את תמונת החיבוק בסוף החידון נזכור עוד זמן רב. שתי הנערות – הכלה וסגניתה – ריגשו ובעיקר הוכיחו שאהבת התנ"ך עדיין כאן. בדור שנראה בו לפעמים שהמושגים שקידה ושינון שייכים לפעם, השתיים מפיצות אור מיוחד.
שוחחנו איתן, עם כלת התנ"ך אמונה כהן, תלמידת כיתה י"א מאולפנת הרב בהרן, ועם סגניתה נטע לקס, תלמידת י"א מאולפנת שירת הים. בריאיון מיוחד הן מספרות מאיפה נובעת כל האהבה לתנ"ך (זה התחיל מהרצון לנצח), איך מצליחים לשנן כל כך הרבה חומר (רמז: נדרשים כישורי הלחנה), ועל הרצון שלהן להיות מחוברות ככל יכולתן לספר הספרים של העם היהודי.
ביקשתי מהשתיים לתאר את רגע הזכייה, שהגיע מן הסתם אחרי שנים ארוכות של שינון ולימוד מתיש. "ואו, היה לי כיף גדול", מספרת לקס, שסיימה במקום השני. "אני לא מפסיקה לחגוג. חגגתי עם המשפחה ועם החברות, ותכף אני נוסעת לאולפנה, ושם יעשו לי קבלת פנים משמחת. אני לא מאמינה שזה מגיע אחרי ארבע שנים!"
"זה משמח מאוד, מרגש מאוד", מסכימה כהן. "זה רגע שחיכיתי לו שלוש שנים. אני מרגישה שיש לי אחריות על הכתפיים. אם הקדוש ברוך הוא בחר בי לכלת התנ"ך, זה לא סתם. זו שליחות, ואני צריכה לחשוב מה אני יכולה לעשות בכלי הזה שיש לי עכשיו ביד".
לא תמיד קל ללמוד תנ"ך, והבגרות במקצוע סובלת מפופולריות נמוכה. ובאמת, כאשר השתיים נשאלות על הבחירה לעסוק בתנ"ך יומם וליל, המניע ההתחלתי דווקא אינו חיבור לשורשים או אמונתן אלא משהו אחר לגמרי.
"לא התחלתי ללמוד לחידון מתוך אהבה לתנ"ך", מודה כהן, "לא אהבתי תנ"ך במיוחד, ובקושי נכנסתי לשיעורים בבית הספר. לפני שלוש שנים שמעתי ברדיו את חידון התנ"ך העולמי, שבו נערה מהאולפנה שלי, רות כהן, הוכרזה כלת התנ"ך. באותו רגע אבא שלי הביט בי ושאל: מתי תורך?
אמונה כהן: "לקחתי ספרים והלחנתי אותם. עשיתי כל מיני סימנים כדי לזכור את כל המידע. הצגתי גם את מה שאני לומדת. בסוף קיבלתי למידה מאוד מעניינת וחווייתית"
"עניתי: מצחיק מאוד, כי מה לי ולתנ"ך? לא ידעתי כלום! אבל משהו נדלק בי באותו רגע. האמנתי שאם היא יכולה, גם אני יכולה. בדקתי בגוגל מה זה אומר להשתתף בחידון התנ"ך ומה זה דורש. התחלתי מאפס. המטרה בהתחלה הייתה לנצח ולהגשים חלום, אבל אז הבנתי מה הפסדתי עד עכשיו. התחברתי לתנ"ך, ומאז הוא הולך איתי לכל מקום".
"גם אני לא באתי בהתחלה בשביל התנ"ך עצמו אלא בשביל להתחרות ולהגיע לחידון העולמי", מצטרפת לקס לתשובתה. "לא הגעתי למקום גבוה בשנה הראשונה, ואז הלמידה כבר נעשתה מתוך חיבור לתנ"ך עצמו. פתאום גדלה בי האהבה ללימוד ולתנ"ך, והרצון לנצח הלך ופחת".
אתן מרגישות שבני הנוער מתרחקים מלימוד התנ"ך?
"יכול להיות שהנוער פחות מחובר לתנ"ך ופחות נהנה ממנו", משיבה לקס לאחר מחשבה, "אבל זה לא אומר שאי אפשר להתחבר אליו בכל שלב בחיים. אני אישית התחברתי דרך החידון, ולכל אחד יכולה להיות דרך משלו. כל אחד יכול לפתוח את התנ"ך, לקרוא ולראות מה מושך אותו יותר".
