1.
בישראל נסגרה השבוע רשמית מחלקת הקורונה האחרונה. את הידיעה הזו שמעתי בארץ, בעודי פורקת ארגזים מניו יורק, ארגזים שנארזו בימי המגפה.
כשיצאנו לשליחות בניו יורק לקחתי איתי מעט ספרים. אחד מהם היה ספר תהילים קטן ועליו שלוש מילים מוזהבות: "לכל תפילותייך, אמן". קיבלתי אותו מגידי גוב, כשסיימנו להגיש ביחד את תוכנית הבוקר של קשת. גידי לא ידע מה לקנות לי במתנה. רעייתו, ענת גוב ז"ל, היא שהמליצה לחרוט את שלוש המילים האלה, בזהב, על ספר תהלים חום. גידי הגיש לי את הספרון במבוכה, שאל אם זה בסדר להמציא הקדשה כזו, ואני התרגשתי. הספר ליווה אותי שנים, גם בשליחות בניו יורק, גם כשהמגפה החלה.
אני זוכרת שהכריזו שם על יום תפילה עם פרוץ הקורונה. לקחתי את ספר התהלים ל'אוהל', קברו של הרבי מלובביץ', להתפלל, אבל שם כבר לא נתנו להיכנס פנימה. הריחוק החברתי החל. מישהו במסכה על פניו, פריט שנראה אז מוזר, ניסה לארגן רווחים בין האנשים וביקש שנעמוד כולנו בחוץ.
בתוך כמה ימים כבר היינו במטוס לארץ. הכול השתנה לרעה, ומהר. בניו יורק נרשמו כאלף נפטרים ביום. אמבולנסים פינו מתים מהעיר בלילות. במרכזים הרפואיים הרבים לא נשאר מקום למאושפזים. העולם הכריז על סגר – וקפא. ארזנו בתוך כמה שעות, ואת הספרייה השארנו מאחור.
השכנים שלנו, ד"ר אילנה וד"ר רוני קסטנר, שני רופאים משכונת פייב טאונז, התנדבו לטפל בבית המלא. נפרדנו מכולם מרחוק, מנופפים, לא נוגעים, והם נכנסו לתוך הבית לארוז את כל מה שנשאר. עליית הגג שלהם אכסנה את הארגזים האלה שלוש שנים.
בשבוע שעבר הגענו לשם, לסיים את הפרויקט. הספר הראשון שקפץ עליי, בארגז הראשון שפתחתי, היה ספר התהילים מענת וגידי גוב. "לכל תפילותייך, אמן". בפעם האחרונה התפללתי ממנו בדאגה כשמגפה מסתורית איימה על העולם כולו. השבוע קראתי מתוכו את פרק ק' המפורסם, "מזמור לתודה". כולנו מזמן שכחנו ועברנו הלאה, אבל עם החדשות האחרונות על סיומה הרשמי של הקורונה – אפשר לעצור רגע ולהודות.
2.
עיקרון משנה חיים מסתתר בתחילת פרשת אמור: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", כך אומר אלוקים למשה רבנו, ורק אז הוא גם מפרט מה להגיד לכוהנים. למה צריך לספר לכוהנים שהם בני אהרון? הם הרי יודעים את זה.
ספר הזוהר מסביר: קודם כול צריך להזכיר לכוהנים מה השורשים שלהם, מה מעלתם, מי האב הנפלא שלהם, אהרון הכהן, שהיה דמות חינוכית ורוחנית שכולה שלום, אהבה ואחדות. רק אחר כך, כשהם יודעים מאין הגיעו, אפשר להתחיל לתת להם הוראות. קודם צריך לרומם, לחבר.
פרשנינו אומרים שכך אלוקים קורא לכל אחד מאיתנו: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ". תכיר את שרשרת הדורות שלך, ככל האפשר אחורה. זה ימלא אותך בכוחות ובתחושת שליחות. הנביא ישעיהו מזכיר שאם הולכים אחורה, לסבא של סבא של סבא, מגיעים לשורש: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם".
למעשה כל מי שקורא את השורות האלה עכשיו, הוא צאצא של הרבה אנשים דגולים שחיו פעם ושל אברהם ושרה. האם זה גורם לנו להתחיל את היום אחרת?
3.
הרב חגי לונדין שלח לי בשבוע שעבר את התמונה הזו: בישיבת שדרות העבירו את השיעורים למקלט בגלל עשרות הרקטות שנורו מעזה. מעניין שהשיעור שהרב הכין עוד לפני כן היה בנושא 'התמודדות עם פחדים'. ביקשתי לשמוע על מה דיבר, וכך הוא ענה:
"הפחד – מקורו בדמיון. ניפוח של משהו מעבר למה שהוא באמת. פחד הוא תחושה מוקדמת כלפי מאורע לא טוב שלא התרחש בפועל, ואולי לא יתרחש לעולם, אבל בדמיון הוא כל כך מוחשי, שאנחנו מפחדים.
