בשם כל ישראל

1.

כל כך הרבה אנשים התרגשו משתי הזוכות הטריות בחידון התנ"ך העולמי, כלת התנ"ך אמונה כהן והסגנית שלה נטע לקס. השבוע ראיינתי אותן יחד בסדנת הזום 'נפגשות', ושמעתי כמה מסרים וסיפורים:

מתברר שהן למדו ביחד שעות רבות. מאחורי הקלעים היה ברור שהן המועמדות המובילות. "תכננו לנצח ביחד", גילתה אמונה. "ממש רצינו שיהיו שתי כלות תנ"ך שיענו נכון על הכול, עד הסוף. קיווינו שזה יהיה מקום ראשון כפול, שאפשר ששתינו ננצח. גם מקום ראשון משותף הוא עדיין מקום ראשון".

אבל בסוף ניצחה אמונה. "עושים עניין גדול מהחיבוק שלנו אחרי שהפסדתי", אמרה נטע, "אבל זה היה הכי טבעי לנו לפרגן ולשמוח ביחד. וחוץ מזה, שתינו פשוט הרגשנו הקלה גדולה שזה נגמר".

במהלך כל החידון טעתה אמונה רק בשאלה אחת. "אני יודעת את התשובה לשאלה הזאת, מתי בכה דוד המלך בפעם הראשונה, ופתאום פשוט שכחתי אותה. חשבתי לעצמי שהשם גרם לי לשכוח את התשובה כדי לזכור שלא את הכול אני יודעת, שאני אנושית, שאני לא מושלמת".

"ככל שלומדים יותר", אמרה נטע, "זה קל יותר. כשלומדים הרבה תנ"ך פשוט רואים איך הוא מתחבר לכל דבר בחיים. ממש הרגשתי שהלימוד הולך איתי לכל מקום. זה עשה לי טוב בלב".

לסיום הודיעה נטע משהו מפתיע: "שתינו נמשיך ללמוד תנ"ך. פשוט יש חלקים בתנ"ך שלא היו בחומר של החידון, וחשוב לנו לדעת גם אותם".

ואמונה המליצה למשתתפות בזום, ובעצם לכולנו: "תלמדו חמש דקות ביום תנ"ך. לא בשביל בית הספר, לא בשביל החידון. תנסו ותראו איזה כיף זה".

2.

אח שכול שביקש להישאר בעילום שם, כתב לי בערב יום הזיכרון את הדברים האלה:

"כשיוצאים מבית העלמין יש שני מנהגים. רגע לפני שחוזרים לרכב הלוהט שעמד בשמש, רגע לפני שמסתכלים שוב בסלולרי, רגע לפני שחוזרים לעולם…

המנהג הראשון הוא להניח אבן על הקבר. אבן היא דבר שמסמל בנייה. אנחנו רוצים לומר שניקח את צוואתו של הנפטר, את הרוח שלו, ונמשיך לבנות את העולם לאורו. הפרח נובל, האבן נשארת.

אבל יש עוד מנהג: ביציאה מבית העלמין נוטלים ידיים. לוקחים כלי עם מים חיים, שמסמלים פריחה וצמיחה, ושופכים אותם על הידיים שלנו, שמסמלות עשייה.

פעם הייתי בסיור בהר הרצל, ופגשנו את מרים פרץ, והיא אמרה את זה לקבוצה שאיתה הייתי. אבן ומים חיים. אלה לא רק מנהגים, זו תפיסת עולם. ככה צריך לצאת מהיום הקדוש הזה.

לזכר אחי ולזכרם של כולם".

3.