"אני חושבת שהסיבה שאנשים לא רואים ערך בתנ"ך היום או לא כל כך אוהבים אותו, זו שיטת הלימוד בבתי ספר", טוענת כהן. "גם בבית הספר היסודי וגם באולפנה השיעור הזה לא עניין אותי, כי בסופו של דבר מתייחסים אליו כמו אל עוד מקצוע. אם נעשה סקר, נגלה שתנ"ך הוא מהמקצועות הפחות אהובים. אני חושבת שאפשר וצריך ללמד את זה בצורה יותר מעניינת, שתבהיר שהתנ"ך הוא לא עוד ספר בספרייה. כך אנשים יתחברו לזה יותר ויבינו שיש לתנ"ך קשר ישיר לחייהם".
מאגרי הידע שנצברו במוחן לא צמחו יש מאין. המשימה שקיבלו עליהן הייתה אומנם קשה ומורכבת מאוד, במיוחד בגיל כזה. אך למרות כל הוויתורים הן מודות פה אחד שהחיבור העצום שיש להן לתנ"ך הוא רק ההתחלה.
איך בעצם לומדים לחידון הזה? יש שיטות מסוימות שיישמתן?
"תוך כדי הלימוד למדתי איך ללמוד", משיבה כהן בחיוך. "חתנים וכלות משנים קודמות עזרו לי בלמידה, וגם פיתחתי שיטות משל עצמי. הרבה אלמנטים של זיכרון. לקחתי ספרים והלחנתי אותם. עשיתי כל מיני סימנים כדי לזכור את כל המידע. הצגתי גם את מה שאני לומדת. בסוף קיבלתי למידה מאוד מעניינת וחווייתית".
"יש כמה שיטות, ולקחתי מכל אחת מה שמתאים לי", מספרת לקס, "בעיקר שיטה של אסוציאציות וקישורים. לעשות סימנים לכל פרט, שם ומספר. זה עוזר מאוד בפרקים שבהם מסופר סיפור. את הפרקים שהם יותר נבואות ושירים הלחנתי במנגינות מיוחדות ושמעתי שוב ושוב".
היו דברים שהפסדתן?
"שילבתי את החידון די טוב עם החיים שלי", מודה כהן, "ואני לומדת בפנימייה, שזה בכלל קשה. היו ויתורים בדרך, על טיולים למשל או על מקצועות אחרים. יש לי הרבה חומר להשלים עכשיו כתלמידת י"א. אבל נפגשתי עם חברות, ביליתי עם המשפחה. אפילו הייתי מדריכה. אני לא מתחרטת לרגע על מה שהפסדתי".
"השנה האחרונה הייתה מאוד אינטנסיבית", נזכרת לקס, "היו מפגשים עם חברות שהפסדתי, או מפגשים שהייתי בהם אבל לא עד הסוף. נניח היה טיול שנתי, וכל זמן שהיה קצת פנוי הקדשתי ללמידה. אז היו דברים שהפסדתי, וברור שזה מבאס, אבל זו חבילה שבאה עם החידון. בחרתי בזה, ואני שלמה עם זה".
היה רגע של שבירה או רצון להפסיק?
"בתחילת השנה לא הייתי בטוחה שאני רוצה לנסות שוב להגיע לשלב העולמי", מספרת לקס, "אבל כשנכנסים לזה בכל פעם מחדש כבר אי אפשר לעצור. את כבר בתוך זה. זה מתיש נפשית, ברור. רוב מי שזכה בחידון העולמי או הגיע לחידון העולמי, זה מה שנדרש ממנו: הידיעה שאסור להתייאש".
"היו הרבה קשיים בדרך, אבל נופלים וקמים", משיבה כהן נחרצות. "כמעט אף פעם אחת לא חשבתי לפרוש. ברור שהיו פעמים שהפסקתי ללמוד או לא הייתה לי מוטיבציה ולא ראיתי איך זה נגמר. בכל פעם צוברים כוחות מחדש וממשיכים. אני מאוד שמחה במה שעשיתי".
החידון נגמר. מה הלאה?
