח שום דבר. השערה כזאת מזיזה את בניין המקדש כולו מערבה, ויוצא שהקיר האחורי של העזרה נוגע כמעט בכותל המערבי".
אחרי 170 שנות מחקר ארכאולוגי בעיר, כמה אחוזים ממה שיש לגלות בירושלים כבר נחפרו?
"אני לא יודע לומר. אחוז קטן בכל אופן".
היכן לדעתך נמצאים כלי המקדש האבודים?
"הם הותכו בבבל ולא קיימים כיום. אני משער שכלי בית שני הותכו ברומא גם הם".
מה דעתך על התנהלות המדינה בהר הבית מעבר להיבט הארכאולוגי? על מעצר יהודים שמתפללים או משתחווים שם?
"אלו דברים מוזרים ביותר, אבל הם עובדות חיינו. מדינת ישראל מעולם לא החליטה מה היא רוצה לעשות בהר הבית. אנחנו מגמגמים שם. יש ריבונות בהר הבית, אבל היא לא ממומשת. יש שליטה בהר, אבל היא לא שליטה של ממש. לא החליטו מה רוצים. למדינת ישראל אין מדיניות בהר הבית. אותו דבר גם ביהודה ושומרון".
הר הבית מעניין אותך גם מעבר להיבט הארכאולוגי?
"כן, זה ליבו של עם ישראל. מה לעשות? זה המקום".
מה צריכה להיות המציאות שם?
"במצב אידיאלי? שליטה ממשית של משטרה חזקה, כולל הוצאת הווקף ושלטונותיו מהר הבית. כיום הירדנים בוחשים שם, מחלקת המדינה של ארצות הברית בוחשת שם, הווטיקן בוחש ומדינות ערב בוחשות. העסק הזה מסובך מאוד".
מהן לדעתך חמש התגליות הארכאולוגיות החשובות שנמצאו בארץ?
"בראש ובראשונה, ללא ספק, המגילות הגנוזות. אחרי זה מכתבי בר כוכבא. אחרי זה תגליות מצדה. אחרי זה החפירות של אהוד נצר בהרודיון וגילוי קבר הורדוס. גם ברכת הכוהנים שגיליתי חשובה מאוד".
ברקאי איננו בקו הבריאות. לפני שנתיים לקה במחלת עצבים קשה, ותנועתו מוגבלת. בכל זאת הוא מוסיף לעבוד, ובימים אלו השלים ספר ובו פירוש חדש למגילת שיר השירים. ערב יום ירושלים תשפ"ג, למרות כל התסכולים הארכאולוגיים והאחרים שחווה בעשורים שבילה בתילי החפירות בעולם ובעיקר בעיר הקודש, נדמה שבהחלט יש לו גם סיבה לשיר.
היכן לדעתך עמד המקדש בהר הבית?
"על רחבת כיפת הסלע".
ספר חדש של הרב אלקנה ליאור ממקם בכיפת הסלע את המזבח ולא את קודש הקודשים, כפי שגורסת הדעה המסורתית. לדעתך יש צדק בדבריו?
"הרעיון הזה הועלה כבר לפני עשרות שנים רבות. זו אחת מהאפשרויות. אני לא מקבל אותה, אבל בתנאים של היום בהר אי אפשר להוכיח שום דבר. השערה כזאת מזיזה את בניין המקדש כולו מערבה, ויוצא שהקיר האחורי של העזרה נוגע כמעט בכותל המערבי"