יותר מ־1,000 איש הגיעו בשבוע שעבר לטקס יום העצמאות בשכונת וודמיר, ניו יורק. הנה חלק ממה שאמרתי שם:

"שמעתי השבוע שאלה: איפה ישראל תהיה בעוד 75 שנים? ובכן, הדבר הכי צפוי בעם היהודי – הוא שהוא בלתי־צפוי. הוא שובר את כל הכללים, גם לרעה וגם לטובה. אין תקדים כזה, של עם ששליש ממנו הושמד בבת אחת, שישה מיליונים, אבל גם אין תקדים של עם שהתפזר לכל הגלויות ושמר אמונים לזהותו ולארצו, והצליח לקום מהאפר אחרי אלפיים שנה.

אנחנו פשוט עסוקים מדיי בטרדות היומיום ובמתח הפנימי בינינו ולא עושים לרגע זום־אאוט כדי להסתכל על התהליך: נכון, יש קשיים, אבל מספרם של כל חללי המלחמות והטרור שעליהם התאבלנו אתמול, הוא מספר המתים בחודש אחד באושוויץ. המציאות מתקדמת.

ולכן לא דמיוני להעריך שעם ישראל ימשיך להגשים את כל הנבואות הטובות שנאמרו עליו בתנ"ך. זה ריאלי לגמרי. הרי קראו את הפסוקים האלה בדמעות במשך אלפי שנים בתימן ובמרוקו, בפולין וברוסיה, אבל עבורנו – אלה כותרות העיתונים היום:

'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִים… וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים', המילים האלה של הנביא זכריה מתגשמות בגן השעשועים ליד ביתי.

וגם התחזית הסופית הרי כבר נכתבה: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ'. וגם: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם'. ישראל יכולה וצריכה להיות מרכז של שלום, יצירתיות, חינוך וטכנולוגיה. ומעל הכול, אומת הסטארט־אפ עוד תלמד את העולם גם סטארט־אפים רוחניים, של אמונה וקדושה ומוסר.

פגשתי פה השבוע אלפי ידידים שלנו, יהודים ולא־יהודים. לא ידעתי שיש לנו כל כך הרבה שגרירים לא רשמיים. תודה לכם שאתם, פה בארצות הברית, בוחרים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, גם כשזה לא פופולרי.

שואלים אותי הרבה פעמים כעיתונאית מה הסקופ הכי גדול שסיקרתי. התשובה שלי היא: הסקופ הכי גדול הוא הסיפור של עם ישראל. אין בעולם סיפור מלהיב יותר מהסיפור שלנו ומהפרקים שעוד נכתוב בו.

יום עצמאות שמח".

4.

"מה אני יכול לעשות בשביל עם ישראל בגיל שמונה?" שאל אותי בתמימות ילד בבית ספר יהודי בניו יורק. סיפרתי לו על משהו ששמעתי פעם, לפני הרבה שנים, כשהתחלתי לנסות לשמור מצוות:

לפני שעושים מצווה, יש מנהג לומר שעושים אותה "בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל". מצווה היא לא משהו פרטי שאתה עושה. זה עניין ציבורי, לאומי, עולמי. זה משפיע. אנחנו קשורים זה לזה, וכל מעשה טוב שאתה עושה – מחבר אותך לדבר הגדול הזה ששמו עם ישראל.

ולכן, אמרתי לילד, אתם כיפת הברזל שלנו. כל דבר קטן שאתה עושה פה שומר עליי בישראל וגם להפך, גם המעשים שלי משפיעים עליך.

תפיסת עולם כזו יכולה לרומם את כל מה שאנחנו עושים. כמו ב'אפקט הפרפר', הדלקת נרות שבת באלסקה משפיעה על שדרות, והנחת תפילין בשדרות משפיעה על אלסקה. הצדקה, החינוך, לימוד התורה, ההתנדבות והחסד – הכול קשור. כל הזמן אומרים שאנחנו אחים, הנה המשמעות המעשית של זה. הנשמות שלנו באמת מחוברות בשורשן.

אנחנו לא חיים בתודעה כזו כל הזמן, אבל מדי פעם כדאי להיזכר שגם ילד בן שמונה בניו יורק עושה דברים "בשם כל ישראל".