"אומנם החידון נגמר, אבל הכול מתחיל עכשיו", מנבאת כהן, "זה ספתח למשהו הרבה יותר גדול. אני רוצה לגמור את התנ"ך, כי החידון הוא על כל הספרים בתנ"ך אבל לא על כל הפרקים. אני רוצה מאוד להכיר אותו לאנשים אחרים ולגרום להם להתחבר אליו. להיות מורה לתנ"ך או אפילו להקים עכשיו באולפנה שלי חוג לתנ"ך".
"אני לא יודעת אם אני אהפוך את זה למקצוע, אבל להמשיך ללמוד, זה בטוח", מוסיפה לקס. "ברור לי שאמשיך לחזור ולחזור על מה שלמדתי. להתעמק יותר. היו דברים שלא היו בחידון ואני אשמח להכיר גם אותם".
"שלא תהיי מושלמת"
שנים ארוכות של הכנות מתנקזות לשעתיים וחצי. כהן ולקס מספרות על הלחץ ועל התמיכה שהעניקה הסביבה: "לפני החידון אין כל כך איך להתגבר על הלחץ", מבשרת לקס, "כולם פשוט בלחץ. על הבמה האפשרות היחידה שנותרה היא לראות מה השאלה ולהתמקד בה, לא מעבר לזה. בחידונים המוקדמים יותר, במחוזי ובארצי, בכלל לא היה לי בלאק אאוט. אבל באחת מהשאלות הסופיות טעיתי, היה לי סלט בראש ונלחצתי".
"ברוך ה' על הבמה היה הרבה פחות מלחיץ ממה שחשבתי שיהיה", מספרת כהן, שכזכור ענתה נכונה על כל השאלות מלבד השאלה האחרונה, שנשאלה ברגע המכריע. "התרכזתי מאוד בתשובות. השאלה האחרונה הרגישה לי משמיים, היא הייתה לי ממש פשוטה, עברתי על הספר הזה ממש יום לפני החידון! אבל כאילו הקדוש ברוך הוא סתם לי לרגע את הראש ואמר לי: משהו אחד שלא תדעי, שלא תהיי מושלמת".
קיבלתן תמיכה מהסביבה?
"ההורים שלי מההתחלה עודדו אותי ודחפו אותי לזה, אבל לשאר הסביבה הקרובה שלי לקח זמן להבין את המטרה הזאת וכמה שאני רצינית לגביה", משתפת כהן. "בדרך כלל ההתלהבות מתחילה לקראת הסוף והניצחון, ובאמת לקראת החידון נתנו לי כמה חודשים בבית, זמן ללמוד. בסוף קיבלתי תמיכה רצינית ומחזקת".
"הסביבה הקרובה שלי מאוד עזרה ותמכה לאורך הדרך", משיבה לקס ונזכרת בחיוך: "בבית ככל שהתקרבה התחרות נתנו לי יותר זמן בשקט וויתרו לי על הרבה מטלות. אני הבכורה, והאחים הקטנים שלי ידעו שלא להפריע. עזר לי מאוד שהתעניינו בי, שדאגו לי ושאלו אותי איך הולך ואיך אני מתקדמת. כיף לדעת שיש אנשים מאחורייך".
שתי הנערות עשו מסע מפרך ונחוש שנפרס על גבי שנים, שבהן הן ויתרו על מפגשים חברתיים, תחביבים אחרים או מנוחה מהלימוד המפרך למען הרגע הזה. בדרך הן הכירו זו את זו, ויחד עברו שלב אחר שלב עד שנפגשו זו מול זו בגמר. הן חשבו לנצח יחד, אך לבסוף נטלה כהן את התואר הנכסף. זה לא מנע מהן להתחבק חיבוק חם בשנייה שהוכרז הניצחון.
"אני לא חושבת שזה משהו יוצא מגדר הרגיל, שתי כלות תנ"ך", טוענת לקס. "בשנים האחרונות מגיעות יותר בנות לחידון, התחברנו זו לזו. נהיה הרבה יותר הגיוני שגם בנות נרשמות לתחרות ולא רק בנים מישיבות. המון בנות אמרו לי שזה עשה גם להן חשק ללמוד ורצון להיות יום אחד בתחרות, וזה מאוד ריגש אותי".
