מלחמת העצמאות הייתה ללא ספק אחד מהאירועים הדרמטיים במאה העשרים: היא שינתה את גורלו של עם ישראל ועיצבה מחדש את כל המזרח התיכון ואת ההיסטוריה העולמית כולה.
שבעים וחמש שנים חלפו מאז המלחמה ההיא, שבעיני רבים הייתה נס גלוי, לא פחות, הצלחה והכרעה חשובה יותר מהכרעת מלחמת ששת הימים, ובעיני הערבים שדחו את הצעת החלוקה, תקפו את היישוב היהודי והפסידו הפסד מוחץ, מסמלת את הנכבה.
המאבק כיום הוא על הנרטיב: אנשי הימין ואנשי השמאל הציוני מדגישים את זכותנו על הארץ ואת רעיונות הציונות, את תוקפנות הערבים ואת ההכרח להקים מדינה לעם שכמהּ לארצו, שממנה גורש אלפיים שנה לפני כן. השמאל הקיצוני מאמץ לחיקו את הנרטיב הערבי: את הנכבה, את התוקפנות הישראלית כלפי הכפריים הערבים המסכנים ואת הטרנספר, הגירוש שנעשה בכמה ערים וכפרים ערביים במהלך המלחמה.
ספרים רבים נכתבו על המלחמה הארוכה ההיא, על הצלחותיה, כישלונותיה ופלאותיה. אחד הטובים שבהם הוא ספרו של היסטוריון שהוא עצמו יליד שנת 1948, פרופ' בני מוריס, '1948 – תולדות המלחמה העברית ישראלית הראשונה', המספר באופן בהיר ומסודר את כל שלביה של המלחמה מחודשי המלחמה הפנימית בין ההגנה והאצ"ל לכנופיות הערבים ועד לסיום השלב השני של המלחמה, הקרבות נגד צבאות ערב, החל מיום הכרזת המדינה באייר תש"ח.
מוריס עצמו היה בעברו איש שמאל קיצוני, וכבר בשנת 1988, בימי האינתיפאדה הראשונה, סירב לשרת ביהודה ושומרון. הוא ייסד את 'ההיסטוריונים החדשים', קבוצה של היסטוריונים מהשמאל שהחלה לכתוב על ימי המלחמה והציונות, בלשונו, "בצורה יותר אובייקטיבית, פחות מגויסת וציונית, פחות תעמולתית".
פרופ' בני מוריס עודנו איש שמאל, אך הוא אינו מאמין עוד בפתרון שתי המדינות. "סביב שנת 2000 הגעתי למסקנה שהערבים הם שמנעו כל הסכמה על פתרון לשתי מדינות לשני עמים"
ואולם בשלב מסוים נראה כי מוריס שינה כיוון. הוא עודנו איש שמאל, אך אינו מאמין עוד בפתרון שתי המדינות. "סביב שנת 2000 הגעתי למסקנה שהערבים הם שמנעו כל הסכמה על פתרון לשתי מדינות לשני עמים", הוא אומר. "ערפאת סירב לכל הצעה. האשם וחוסר ההגעה לשלום הוא בצד הערבי".
בהזדמנויות אחרות התבטא נגד האשמות שהטיחו קולגות שלו במוסריות צה"ל במלחמה והזהיר מפני פלשתיניזציה של ערביי ישראל: "ערביי ישראל הם פצצת זמן, גלישתם לפלשתניזציה גמורה הפכה אותם לשלוחה של האויב הנמצאת בתוכנו", הוא אומר. "בפוטנציה הם גיס חמישי. גם דמוגרפית וגם ביטחונית הם עלולים לערער את המדינה. לכן אם תיקלע ישראל שוב למצב של איום קיומי כמו ב-1948, יכול להיות שהיא תיאלץ לפעול כמו שפעלה אז".
אני שואל אותו אם לדעתו אפשר לכתוב היסטוריה אובייקטיבית בכלל והיסטוריה אובייקטיבית של העם שלך במלחמתו בעם אחר בפרט. לטענתו התשובה חיובית, אם כי הוא מודה שמרבית ההיסטוריונים אינם סבורים כמוהו: "אני חושב שאפשר לכתוב היסטוריה אובייקטיבית אם אתה משתדל להגיע למקורות מכל מיני כיוונים. אם אתה עוסק בסכסוך הישראלי-ערבי, אתה צריך להגיע למקורות משני הצדדים.
"יש משהו לא אובייקטיבי בסלקציה של החומר", הוא מודה. "אילו מקורות בוחרים, על מה מסתכלים, מה מכניסים ומה לא. אבל היסטוריון טוב יוכל להגיע לתיאור אובייקטיבי של מה שקרה. נכון שכל סיפור אפשר לתאר בכל מיני צורות, מהצד הנפגע או מהצד המבצע, אבל העובדות הבסיסיות של מה שקרה, אפשר להגיע אליהן ולהציג אותן".
