1,500 טילים ופצצות מרגמה שוגרו לעברנו בסבב האחרון בחבל עזה. 430 מהם יירטו מערכות היירוט המשוכללות שלנו. חמישית מהכמות המטורפת הזאת נפלה בתוך עזה, והיתר נפלו בישראל. יש הרוג אחד (לא יהודי) ועוד הרוג עזתי.
הנתונים האלה עוברים לנו ליד האוזן שוב ושוב, סבב אחרי סבב, ובמקסימום אנחנו אומרים ברוך ה'. הדבר הזה הוא נס הסתברותי בסדר גודל של קריעת ים סוף. אנשים שפויים שיש להם מעט כישורי חשיבה, לאו דווקא דתיים, היו אמורים לדבר על זה בחדשות ובפאנלים בלי סוף. ובמקום זה אנחנו מדברים על כל כך הרבה שטויות שגורמות לנו להאמין כמה אנחנו חזקים וחכמים.
עכשיו בואו נזכור שחבורת הרשע שם לא מכוונת כמונו לשטחים פתוחים או זועקת 'חדל' אם היא רואה חף מפשע, היא ממש רוצה שכל אחד מהטילים האלה ייפול על איזה קניון או בית ספר ויהרוג מאות אנשים.
הדברים האלה לא נכתבים כדי להגיד תודה לה'. זאת אומרת, ברור שצריך להגיד לו אלף אלפי תודות. אבל כשמתרחש דבר כזה המציאות הא-לוהית בעיקר מנסה להגיד לנו משהו.
מה היה קורה חלילה אילו בסבב התופת האחרון היו מתים כאן מאה יהודים ממאות הטילים שהתפוצצו כאן? זה הרי לא תסריט מופרך אלא תסריט זהיר מאוד מבחינה סטטיסטית. רימון רסס פשוט שנופל ליד קבוצת חיילים הורג אנשים בטווח של שמונה מטרים. כיצד היה מגיב הקבינט אם זה היה קורה חלילה יום אחרי יום? מישהו היה כאן מהסס מלהיכנס עמוק לרצועת עזה ולכבוש אותה מחדש?
אנחנו משכנעים את עצמנו שלא משתלם להיכנס לעזה כדי לשמור כוחות נגד איראן, כאילו מדובר במערכות מנותקות זו מזו.
ובכן, בואו תקנו אותנו אם אנחנו שוגים בלוגיקה: היו אמורים להיות כאן חלילה הרוגים רבים. ברוך ה' אין הרוגים בקטע לא רציונלי בעליל. אנחנו אמורים להבין את המסר שצריך לשלוט ברצועה הזאת בלי הרוגים, אבל במקום זה המסר שאנחנו קולטים הוא הפוך: כל עוד אין הרוגים, ואתה, א-לוהים או מי שלא תהיה שם למעלה, ממשיך בניסים שלך, אנחנו יכולים להמשיך ב'חזון השקט' שהמצאנו לעצמנו.
עזה לא תירגע, כי זה גדול ממנה, וזה גדול מכל הרתעה מדומיינת שנחשוב שאנחנו מרתיעים. עזה היא חלק מהארץ הזאת שבה צריך להתממש חזון העם היהודי החוזר לארצו ובונה בו ממלכה לאור חזון נביאי ישראל.
אנחנו כאן בשביל חזון גדול יותר משקט. אנחנו כאן כדי למגר את הרוע שמתמודד מולנו בעזה ובאיראן וכל העולם סובל ממנו. אנחנו כאן כדי להביא טוב ויושר וצדק ואחווה לעולם. להביא מוסר של א-לוהים. אנחנו כאן בשביל ירושלים עיר הצדק, השלום, הקודש.
ממשלת ימין על מלא עדיין לא הצליחה לשנות את הקונספציה. אנחנו עדיין בווקטור ההרסני של אוסלו. של מגננה. של התנצלות על שזאת מדינה לאומית שמפלה יהודים. לפני שלושים שנה איש לא דמיין שהתנועה האסלאמית תהיה חלק מממשלת ישראל, אבל זה קרה, וזה חלק מהווקטור, וגם הממשלה הנוכחית עוד לא הצליחה להזיז את הכיוון שלו. בווקטור הזה יש עוד תחנות מאוד לא נעימות שאנחנו נשבעים שלעולם לא יגיעו, כי הרי מי יכול לפרק את גוש השרירים הזה של מדינת ישראל בכל כך הרבה חיל אוויר ושריון ופצצות?
אז הנה, כל אלה לא עוזרים לנו, ואנחנו מדמיינים שאנחנו מרסנים את הכוח, אבל למעשה נעשינו מסורבלים ולא ממש סגורים על למה כל הכוח הזה נועד. אז שליש מדינה נכנס למיגון, יוצא משם ברוך ה' בניסי ניסים, ואנחנו ממשיכים לסבב הבא.
לא, ממשלת ימין על מלא, אתם לא אמורים להביא לכאן שקט אלא חזון. תנו לנו את חבל עזה. תנו לנו את ירושלים. בקול צלול. זה היה כך תמיד: כל חזון היה זקוק לכמה מנהיגים משוגעים שיעזו להיות לו לפה. בינתיים הפה הזה עוד לא נברא בממשלה הנוכחית. צריך איזה מנהיג אחד שיצא לכמה דקות מאולם המליאה ויגיד הרבה פרקי תהלים עד שרוח ה' תצלח אותו, והוא יחזור ויוביל אותנו לשלב הבא. מעזה לירושלים. הרי זה מה שהם אומרים שוב ושוב ואנחנו מסרבים לשמוע.
