המועדון שנקרא עם ישראל- במדבר

1.

בימים אלו ראיתי בעיניים את כוח הציבור, כוח הרבים: פעמים רבות אני מגיעה למסע הרצאות בחו"ל. אבל בשבת הזו יצאתי עם משלחת של כ־35 מרצים מהארץ, לפרויקט ששמו 'סופשבוע של השראה' של תנועת המזרחי בלונדון. כל אחד מאיתנו קיבל רשימה של בתי ספר, קהילות ובתי כנסת ויצא לדרך.

האפקט אדיר: ההורים שומעים אותנו בבית הכנסת, הילד שומע אותנו בבוקר בבית הספר, הנוער שומע אותנו בסאנדיי־סקול (מסגרת לימודית של יום ראשון, יום החופש) ובסוף כל הנקודות מתחברות.

הגענו במצטבר לעשרות אלפי יהודים בריטיים, שמרגישים שהם חלק ממשהו גדול. "אתם רק 35 מרצים? התחושה היא שכבשתם את כל לונדון", אמרה לי מישהי.

בפרשה שקראנו בשבת כתוב: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה – מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם – רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". חמישה מאיתנו יכולים לרדוף מאה אויבים ולנצח, אבל אם אנחנו מאה – אנחנו יכולים לרדוף עשרת אלפים. פרשנינו מסבירים שהחשבון הזה לא פרופורציונלי, כי ככל שרבים יותר מצטרפים – ההשפעה גדלה בצורה לא טבעית. רש"י מסביר את הפסוק בעיקרון חשוב, לכל תחום: "אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה".

רוצים לעשות משהו טוב ומשפיע? חפשו שותפים. זה יגדיל את הכול פי כמה וכמה.

2.

חומש חדש מתחיל השבוע – במדבר. בתחילת הספר התורה מתארת איך כל השבטים הסתדרו סביב המשכן במדבר. כרגיל, זה לא רק תיאור טכני. יחסי השכנות והחברות השפיעו רבות. השבטים יהודה, יששכר וזבולון חנו סמוך למשה ואהרון – ולכן הם הפכו לאנשים טובים ולמדנים יותר. שבט ראובן, לעומת זאת, חנה ליד משפחת הקהתי שממנה יצא קורח – וכך נגרר להצטרף למרד של קורח נגד משה. הלקחים של רש"י ברורים: "טוב לצדיק וטוב לשכנו", הוא כותב, וגם – "אוי לרשע ואוי לשכנו". כלומר, רש"י קורא לנו לשים לב להשפעה סביבתית ולחץ חברתי, ולא רק בגיל הנעורים אלא תמיד. מי שאתה בוחר להתחבר איתו, מי שהופך לקבוצת ההתייחסות היומיומית שלך – הוא בסופו של דבר מי שמחנך אותך. ובעצם, הוא משפיע לא רק עליך אלא משפיע לדורות, על כל הגורל המשפחתי והצאצאים, באופן חיובי או שלילי. היום כמובן לא מדובר רק על השכן הפיזי, שאותו לפעמים כמעט לא רואים, אלא על השכן בתודעה – מי שאיתנו ברשתות החברתיות, בקבוצת הוואטסאפ או מי שאישרנו כחבר. מי שאתה עוקב אחריו – נכנס לך עמוק לנשמה, לטוב או לרע. אדם הוא תבנית נוף הפיד שלו.

3.

מה דוד חטואל מבקש לומר כעת? במסגרת מבצע 'מגן וחץ' חוסל המחבל ג'אהד ענאם. הוא היה אחראי, בין השאר, לרצח של רעייתו טלי חטואל וארבע בנותיהם – הילה, הדר, רוני ומירב, בפיגוע בציר כיסופים לפני 19 שנה. נדמה לי שהשם טלי חטואל הקפיץ אתמול פתאום רבים מאיתנו, שנזכרו בפיגוע הנורא ההוא. דוד חטואל שלח אליי כמה מילים שכתב:

"התחושות מציפות אותי היום. מצד אחד, תחושת הקלה. מהצד שני, תחושה של חזרה, כמו במנהרת זמן, לי"א באייר לפני 19 שנה, ליום שבו איבדתי את כל משפחתי.

כבר בימי השבעה סימנתי לי יעד של בחירה בחיים: 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ'. בעוד אויבינו מנסים בכל דרך להוסיף רע, להרוג ולרצוח בנו, אנו מצווים לבחור בטוב ובחיים. אין הבטחה שהבחירה הזו תהיה קלה, ולעיתים זה היה קשה מנשוא, אבל התמדה בדרך הזו מובילה לקידוש החיים, לראיית המציאות בפרופורציה הנכונה ולהוספת טוב.

ובחזרה אל הידיעה שקיבלתי: בעוטף עזה הייתה צריכה להתקיים חתונה של בן חברים שלנו. בבוקר, עם פתיחת המבצע, המשפחה הבינה שצריך למצוא מקום חלופי. היישוב כרמי קטיף, שבו אני חי כיום עם משפחתי, התגייס למשימה, וגם אני הצטרפתי.

בעודנו עסוקים כולנו בהעברת החתונה ליישוב שלנו, בעודנו מוסיפים טוב בעולם, קיבלתי את ההודעה שמי שחוסל לפנות בוקר הוא־הוא המחבל שאחראי לרצח משפחתי. כמה שעות אחר כך כבר השתתפתי בחופה המקסימה של הזוג, במזל טוב.

אנו באים עם ערכי נצח ולא עם ערכי רצח. זוהי לא 'נקמה' במחבל. מתוך אמונה בצדקת הדרך, מתוך ראיית החיים כמקודשים – אין מקום לבני עוולה אלו בעולמנו. לכן אני מודה לקדוש ברוך הוא ולכוחות הביטחון. הם הסירו רוע מן העולם. העולם הוא מקום קצת יותר טוב היום".

