משק כנפי ההיסטוריה – אייר תש"ח
כמעט בתחילת החודש, כשמצפון ועד דרום בער הכול, לוויות המוניות היו עניין של יומיום והיה לגמרי לא ברור אם המיזם השאפתני עד טירוף הזה יסתיים בהצלחה או שמא בהשמדה המונית מהסוג שהיהודים הכירו היטב ומקרוב רק שנים מעטות קודם לכן – קמה המדינה.
כמו כל הדברים המנויים במסכת אבות שנבראו בערב שבת בין השמשות, נבראה לה גם מדינת היהודים. במקור זה היה אמור להיות בליל שבת בחצות, שאז פקע המנדט הבריטי ואוניית אחרון הכלניות הרימה עוגן בנמל חיפה וחזרה למולדתה הרחוקה, ואחריה המבול. אבל ראשי מועצת העם – שהנה הנה הייתה לממשלה זמנית – חשבו שלא ייתכן שמדינת היהודים תיוולד מתוך חילול שבת, והקדימו במעט את הבשורה.
למרות ההסתייגויות מראש, 11 דקות לאחר תום המנדט הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בעצמאות הישראלית, וכמותו נהגה שלושה ימים אחר כך גם ברית המועצות. סבתא אביבה בירושלים המתינה בסבלנות עד צאת השבת, ואז כתבה ביומנה: "נולדה המדינה היהודית! ברגע זה בו מתרחש המאורע החשוב והמאושר ביותר בתולדות עמנו זה אלפיים שנה. על אף שמדינה זו שלנו לקוייה בחסר מבחינת גודלה וגבולותיה, אנו חייבים לשמוח שסוף סוף מאבקנו נחל ניצחון. יהי רצון והיא תתנהל על פי תורתנו הקדושה. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
"עידן חדש"
באותו ערב שבת היסטורי כתבה סבתא אביבה בת ה-21 ביומנה הירושלמי: "היום הוא האחרון בו תכרע ארץ ישראל תחת עול העריצות הבריטית ממנה סבלה במשך קרוב לשלושים שנה. מחר ייפתח עידן חדש בתולדותינו. אבדו גוים מארצנו".
הכרזת העצמאות הייתה בבית דיזנגוף בתל אביב. זה היה נוסח ההזמנה: "הננו מתכבדים לשלוח לך בזה הזמנה למושב הכרזת העצמאות שיתקיים ביום ו', ה' באייר תש"ח (14.5.1948) בשעה 4 אחה"צ באולם המוזיאון (שדרות רוטשילד 16). אנו מבקשים לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה. המוזמנים מתבקשים לבוא לאולם בשעה 3.30. בכבוד רב, המזכירות. ההזמנה היא אישית. תלבושת: בגדי חג כהים".
הנהגת היישוב היהודי ידעה היטב שכעבור שעות אחדות יפלשו לכאן צבאות ערב על פי החלטת הליגה הערבית, ומי יודע יד מי תהיה אז על העליונה, ובכל זאת החליטה להסתכן ולהכריז על המדינה.
מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל הציע לראשי המדינה שבדרך לדחות את ההכרזה למועד שיתברר בו שהדברים שבריריים פחות, וכמוהו הציעו גם בכירי מדינות ידידותיות אחרות, אולם מועצת העם החליטה שלא להקשיב להם. ההחלטה להכריז על המדינה התקבלה בישיבה שנערכה יומיים קודם להכרזה והסתיימה רק ברבע לשתיים בלילה. על פי מזכיר הממשלה הזמנית זאב שרף, היא התקבלה בהצבעה צמודה: בעד הצביעו שישה, ובהם בן-גוריון, משה שרת ונציג הדתיים הלאומיים משה שפירא. ארבעה התנגדו להכרזה. כמה נעדרו מההצבעה, בין השאר נציגים שנתקעו בירושלים הנצורה.