זה טבעי מאוד לשבת עכשיו במקלט ולחשוש, זה לא מנותק מהמציאות. ועדיין צריך לזכור שכוחו העיקרי של הטרור הוא בהשלטת פחד, חרדה והיסטריה בציבור הרחב. זה עיקר הנזק שלו, לפעמים אפילו יותר מהנזק המעשי.
התשובה לפחד הזה היא להשתמש בשכל ובתבונה, ולטפח אמונה וביטחון. זה הנשק שלנו: לשמור על שגרה עד כמה שניתן. לשמור על הוראות הביטחון, אבל בלי היסטריה מיותרת. לנסות לעזור למי שבמצוקה סביבנו. לנסות לשדר ביטחון לילדים. לחזק את צה"ל בפעילותו נגד האיום מעזה. לא להתבייש לטפל בעצמנו נפשית אם יש צורך. להגיד לעצמנו שיש לנו זמן להגיע לממ"ד. שיש כיפת ברזל. שיש אלוקים (ותמיד מומלץ ללמוד תורה או להגיד תהלים בזמן כזה כדי להתמלא בביטחון).
ובעיקר, יש לנו פרופורציה: אנחנו חיים בעידן הטוב ביותר של העם היהודי מזה אלפי שנים, ורק הולכים ומתקדמים. העיר שדרות מתפתחת יותר מאי פעם, יחד עם כל האזור. אנחנו עוסקים בבנייה, והם עוסקים בהרס. צריך לזהות את התהליכים האלה, לחיות עם קו מחשבה ארוך-טווח ולא קצר-רוח. בסוף, זה מה שינצח. בשורות טובות משדרות".
רעות בנימין הקימה את הדף "החדשות הטובות". ראיינתי אותה בסדנת הנשים "מתחדשות" כדי לדבר איתה על הדרך שבה צריך לצרוך חדשות:
"תחשבו על בית שבו יש רק ביקורת בתוך המשפחה", אמרה רעות. "איזה ילדים גדלים שם? תחשבו על בית ספר שבו יש רק ביקורת על התלמידים. האם היינו שולחים את הילדים שלנו לשם? אבל כל יום אנחנו מקבלים חדשות, בעיקר רעות ושליליות. רק מה שרע – קרה. זה לא רק יוצר אצלנו דכדוך וחרדה, אלא גם גורם לנו לפתח אדישות. אם הכול רע, הרגישות שלנו נעלמת.
זו האחריות שלנו לשים לב מה נכנס ללב ולראש שלנו. צריך כמובן לדעת מה מתרחש בעולם, אבל כמו שלא נעמוד ליד מעשנים ונשאף פנימה אוויר מזוהם, כך לא נזהם את התודעה שלנו.
כשאני מפרסמת חדשות טובות, אני רואה איך טוב מוביל לעוד טוב. יש אנשים שאומרים לי בביקורת: 'חדשות טובות זה להיות נאיבי, זה להיות מנותק': ואני אומרת: להיפך, עכשיו אתה מנותק מכל הטוב שקורה, אתה מפספס את כל החדשות שנותנות תקווה, שמפתחות חמלה, שמציגות דוגמה טובה לחיקוי ונותנות לנו חוסן".
לסיום רעות ביקשה שנתבונן בפסוק המפורסם מספר תהילים: "דוד המלך אומר 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ'. שימו לב כמה משקל הוא נותן לטוב – צריך גם לעשות, גם לבקש, גם לרדוף. זו משימה. צריך להתאמץ ולבחור בצד הטוב והחיובי. אפשר להתחיל לנסות".
4.
העם הזה, שנראה מפולג וקיצוני? עמוק בפנים הוא מאוחד באחדות פשוטה, בערבות הדדית שאין כמוה.
הילד הזה, שנראה מרדן וכל המורים כבר התייאשו ממנו? זו רק קליפה. בתוכו הוא נשמה טהורה וטובה שרק רוצה להאיר את העולם.
התורה הזו, שנראית לפעמים קשה, משעממת ולא מתאימה לדור הזה? היא אור נפלא. כמו שיש חמצן לגוף – היא החמצן של הנפש.
התקשורת והפוליטיקה, שנראה שהן אלה שמנהלות את העולם, בתחזיות קודרות, בצעקות, ברדידות? יש פה תהליכים עמוקים ועתיקים וגדולים, הרבה יותר מכולנו.
השבוע חגגנו את ל"ג בעומר. יום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי, האיש שמזוהה עם תורת הסוד, עם ספר הזוהר, עם הקבלה. אנחנו הרי לא מקובלים – אבל כנראה רבים כל כך חוגגים את היום הזה, גם במדורה קטנה עם מרשמלו, כי הם מחוברים למסר שלו: יש סוד בעולם. יש במציאות רובד גלוי ומתחתיו כל כך הרבה רבדים נסתרים.
צריך תמיד להסתכל לעומק, לא להסתפק במה שרואים מעל לפני השטח, לא להשתעבד רק למראה החיצוני. זה היום שלנו לאמץ כזו ראייה, טובה ולא שטחית. להיות גם אנחנו, קצת, אנשי תורת הסוד.
