הציוני הראשון

רבי יצחק מבילשטיין היה אחד מגדולי דורו, בשנות ה'ק, לפני כשבע מאות שנה. הוא התגורר בגרמניה, ובשנת ק"ט התרחשו פרעות קשות במקום מושבו, בחבל הריינוס, ולאחר שניצל מהן החליט לעלות ארצה.

בשנת ק"י עלה והגיע לירושלים, ושם הקים מחדש את ישיבתו ועמד בראשה. הלומדים היו כנראה ברובם הגדול תלמידיו משכבר הימים, אשר עלו בעקבותיו ארצה. מעט מאוד אנו יודעים על רבי יצחק, וכמעט כל הידיעות הן מאזכורים שלו בחיבוריהם של תלמידיו בארץ ישראל.

רבי מנחם ציוני

בעולים ארצה באותו זמן היה תלמיד חכם צעיר ושמו רבי מנחם. הוא נכנס ללמוד בישיבתו של רבי יצחק, והיה לתלמידו המובהק. ר' מנחם הוסיף לעצמו את הכינוי 'ציוני', משום שאת תורתו למד בציון, ירושלים. הוא האדם הראשון הידוע לנו שבחר לכנות את עצמו בתואר 'ציוני'.

אחרי תקופת מגוריו ולימודו בירושלים, בשנות ה'ק"כ, שב רבי מנחם ציוני לאשכנז, והוציא לאור את ספר חידושיו על התורה. לספר הוא קרא בשם בלתי שגרתי: 'ציוני'. בהקדמתו לספר הסביר רבי מנחם את פשר השם: "ציוני קראתיהו [ב]גלל כי בהר ציון למדוני חסידים".

ספר חשוב זה, שנדפס מאז במהדורות רבות ומצוטט לרוב, עורר מחלוקות סביב כמה מחידושיו המקוריים. אגב, בספרו זה עוסק המחבר בכמה מקומות בביאור מהותה הרוחנית של 'ציון'. הוא מערב בו את הקבלה הספרדית עם תורת הסוד האשכנזית, וייתכן שזו הייתה דרכו של בית המדרש האשכנזי בירושלים. כמו כן ניכרת בספר השפעה של הרמב"ן. רבי מנחם כותב כי ספרו "על אפיקי הנחמני (=רמב"ן) יסודתו". זה מתאים לזיקתו הגדולה של הרמב"ן לארץ ישראל (שאליה עליה בעצמו) ולתקוות הגאולה.

הספר 'ציוני' נדפס לראשונה בקרמונה בשנת שי"ט. ממהדורה זו שרדו טפסים מועטים בלבד, משום שכאלף טפסים שרפה הכנסייה באב שי"ט, בשרפת הספרים בקרמונה. כמה חודשים לאחר מכן נדפס הספר שוב.

מהמהדורה הראשונה של 'ציוני' שרדו טפסים מועטים בלבד, משום שכאלף טפסים שרפה הכנסייה באב שי"ט, בשרפת הספרים בקרמונה

חבורת אסירי התקווה

את המשמעות הגדולה של ארץ ישראל בחייו של היהודי למד רבי מנחם מרבו המובהק, רבי יצחק, וממנו כנראה אף קיבל את ההשראה להצמיד את התואר 'ציוני' לשמו. בימי מגוריו בירושלים הוסיף לעצמו ראש הישיבה רבי יצחק מבילשטיין את הכינוי 'אסיר התקוה'. היו חוקרים שנטו להסביר שתואר זה מבטא את תקוותו להינצל מהפרעות שמהן ניצל ובעקבותיהן עלה ארצה, אולם פרופ' אלחנן ריינר (במאמרו 'בין אשכנז לירושלים', שנדפס בקובץ שלם, תשמ"ד) טוען ובצדק שהתואר הזה קשור לצפיית תקוות הגאולה שבה היה חדור, ויש לכך כמה הוכחות. למשל: "באותה עת ממש, במחצית השניה של המאה ה-14, נודע בירושלים עוד חכם אשכנזי [בשם ר' אברהם] שנתכנה גם הוא 'אסיר התקווה'", מספר ריינר. בכתב יד מאותה תקופה הוא נקרא "אסיר התקווה הירושלמי". ריינר מעיר כי לפי תארים אלו מסתבר שהוא השתייך לחבורתו של רבי יצחק, שבה התואר הזה היה שגור.

"הביטוי 'אסיר התקווה' חוזר, בשימושים ספרותיים שונים, במאות ה-14 וה-15. ייעודו: לתת שם לציפיית גאולה קונקרטית, בדרך כלל כזו המתבטאת בעלייה לארץ ישראל. ר' יצחק הלוי הוא הראשון, הידוע לי, שבחר בביטוי 'אסיר התקווה' ככינוי פרטי. בבחירה זו יש לראות רצון לתת ביטוי למעשה הדרמטי של יציאה מארצות אשכנז […] אל ירושלים בפרט", כתב ריינר.