"היהודים הצליחו לגייס ולחייל הרבה יותר אנשים משהצליחו לגייס מדינות ערב. בסוף המלחמה היו מגויסים בקרב היהודים כמאה ועשרה אלף איש, ואילו בצבאות הערביים היו עד שישים אלף חיילים"
מעטים מול רבים?
אם תשאלו כל אדם מצוי ברחוב על נס ניצחון מלחמת העצמאות, התשובה קרוב לוודאי תהיה דומה למדי: מעטים מול רבים, צה"ל הקטן והחדש מול צבאות ערב – ירדן, מצרים, סוריה, עיראק והכנופיות – הגדולים ממנו במספר החיילים, בכמות התחמושת ובאיכותה.
אבל לדעת פרופ' מוריס הסיפור היה אחר לגמרי: "מבחינת המפה, מדינות ערב והערבים בארץ נהנו מיתרון ברור על היישוב היהודי", הוא מסכים. "היינו כאן כשש מאות וחמישים אלף יהודים, והם היו עשרות על עשרות מיליוני איש. זה אומר גם כוח כלכלי הרבה יותר חזק. אבל בשדות הקרב, מבחינת ציוד ונשק, יוצא שהיהודים – שש מאות וחמישים אלף איש בלבד – בזכות הארגון, החינוך ורמת ההשכלה היה להם הרבה יותר כוח, גם נשק וגם כוח אדם צבאי, יותר מכל אותם מיליון ושלוש מאות אלף ערבים שגרו בישראל, המכונים היום פלשתינים".
כלומר, הניצחון שלנו טמון בהצלחת צה"ל להפוך במהירות לצבא מאורגן שמסוגל לגייס חיילים, לייצר נשק ולהילחם באופן מסודר.
"נכון", הוא מסכים. "המפליא הוא שהיהודים הצליחו לגייס ולחייל הרבה יותר אנשים משהצליחו לגייס מדינות ערב שהשתתפו במלחמה לאורך כל המלחמה! אם אתה מסתכל על יום הפלישה של הערבים, ב-15 במאי פלשו לכאן עשרים אלף ערבים. היהודים מולם הציבו שלושים אלף איש. בסוף המלחמה היו מגויסים בקרב היהודים כמאה ועשרה אלף איש, ואילו בצבאות הערביים היו עד שישים אלף חיילים. כלומר, היהודים הצליחו להשיג יתרון בכוח אדם צבאי מול הפלשתינים ומול הצבאות הערביים. גם מבחינת הנשק, לאט לאט בלט היתרון הישראלי גם בהיבט הזה.
"זה בהחלט עניין של ארגון, לא רק של ציוד וכלים. חיל האוויר הישראלי הקטן שהיה לצה"ל הצליח להוציא מאתיים וארבעים גיחות במבצע יואב, לעומת חיל האוויר המצרי, שעל הנייר היה גדול, אבל הצליח להוציא רק חמישים גיחות".
אם כך, מדוע חשש ידין להפסד במלחמה והזהיר את בן-גוריון שהסיכויים לניצחון שווים לסיכוי להפסד?
"כי הצפי לפלישה ממדינות ערב היה לפלישה גדולה ומאורגנת בהרבה, וזה לא קרה".
בשל חוסר מוטיבציה?
"הם לא ממש רצו לפלוש ולהשתתף במלחמה. הם נדחפו על ידי דעת הקהל ופזלו כל הזמן לראות מה המדינות האחרות עושות. הירדנים רצו להשתלט על הגדה המערבית, ולהם היה הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון, אבל גם הירדנים נכנסו בחוסר רצון רב. הם לא הצליחו לגייס למלחמה את ההמונים, ורק חלק מהצבאות הגיעו, כי לא היה להם נשק לתת לחיילים שלהם. כך בסך הכול שלחו מיעוט חיילים, שלא היו טובים במיוחד, וזה לא הספיק להם בשביל לנצח".
ומה עם ערביי הארץ?
"הייתה להם מוטיבציה, אבל חוסר ארגון מוחלט", הוא מסביר. "מחסור בנשק ובכוח אדם מיומן. הרבה מהכוח שלהם השמידו הבריטים בשנות המרד הערבי, והם התייצבו בחסר גדול של כוח אדם שמוכן להקריב ולהילחם. אבל ללא ספק עיקר הבעיה שלהם הייתה חוסר ארגון: הם לא התארגנו כגוף וכחברה, והיהודים התארגנו היטב. לדוגמה, כל הקיבוצים הפכו ליעדים מבוצרים שבהם מחסני נשק, גדרות תיל ותעלות קשר. זה לא היה ביישובים הערביים – לא חפירות, לא גדרות ולא בונקרים. הם פשוט לא היו מאורגנים למלחמה".
בחלק הראשון של המלחמה הם כן הצליחו להסב לנו אבדות קשות.
"המלחמה מתחלקת למלחמת אזרחים נגד ערביי פלשתין, ואחר כך, בשלב השני, לאחר הקמת המדינה, נגד מדינות ערב. בכל אחד מהחלקים יש שלב מכריע. בחלק של מלחמת האזרחים – כיבוש חיפה, פריצת הדרך לירושלים, כיבוש צפת ויפו ועוד מקומות – כל אלה יחד, בתוך שישה שבועות, הכריעו את מלחמת האזרחים.
