השבוע הייתי עם קבוצת נשים גדולה על קברה של הרוגת המלכות סוליקה חגואל הצדקת בפז שבמרוקו. סוליקה היא מהנשים היחידות שהמונים עולים לרגל לקברן, כמו רחל אימנו ואימהות המכפלה. אוהבים מאד לספר על מותה הנורא כשסירבה להתאסלם והוצאה להורג באכזריות, אבל סבי הגדול, הרב חיים שושנה זצ"ל, דיין ופייטן, התעקש להתרגש דווקא מהאופן שבו חייתה סול.
במדינה אסלאמיסטית, פטריארכלית, הוא התפעם מנערה צעירה שיודעת לומר "לא". היא לא אמרה אותה רק לבן האמיר שהתאהב בה, היא לא אמרה אותה רק לסולטאן, שציווה עליה להתאסלם, היא עשתה את הקשה מכול, כך האיר סבא שלי; היא אמרה לא לאנשי קהילתה, שניסו לשכנע אותה לחיות כאנוסה כדי שלא תסכן את חייה ואת חייהם. היא אמרה לא לרב הקהילה וגם להוריה (!) שהפצירו בה להתאסלם למראית עין. אצל סוליקה, אמר סבא, אין זו רק שאלה 'דתית'.
סבא הגדול היה אומר שהמילה 'לא' בעשרת הדיברות חשובה מאוד, אבל רק אם היא מקבלת את כוחה מה'כן': הדיבר הראשון מצהיר למי ולמה אנחנו כן נאמנים.
ספר במדבר מלא בסיפורי נשים שאמרו לא: לא לחטא העגל, לא לחטא המרגלים, לא לגזרת בנות צלפחד, שאמורות להיות ללא חלק ונחלה.
אבל דתיות יהודית אסור שתהפוך לעולם של "לא"! סוליקה מתה לא מפני שהייתה שפחה לרצונות שהופעלו עליה. היא מתה כמלכה.
כאשר רות הנרגשת אומרת לבועז: "ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך!" (אינני ראויה להיות לך, ולו לשפחה), הוא מתקן את דבריה, מפני שלא כזו היא הדת היהודית שהיא רוצה לחבור אליה. "אמר לה: אינך מן האמהות (שפחות), את מן האימהות!" איזה לימוד יהדות זוהר ומופלא!
נשי ספר במדבר אמרו בעיקר כן. כן לארץ ישראל, כן לאיש, לחלק ונחלה, כן לתורה.
