היא עמדה בסוף השיעור בסוף התור, בתלתלים ארוכים ועיניים גדולות, לחות. "מה רצית?" שאלתי, והיא אמרה: "אני תלמידת אולפנה, ואין לי אף חברה אחת".
החיים כבר הצליחו לחסן אותי באיזשהו אופן נורא, אבל את זה אין בי כוח לשמוע. קשה לי כשאני שומעת על בדידות רווקות שהתבגרו וצריכות כל הזמן לאלתר חברה זמינה, על אימהות צעירות שפוגשות אחרות רק בגן, על סבתות שהתרוקן להן הבית. התחלתי אומנם לומר לה שהיא מים שקטים והיא תצבור חברות אולי לאט מכולן אבל אורה הגדול עוד יתגלה, עד שראיתי אישה אחת בוכה בצד, חברתה היחידה, אימא שלה, ושוב מתו לי המילים.
השבת הזו נמצאת בדיוק בתפר שבין פסח שני לל"ג בעומר, ואם ל"ג בעומר הוא חגם של המקובלים, הרי שפסח שני הוא חגם של הלא מקובלים. הוא החג של מי שנדחו מאסקופת העזרה מפני שעבר זמנם ובטל קורבנם. הוא החג של רבי עקיבא, רועה צאן בור ומזולזל: "לא קרית? מים שחקו אבן!" הם מסבירים לו בהתנשאות.
הוא החג של רחל, אישה שמוצגת במצג שפחה מפני שלדעת מי שדוחפים אותה לצד, היא ויתרה על הרבה יותר מדי בעבור האהבה. הוא החג של אלישע בן אבויה, רבו של מאיר בעל הנס, ששומע בת קול מאחרי בית הכנסת שמפוצצת ואומרת: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר!"
והוא החג של ילד החוץ בפרשתנו. בן השוטר. "ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי", וחז"ל מתעקשים לשאול: "מהיכן יצא?" זו שאלה גדולה. לילד הזה אין מהיכן לצאת מפני שגם אין לו לאן להיכנס. הוא ילד ללא מקום. המוצא שלו, "בן איש מצרי", אינו נותן לו מקום חנייה, שנקבע לפי "בית אבותם". ילד דחוי.
"מעולמו יצא"! אומרים חז"ל. הוא איבד את עולמו כשקילל וגידף את השמיים. "מפרשה של מעלה יצא", מסבירים בפירוש אחר, מסתורי: ממש לפני כן מסופר על לחם הפנים שנשאר חם כל השבוע: "לגלג ואמר: דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים?!"
הילד הזה לא אכל לחם חם זמן רב כל כך! לא האירו לו פנים שנים ארוכות כל כך! הוא לועג בכאב בדיוק לבית הזה, בית חם, שחסר לו כל כך. והוא מגדף. קל להבין אותו. קשה להבין את שתי הנשים של חג השבועות, הדחויות, הלא מקובלות, ללא בית וללא לחם, עושות את דרכן לבית לחם ולא מפסיקות לברך.
פסח שני הוא פתח לאנשים הדחויים: "ומעלת פסח שני על פני פסח ראשון הוא לאין ערוך! שפסח ראשון הוא רק הפתח, 'וראה ה' ופסח על הפתח', ופסח שני, עליו נאמר: 'אמצאך בחוץ? אשקך!'"
הנשיקה של הלחם, שוליה הקשים של הכיכר, מחכה בימים האלה ממש למי שנדחו אל מחוץ לעזרה. הם מקבלים הזדמנות נוספת לברוא לעצמם חג, לברך ולא לקלל, לבנות שוב בית באומץ אינסופי, בית שירגישו בו מקובלים.
