התורה מדגישה פרט בדיני הקורבנות: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כב, כז). השור צריך להיות שבעה ימים תחת אימו, ורק לאחר מכן יוכל להיות קרב לה', מהיום השמיני והלאה. יש לשאול על הכפילות בפסוק: מפני מה צריכה התורה לפרט שיהיה שבעה ימים תחת אימו, הלא די היה לומר שרק מהיום השמיני ניתן להקריבו?
אלא שיש כאן רמז לקשר העמוק בין המספר שבע למספר שמונה. מבואר בספרים שהמספר שמונה רומז לבחינה שלמעלה מהזמן, שכן אין יום שמיני בשבוע. יש בשבוע רק שבעה ימים, וכשמגיעים לשמונה רומז הדבר ליציאה למעלה מהזמן ומגבולות העולם. וכן המספר חמישים, הקשור לשנת היובל, בא לאחר שבע שמיטות, ועניינו יציאה מכל מצרי העולם הזה לחירות עולם.
עם זאת מצינו שגבולות העולם הזה הם שישה: ארבע רוחות העולם, ולמעלה ולמטה. וכן הדבר במסגרת הזמן, שהרי ימי המעשה הם שישה, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'" (שמות כ, יא), ומבואר בספרים שהשבת אינה מן המניין. אם העולם הזה מצוין במספר שש, והעולם שמעבר לממד הזמן במספר שמונה, מהי מדרגת השבע?
השבע היא חוליית החיבור בין העולם הזה ובין האור שלמעלה ממנו. שמונה הוא האור העליון שמעבר לעולם הזה, ואילו שבע הוא האור העליון שחודר לתוך העולם הזה. לכן השבת היא 'מעין' העולם הבא בעולם הזה, ואילו העולם הבא עצמו הוא בחינת שמונה, כיוון שמדרגתו היא מעל כל גבולות העולם הזה.
מדרגת שמונה ניצבת מעל ומעבר לכל גדרי העולם, היא אור עליון ונעלם. ההתעלות למדרגת שמונה משמעותה התבטלות שלנו בשפע העצום והעליון. למעשה במדרגה זו אנו חוזרים אל המקור שממנו חוצבנו, מתבטלים בשפע אור הא-לוהות העליון, אשר ממנו נוצרנו. זהו סוד 'שמנה', שהוא 'נשמה', המקור העליון שלנו.
העולם הזה נמשך והשתלשל מאור עצום וגדול, מאור הנשמה העליונה. במשך כל השנה אנו נמצאים למטה, בעולם הזה, אך יש רגעים עצומים שבהם אנו מתעלים לסוד השמונה ומתבטלים באור העליון. לדוגמה, התורה עצמה היא ממעל לכל גדרי העולמות, ולכן התורה ניתנה ביום החמישים, אחרי שבעה שבועות, שזהו האור שממעל לכל גדרי העולם. גם בשמיני עצרת, שהוא שמחת תורה, רואים אנו שהתורה קשורה במספר שמונה. וכן זהו סוד ברית המילה, שנעשית ביום השמיני, שכן הברית היא התקשרות עם האור העליון, בחינת הנשמה.
ואולם כדי להתעלות למדרגה זו אנו צריכים 'מתווך' המחבר בין חיינו בעולם הזה ובין ההתעלות אל האור העליון. זהו סוד השבע, שהוא חוליית החיבור. הוא מלמד אותנו ששמונה, האור העליון, יורד ומהווה את העולם הזה, כמו הנשמה, שממנה הגוף נוצר. השבע מלמד שגם בעולם הזה יש אור, אומנם מצומצם, אך הוא נמשך ומשתלשל מלמעלה ומגלה את האור העליון במסגרת החיים בעולם הזה.
לאור דברים אלו יובנו דברי הגמרא (שבת פו ע"ב) שבשבת ניתנה תורה לישראל. אף שהתורה עצמה עליונה מהעולם, מכל מקום התורה ניתנה בשבת דווקא, בחינת השבע, כי הדרך להגיע למדרגת שמונה היא שבע. דווקא מכוח ההארה שבתוך העולם אפשר להמשיך אליו את האור העליון יותר.
לכן בעניין הקורבן, וכן בברית המילה, יש צורך בשבעת הימים שלפני היום השמיני. כך מבואר בזוהר הקדוש שהקורבן, וכן הבן הנימול, צריכים שתעבור השבת עליהם, כי הארת השבע היא המכשירה אותם להתעלות אל השמונה. אי אפשר לגשת לשמונה ללא שבע. כי ללא ההארה שבתוך העולם יכול אדם לחשוב שההארה העליונה באה למחוק את העולם.
כך בלי השבת האדם עלול לחשוב שהברית משמעותה איבוד החיים שבעולם הזה ודלדולם. כמו כן הקורבן עלול להיתפס כמחיקת החיים כאן. לכן אין להקריב קורבן אלא לאחר שיעברו עליו שבעה ימים, ואז תאיר השבת ותברר את עומק הקשר בין העולם הזה ומקורו. כך יובן שהקורבן והברית אין משמעותם מחיקת החיים בעולם הזה, אלא עילויים והבאתם לשלמותם ולשיא כוחם ויופיים. ההתבטלות במקור העליון אינה מחיקת החיים, אלא קישורם למקורם העליון והאינסופי, שמתוך כך ישובו לעולם מלאי עוז ועוצמה, מכוח החיבור לאור העליון.
זהו סוג העומר, שבעה שבועות שקדמו ליום החמישים. שכן דווקא מתוך התגלות ה' בקרבנו, בתוך גבולות העולם הזה, אפשר להתחבר לאור שלמעלה מהגבול להמשיך ממנו תוספת חיים ואורה לחיינו. אין לנו השגה באור שלמעלה מהעולם הזה, שהרי הוא אינסופי, ואנחנו מצויים בממד הגבול. לכן היכולת שלנו להתחבר עם הקב"ה באה רק דרך התגלותו בתוך גבולות העולם. מתוך ההתגלות בממדי העולם הזה, המחיה את העולם הזה ומאירה אותו, אנו יכולים לשער את מה שנמצא מעבר לעולם הזה. שנזכה לדבוק בה' בשלמות, אמן ואמן!