אם כן, הרב ותלמידו (וכמוהו תלמידים נוספים) לא רק היו חדורים באהבת ציון, אלא בחרו לעצמם כינוי ייחודי שיתאר זאת. הרב הדגיש את הגאולה, והתלמיד – את ציון. עוד תלמיד בישיבתו של רבי יצחק, שכבר למד אצלו טרם עלייתם ארצה, היה רבי שמשון איש ירושלים (כך נזכר שמו במסמכים מאותה תקופה).

מסיבה שאינה ידועה לנו, בערוב ימיו חזר לאשכנז רבי יצחק הלוי אסיר התקווה, כנראה בעל כורחו. זו הייתה הזדמנות מצידו לספר לרבני הגולה על מנהגים מיוחדים שהכיר אצל יהודי ירושלים.

כשבגר ר' שלמה זלמן קוק הוא נשא אישה, ובשנת תרכ"ה נולד להם בן בכור, ונקרא שמו בישראל אברהם יצחק

ציון מעון חשקי

רבי מנחם ציוני חי בערך בשנים ק–קע (1340–1410), ובמהלך חייו עסק ביצירה תורנית עשירה. בין היתר חיבר את הקינה 'ציון מעון חשקי', שנכתבה כנראה אחרי שנת קל"ו, כלומר אחרי עלייתו לציון. קינה זו מובאת בספר הקינות שנדפס בעיר לובלין בשנת שע"ז (דף יג ע"ב). בראשי החרוזים של הקינה חתום 'מנחם ציון'.

מלבד ספרו כתב ר' מנחם ציוני גם עשרות (!) שירים שאינם ידועים כיום. בשיריו מצויים לרוב השמות 'ציון' ו'ציוני'. בשירים: זמר לשבת הפותח במילים 'מי ימלל גבורות א-ל, גואלנו שמו קדוש ישראל'. כדאי להרים את הכפפה ולחדש ימיו של שיר זה, שכתב הציוני הראשון ועניינו גאולת העם לארצו.

שושלת ציונית

צאצאיו של רבי מנחם ציוני (בנו, חתנו ונכדו) השתבחו בזיקתם לאביהם הציוני וקראו לעצמם 'ציוני' או 'ציון', אף שהתגוררו בגולה ומעודם לא עלו ארצה. כעבור כמה מאות שנים מפטירת רבי מנחם ציוני, בשנות ה'ת"ק, אנו פוגשים את אחד מרבותינו האחרונים, ושמו רבי דוד ציוני זצ"ל. לפי מסורת משפחתו הוא צאצא של רבי מנחם הציוני.

בנו של רבי דוד היה רבי נפתלי ציוני, אשר כחמישים שנה שימש רבה של העיירה לוצין. בנו הוא רבי אהרן זליג ציוני, אשר הוציא לאור שו"ת בענייני הלכה, וקראו 'ציוני', כאותו השם שקרא אחד מאבות אבותיו לספרו.

בספר 'ציוני' הנ"ל יש כמה תשובות אל תלמיד חכם אלמוני למדי ושמו רבי אהרן עזריאל. אנו יודעים עליו כיום אך ורק שני פרטים: (א) הוא שימש רבה של הקהילה היהודית בעיירה רזיצא; (ב) הוא נשא לאישה את מרת פרידה יפה, אלמנת הרב נחום קוק.

לנישואיה השניים באה האלמנה עם בנה היחיד שלמה זלמן, והוא גדל בביתו של רבי עזריאל כאילו היה בנו. כשבגר ר' שלמה זלמן קוק הוא נשא אישה, ובשנת תרכ"ה נולד להם בן בכור, ונקרא שמו בישראל אברהם יצחק. הנער העילוי אברהם איצל'ה נשלח ללמוד אצל שני רבנים, שאולי שלא במקרה היו מבני משפחת ציוני: רבו המובהק היה רבי אליעזר דון יחיא, אב"ד לוצין, נכדו של רבי נפתלי ציוני. בה בעת למד הרב קוק גם מפי רבי רפאל ציוני, ראש ישיבה בלוצין.

לא זו בלבד, אלא שגם החברותא שעימו למד הרב קוק זמן ארוך בימי נעוריו, ר' אברהם שוער, היה צאצא של משפחה זו (אף הוא היה בן בתו של רבי נפתלי ציוני).

על גידולו של הרב קוק במשפחה 'ציונית' זו נספר בשבוע הבא מתוך חומר עלום ומרתק.