הרב אייל ורד
הצלמים
בהתחלה הם הסתירו רק לקהל. התפקיד מחייב, ולכן הקהל שטרח והגיע לשמוח עם החתן והכלה, פעמים רבות אינו זוכה לראות את החופה עצמה מחמת חומת הצלמים שעומדת בינו לבין החתן והכלה. והחופה. גב רחב, רצועות עור מקיפות ולוקיישן.
אחר כך עברו הצלמים להסתיר לרב. בכל אופן יש רב שאמור לנהל את הטקס. ופעם פעם היו הצלמים ניגשים אל הרב ומבקשים ממנו בעדינות אם הוא יכול שלא להסתיר להם. היום אין כל צורך בבקשה הזו; הם מסתירים לרב.
לאחרונה חלה הידרדרות נוספת: שמתי לב שהצלמים עברו להסתיר לחתן ולכלה עצמם ברגע המיוחד הזה שבו החתן בא לכסות את הראש של הכלה בהינומה. המבטים מצטלבים אחרי שבוע שבו לא נפגשו. רגע מיוחד. קדוש. נשגב.
ואז בלי להתבלבל חוצה את קו המבט עדת צלמים. מצלמים את הכלה בקלוז אפ מכאן ומשם ומהצד. והחתן, הוא נשאר להביט על הגב של הצלמים ולדמיין דרכו כיצד נראית הכלה היושבת על הכיסא.
ושוב אותו רגע חוזר בכניסה אל החופה. החתן ממתין שם לכלה שתיכנס לחופה, וגם שם יש רגעי התרגשות של מפגש ראשון. והנה הצלמים שוב חוצים את קו המבט ומסתירים לחתן ולכלה.
צלם טוב הוא צלם שלא שמו לב שהיה באירוע. צלם רואה ואינו נראה, שמתעד את הרגע ולא מביים אותו. וכדי שיהיה רגע צריך לתת לו לקרות. לתת לו להתרחש ולא להפריע. במילה אחת: הגזמה.
המנחה
בהתחלה היה המנחה אומר משפט או שניים: "בסידור חופה וקידושין מכובד…", "הקהל מתבקש לשמור על השקט", "נא להעביר טלפונים למצב שקט", "בני הזוג רוצים להזכיר את הקרובים שהלכו לעולמם".
ואז החליט המנחה שהוא צריך גם להגיד דבר תורה קצר. ואז דבר התורה נהיה לא קצר אלא ארוך. ואז עבר המנחה לשלב הבא: לדבר על עצמו. כמה הוא מתרגש וכמה הוא מתפעל ואיך הוא מכיר את החתן מהגן, ואת הכלה הוא לא מכיר, אבל בטוח היא מיוחדת אם היא מתחתנת עם החבר הכי טוב שלו, ואיזה קהל מדהים אתם.
וכבר הייתי בחופות שהמנחה גם חילק ברכות ושכח שזו לא החתונה שלו ושיש כאן חתן וכלה מאחורי הגב שלו. בכלל, זו אינדיקציה טובה: ברגע שהפנית את הגב לחתן ולכלה שכחת מה העיקר.
החתן והכלה
כן, גם לכאן הגיעה ההגזמה. בתחילה היה החתן לוחש לאוזנה של הכלה מילה או שתיים בזמן הכיסוי בהינומה. אחר כך זה התרחב לכמה משפטים, ומשם כבר התרחב הכיסא ונהיה ספסל. החתן יושב לצד הכלה, והם פותחים בשיח מעמיק שנמשך דקות ארוכות בעוד הקהל ממתין ושר ושר ושר. תיאר את זה בטוב טעם הרב אמנון בזק בפואטרי גוש עציון לפורים שנה זו. כדאי מאוד לראות. כל מילה אמת.
וכך הרגעים המרגשי הללו נהיו למין הצגה מוגזמת. קצת מוחצנת. וכלל ידוע בענייני רגש הוא שככל שזה מוחצן יותר, ככה זה מרגש פחות ופחות, ותחושת הזיוף עלולה לצוץ דווקא ברגעים שאמורים להיות אמת צרופה. הגזמה.
האוכל
פעם, והפעם הזה לא היה מזמן כל כך, היה נהוג שבחתונה עומדים ההורים של החתן והכלה בכניסה לאולם ומקבלים את פני האורחים בברכת ברוכים הבאים, חיבוק והודיה על הטרחה המרובה. האוכל היה ממתין על השולחנות במזנון קל להשיב את נפש הבאים.
מאז השתנו העולמות, וממה שאוכלים לפני החתונה אפשר לשבוע די והותר לערב שלם. מעצמו מובן שאין זמן או מקום שבו אפשר לפגוש את ההורים ולומר להם מזל טוב. כולם מסתובבים וצלחות בידיהם. יש אורחים שגם החופה לא מפריעה להם להמשיך לאכול עד שהמלצרים מקפלים את הדוכנים. כך הוספנו באוכל ואיבדנו את הרגע המתוק הזה של מפגש עם כל אורח ואורח שטרח להגיע.
לא להפריע לאור
בקיצור, חיבור של כל התופעות הללו יחד יוצר תחושה של הגזמה. כל אחד מגזים בתורו, ומחתונה לחתונה הטור ההנדסי של ההגזמה עולה ועולה. שרים 'אם אשכחך ירושלים', ואז מוסיפים 'תיתן אחרית לעמך', ואז 'אם אשכחך' בלחן של שוואקי.
הרגעים של החופה הם רגעים קדושים בפני עצמם. יש להם עוצמה משלהם, והיא זקוקה למעט מאוד תגבורת, אם בכלל. אולי לתיווך קל, ובעיקר עדין. עדינות היא מילה חשובה.
הזמן הזה של ספירת העומר, שיש בו הדממה של עולם החופות, יכול לשמש לכולנו זמן לחשוב מחדש ובעיקר לדעת שמה שמרגש בחופה הוא שיש בה רגעים גדולים של אמת, והרגעים האלו ככל שמהנדסים אותם או מביימים אותם או מגזימים אותם, פשוט מאבדים מזוהרם. בא להוסיף ונמצא גורע.
ולכן, חתן וכלה יקרים, אל תגזימו. וכך בקשו גם מכל העוטפים אתכם: מהצלמים, מהמנחה וגם מהרב. יש לחופה קצב ודינמיקה משלה, וזה הזמן לתת לחופה את המקום שלה בפני עצמה ולהתנהל בתוכה בענווה ובעדינות ובכבוד. להיות בבחינת מועט המחזיק את המרובה ולתת לאור השכינה להאיר בלי שנפריע לו. מזל טוב!