4.

מירית שלום מאשקלון שיתפה וסיפרה לי כמה קשה לבטל את בת המצווה של הבת שלה, הלל, בגלל המצב הביטחוני. התייעצתי עם חמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר. הנה כמה נקודות שעזרו, אני מקווה, לא רק למשפחת שלום:

1. לתת מקום לכאב. לא להדחיק. לא להגיד "איזו ילדה גדולה, שמתגברת ולא בוכה". יש מקום לבכי, לדמעות, לעצבים, לאכזבה, לבאסה. לא רק של הילדה, גם שלכם.
2. לנסות למצוא פתרון טכני. יש כל כך הרבה יוזמות יפות של אולמות וקהילות, לארח אירועים. אולי אפשר לזוז צפונה? או לעשות סעודה משפחתית סמלית, ובעתיד לחגוג בגדול?
3. את המתנה הכי גדולה – המצוות – לא לקחו לה! אף אויב לא יכול לקחת את הנס הפרטי הזה שמתרחש היום: הבת שלך מצטרפת למועדון שקוראים לו עם ישראל. היא מחויבת, אחראית, מחוברת. יש לה כוח־על שקוראים לו מצוות, והיא מתחילה להשתמש בו היום.

ויותר מזה: היא חלק מהסיפור הגדול של העם הזה. ההיסטוריה שלנו מתקדמת לטובה, אבל עוד לא גמרנו לטפל בכל האויבים שלנו, והיום אנחנו ממשיכים לעשות זאת. היא משלמת מחיר כואב ומעצבן, אבל יש בו משמעות. זה לא סתם.

4. הומור! בשיא הקורונה שאלו את הרב גרשון אדלשטיין בן ה־100 במה צריך להתחזק בזמן של אסון כזה. חשבו שהוא יגיד להתחזק בתורה, בתפילה, אבל עם פרספקטיבה של מאה שנה הוא אמר דבר מפתיע: "להתחזק בהומור". כלומר, המצב קשה דיו, בואו ננסה להכניס לתוך הבית שלנו פנימה כמה שיותר שמחה, קלילות, פרופורציה, בדיחות. אני, למשל, זוכרת כילדה את הימים של מלחמת המפרץ כתקופה מפחידה, אבל שהיו בה גם המון כיף וצחוקים.

טוב, אז מה בעצם אמרנו פה? גם לכאוב, גם למצוא פתרון טכני, גם לדבר על משמעות וגם לצחוק 😀. אלוקים נותן לאימהות כוחות מיוחדים, כידוע, בטח בזמן כזה. בהצלחה לך. מזל טוב להלל ולכולכם.

5.

כל השבוע שעבר שמענו דיווחים חדשותיים. מי חוסל, מי הגיב, ואיך אנחנו עוברים בעזה מסבב לחימה אחד לשני. שבת היא הזמן לעלות קומה. לא להתנתק מהמציאות, אלא להתחבר לסיפור הגדול שלנו. להתפלל לניצחון שהוא לא רק הרתעה לכמה חודשים, לא רק משא ומתן עם מתווכים להפסקת אש, אלא למצב מתוקן, מושלם. להכרעה בין הטוב לרע. לשלום אמיתי.

ואלה בדיוק הברכות שקראנו בפרשת השבוע: שעם ישראל ידע מי הוא וימלא את התפקיד שלו בעולם. שיביא ברכה אמיתית לכל האזור. שיחיה בביטחון ושגשוג, שמחה ושלום:

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ".

הלוואי שנראה את כל זה מתקיים במהרה בימינו.

6.

השבוע לפני שנה נפטר הרב שמחה קוק. היום לפני שנה יצאנו ידידיה ואני למסע, בעקבות קרוב משפחתו היקר, לאסוף סיפורים לספר שאנחנו כותבים עליו. הנה שתי דוגמאות שבהן המשימה הזו כבר השפיעה על חיי:

נתחיל במצב הביטחוני. בשבוע שעבר נהרגה תושבת רחובות מפגיעת רקטה. הרב קוק היה רב העיר במשך כחמישים שנה, וכמה אנשים כתבו לי: "הרב קוק היה פשוט בוכה בגלל זה דקות ארוכות". אנחנו ממהרים לתת עצות על המצב הביטחוני, להביע את דעתנו, אבל לאורך השנים, בפיגועים שונים, הרב היה קודם כול פשוט בוכה. הוא היה שומע על פיגוע ומזיל דמעות, כאילו מדובר בקרוב משפחה שלו. למה 'כאילו'? הוא הרגיש שכל יהודי הוא באמת קרוב משפחה שלו.

לנקודה השנייה ידידיה ואני קוראים "מצב ר' שמחה". שמנו לב שבכל ביקור ובכל מפגש עם אנשים, לפני שהיה מלמד, הוא היה פשוט מרומם את הנוכחים, בדיוק במקום שבו הם נמצאים. מראה להם כמה הם נפלאים וחשובים, כמה השליחות שלהם עצומה דווקא כאן ועכשיו. אלה יכלו להיות עולים חדשים באולפן, חיילים, תלמידי ישיבה, מורים, נהגים או עובדי ניקיון. זה לא נעשה בצורה מלאכותית, הוא באמת האמין בזה. הוא באמת נתן כבוד עמוק ואמיתי לכל ברייה, בכל תפקיד. מוזמנים לנסות מדי פעם לחיות בתודעה כזו.

אלה רק שני דברים קטנים מאישיות ענקית. לזכרו.