"בחלק השני אין נקודת הכרעה ברורה, אבל כבר ביוני הצליחו לחסום את הפלישה הערבית בכל הזירות, ומהרגע שהצליחו לעצור אותם, הערבים בעצם הפסידו. מיוני והלאה צה"ל במתקפה והערבים במגננה בכל האזורים".
מדוע לא כבשנו את ירושלים העתיקה?
"לא היה לנו די כוח ברגע שהיה צריך או היה אפשר לעשות את זה. הלגיון הירדני היה חזק מדי. הם היו הצבא הכי טוב במלחמה, יותר מצה"ל, צבא קטן אבל איכותי, וצה"ל לא הצליח להתגבר עליו לא בלטרון ולא בירושלים. בינואר 1949 כבר היה אפשר לנצח אותם, אבל הירדנים יצאו מהמלחמה, ומכל מיני טעמים מדיניים לא רצו להשתלט על השטח שהם כבשו. יכול להיות שגם לא מספיק רצו; הבינו שהמלך עבדאללה הוא פרטנר לשלום, והעדיפו לעשות איתו הפסקת אש".
"כל הקיבוצים הפכו ליעדים מבוצרים שבהם מחסני נשק, גדרות תיל ותעלות קשר. זה לא היה ביישובים הערביים – לא חפירות, לא גדרות ולא בונקרים. הם פשוט לא היו מאורגנים למלחמה"
ברחו או גורשו?
"רוב הערבים שהפכו לפליטים ברחו מבתיהם בעצמם", נדרש מוריס לסוגיית המחלוקת בנוגע לגירוש הערבים במלחמת העצמאות. "רובם ברחו, אך היה מיעוט שגורש בכוונת מכוון. צה"ל הגיע לכפרים ואמר לתושבים להסתלק. כך היה בלוד וברמלה. היה מיעוט נוסף שעזב בהוראה או בעצה של צבאות ערב ומנהיגים מקומיים. אלו מקומות שהאצולה הערבית הורתה לצאת מהם, כי אם ייכנעו ליהודים, זה ייראה שבגדו בעמם".
אין ספק שהגירוש הועיל למאזן הדמוגרפי הבעייתי שהיה כאן. האם הייתה מדיניות ברורה לכוחות בשטח?
"לדעתי לא הייתה מדיניות מוסכמת של גירוש, לא במטכ"ל ולא בממשלת ישראל. אבל בן-גוריון בהחלט השרה אווירה שכדאי שיישארו בארץ כמה שפחות ערבים. הדבר הכי חשוב הוא לא מה שקרה במלחמה עצמה אלא מה שקרה אחריה: ממשלת ישראל החליטה כבר ביוני 1948 על מדיניות אי-שיבה של הפליטים והורתה לצבא לעצור פליטים באש חיה.
"רצינו לנצח, וזה מה שהיה צריך לעשות בנסיבות של 1948, אחרי השואה. הערבים תקפו, והיינו במגננה. הסכמנו כידוע לפשרה טריטוריאלית, וזה מה שקרה בעקבות התוקפנות שלהם".
"לדעתי לא הייתה מדיניות מוסכמת של גירוש, לא במטכ"ל ולא בממשלת ישראל. אבל בן-גוריון בהחלט השרה אווירה שכדאי שיישארו בארץ כמה שפחות ערבים"
בריאיון בעבר מתחת ביקורת על שבן-גוריון לא השלים את הטרנספר.
"אמרתי שאם כל ערביי ישראל היו חוצים את הירדן ב-1948 ומקימים להם מדינה בעבר הירדן, והיהודים היו נשארים לבד בצד השני, המזרח התיכון היה הרבה יותר נחמד. זה שהאוכלוסיות נשארו מעורבות והתערבבו עוד יותר בגלל הכיבוש הישראלי ב-1967 הפך את המקום למקום בלתי אפשרי. בן-גוריון לא צפה את זה, כפי שלא תמיד אפשר לצפות מה יקרה בעתיד".
אתה מודה כיום שאין פתרון אפשרי למאבק בינו לבין הערבים על הארץ הזו.
"זה עניין דתי-תרבותי ולא רק לאומי. זו חלק מהסיבה שזה לא בר פתרון. המצב הנוכחי לא ישתנה, ישראל תמשיך להיות עם כובש ביהודה ושומרון".
אתה תומך ביציאה שלנו מיהודה ושומרון?
"זה יגרום בעיות ביטחוניות קשות. אבל אם אתה שם, אתה שולט בעם שלא רוצה בשלטונך, והוא ימשיך למרוד בך. זה לא קביל בעולם במאה העשרים ואחת, והעולם לא ימשיך לסבול את זה לאורך זמן. איך לצאת מזה? אין לי מושג. העולם לא יקבל גירוש ערבים. ב-1948 הייתה הזדמנות חד-פעמית. כיום העולם הליברלי והעולם המוסלמי חזק וגדול מדי".