"חידון התנ"ך נראה לי משהו רק של בנים שיושבים בישיבות ולומדים", מודה כהן, "וכשראיתי שבת ניצחה, זה ממש עשה לי חשק. הבנתי שגם בנות יכולות לשבת וללמוד. שזו גם נחלתן. אני מקווה שזה יגרום לעוד בנות להאמין בעצמן, להתחבר ללימוד התנ"ך. התנ"ך הוא של כולם, בנים, בנות, בכל גיל. הוא באמת נחלת הכלל".
ראינו אהבה ופרגון גדול ביניכן למרות התחרות הצמודה.
"זה לא מפתיע", מסבירה כהן, "אני ונטע מכירות בערך שנתיים. הכרנו דרך הקבוצות ואטסאפ של המתמודדים בחידון, נפגשנו בזומים ובמפגשים פנים אל פנים. לקראת השלב הארצי והשלב העולמי למדנו יחד בכל יום. שאלנו זו את זו שאלות. לגמרי האמנו ששתינו נגיע לשלב הסופי".
שאלת השאלות: מה הספר שאתן הכי אוהבות בתנ"ך?
"שאלה קשה, כי אני מחוברת להכול", מקדישה כהן קצת זמן למחשבה, אך לבסוף מוצאת תשובה: "אפשר להגיד שספר ישעיהו הוא אחד הספרים האהובים עליי. הצורה שבה הוא כתוב, הנבואות. יש בו המון נבואות של נחמה וגאולה.
"דווקא בימים האלה, שהמצב בעם כל כך קשה והכול מסתחרר מסביב, כיף ללמוד שבסוף עוד יהיה פה טוב. זה מחזק מאוד את האמונה והתקווה. אני בטוחה שאילו היינו כעם מכירים את התנ"ך יותר טוב, היינו נוהגים אחרת. עושים הכול כדי שהסיפורים שכתובים בו על שנאה ופילוג לא יחזרו על עצמם".
"גם אני אוהבת את ספר ישעיהו", מסכימה לקס. "השפה שלו ממש יפה, יש שם מילים מאוד מיוחדות ופרקים שנשמעים ממש כמו שירים. גם התוכן, יש נבואות על חורבן, שזה קצת מלחיץ, אבל הפרקים בסוף מדברים על הגאולה וכמה יהיה טוב בעולם. פשוט משמח לקרוא את זה".
נטע לקס: "היו מפגשים עם חברות שהפסדתי, או מפגשים שהייתי בהם אבל לא עד הסוף. נניח היה טיול שנתי, וכל זמן שהיה קצת פנוי הקדשתי ללמידה"
מה יש לכן להגיד למי ששוקל להתחיל את המסע הזה?
"זו הייתה חוויה מיוחדת מאוד", אומרת כהן. "לא לכל אחד זה מתאים כמובן, אבל למי שכן, זה בונה אותו. גם מי שלא רוצה ללכת לחידון, שיזכור שהתנ"ך הוא של כולנו. אל תהססו לפתוח אותו ולהקדיש חמש דקות ביום כדי להכיר את כל רבדיו. לא חובה באינטנסיביות.
"אני רוצה להודות על כל המסע הזה למשפחה שלי, להורים שלי, לחברות המדהימות שלי וכמובן לקדוש ברוך הוא. עם כל ההשתדלות שלי, חלק גדול מההצלחה הוא סייעתא דשמיא, ואני מודה לו שזיכה אותי להגיע למעמד הזה".
"החידון לא מתאים לכל אחד", מזהירה גם לקס, "אבל הוא בטח לא מיועד רק לאנשים חכמים או לבעלי זיכרון טוב. כל מי שרוצה להגיע לשם ומוכן להתאמץ, זה ממש אפשרי. צריך להתכונן לזה טוב ולהבין את ההשלכות.
"העצה שלי היא ללמוד בכל זמן פנוי. ללמוד עם חברים ומשפחה, זה ממש עוזר. אם מרגישים שנשברים, אפשר לתת הפסקה לעצמך בין לבין. כשלי לא היה כוח ללמוד זכרתי לאן אני רוצה להגיע, וזה עזר לי. נתן לי הרבה מוטיבציה.
"התנ"ך מדהים ממש, ואני ממליצה לכולם: תלמדו, תשמעו, תפתחו ותתחילו. זה באמת עולם שלם".