בן-גוריון קבע שהמדינה תיקרא ישראל ודחה הצעות לשמות אחרים, כדוגמת ציון, יהודה ועֵבֶר. הנאום הושמע בשידור חי ברדיו, שהחל מאותה עת כונה 'קול ישראל'. למרות ההסתייגויות מראש, 11 דקות לאחר תום המנדט הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בעצמאות הישראלית, וכמותו נהגה שלושה ימים אחר כך גם ברית המועצות. סבתא אביבה בירושלים המתינה בסבלנות עד צאת השבת, ואז כתבה ביומנה:
"נולדה המדינה היהודית! ברגע זה בו מתרחש המאורע החשוב והמאושר ביותר בתולדות עמנו זה אלפיים שנה. על אף שמדינה זו שלנו לקוייה בחסר מבחינת גודלה וגבולותיה, אנו חייבים לשמוח שסוף סוף מאבקנו נחל ניצחון. יהי רצון והיא תתנהל על פי תורתנו הקדושה. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
"מפתיע כמה מהר מתרגלים לקשיים. כאן בירושלים אין חשמל ואין שום תחליף לו. יום יום יש לשאת מים מבאר והם מוגבלים מאד כך שאסור לבזבז טיפה. אחרי שמתרחצים משתמשים באותם מים לשטיפת רצפות, ובסוף לנקות את השירותים. אנו חיים על רבע מנת מזון ולעולם אין אנו שבעים אחרי הארוחה. אין אנו יכולים לנסוע העירה ויוצא שאנחנו ממש אסירים בתוך בית הכרם. אנחנו מנותקים מהמשפחות שלנו, ואפילו עם אחותי בחיפה – נסיעה של שלוש שעות בלבד – אי אפשר ליצור קשר. ואף על פי כן, אנו ממשיכים את חיינו כרגיל"
תל אביב מופצצת
יש להודות, בשטח נראתה ההכרזה החגיגית מנותקת מהמציאות. שם לא היה ברור כלל שיש למדינה הטרייה הזו סיכויי שרידות המתקרבים להיות סבירים. מבצע מכבי, שהחל עוד בסוף ניסן והתמשך עד ט' באייר, נועד לפתוח את הדרך מירושלים לשפלה, אולם הסתיים במחיר דמים גבוה: שישים הרוגים. הדרך לבירה נפתחה לזמן-מה, אולם בסופו של דבר נותרה חסומה באזור לטרון.
בכל זאת נרשמו הישגים כשחטיבת הראל השתלטה על הרכסים משני צידי הכביש לירושלים, ובפרט על כפר הפורעים בית מחסיר, הידוע מהשיר. בבתי הכפר נמצא ציוד רב שנבזז מהשיירות. ביום הכרזת המדינה פינו הבריטים את משטרת לטרון, וגם כוחות צבא ההצלה הערבי עזבו את השטח. עד הגעת כוחות הלגיון הירדני ללטרון נותר המקום ריק מכוח צבאי לשלוש יממות, אולם חטיבת הראל לא ניצלה זאת. זו הייתה טעות מרה, והיא עלתה בהמשך במחיר דמים עצום. ירושלים נותרה במצור חודש נוסף, עד פריצת דרך בורמה.
גם בהמשך גרם אי-הבנה של היקף הכוחות העצום של הלגיון אשר התבצרו בלטרון (2,500 לוחמים) לחמש הסתערויות כושלות על המתחם במהלך מלחמת השחרור, והן עלו במחיר של 137 הרוגים לכוחותינו. שניים מהמבצעים הללו נערכו באייר. מבצע בן נון א' נערך בט"ז באייר למרות ניסיון של הרמטכ"ל בפועל יגאל ידין להניא מכך את בן-גוריון. ההישג היחיד שלו היה השתלטות על גבעה שכיום ניצב עליה קיבוץ נחשון. המבצע הזה גבה את חייהם של 74 לוחמים. אור לכ"ב באייר נערך ניסיון נוסף לכבוש את לטרון, מבצע בן נון ב', אולם גם ניסיון זה עלה בתוהו ובמחיר דמים כבד נוסף של 49 הרוגים.
ד' באייר, היום שקדם להקמת המדינה, היה דוגמה מופתית לאור וחושך המשמשים בערבוביה. מצד אחד נרשמה הצלחה כשהגישה יפו הערבית את כתב הכניעה. מצד שני – גוש עציון נפל. אנשי כפר עציון, שביקשו להיכנע, נטבחו בטבח נורא: 242 נהרגו או נרצחו, ורק ארבעה שרדו ונלקחו בשבי. בארבע וחצי אחר הצהריים, עם הידיעה על נפילת הכפר בידי האויב, שידר מפקד משואות יצחק את ההודעה המפורסמת "מלכה נפלה" והודיע שגם שאר יישובי הגוש נותרו בלי תחמושת ולא יוכלו להחזיק מעמד.
בן-גוריון, לוי אשכול וישראל גלילי אישרו לאנשי רבדים, עין צורים ומשואות יצחק להניף דגל לבן. הצלב האדום הוביל את הפצועים לירושלים, והלגיון הערבי לקח את שאר המגינים, 320 במספר, לשבי ממושך בירדן. אובדן גוש עציון היה המפלה הכבדה ביותר במלחמות ישראל עד היום, והטראומה גרמה בימים הבאים להחלטה לפנות מראש יישובים מבודדים כדוגמת קליה, בית הערבה, נווה יעקב, עטרות והר טוב.
יום לפני הקמת המדינה נכבש גם הכפר הערבי כפר סאבא, שהיה סמוך לכפר סבא היהודי, אף זאת במחיר דמים כבד. פעולת הכיבוש כונתה 'מבצע מדינה' על שם המדינה שבדרך. לאחר כשעה וחצי היה הכפר בידי הכוח היהודי, אולם דווקא החסימות ופעולות ההסחה שביצעו הכוחות במבואות הכפר הסתבכו בקרבות קשים. מאמץ לרתק את כוחות האויב שנעשה בכפר טירה הסמוך ונועד למנוע הגעת תגבורות לכפר סאבא נתקל באש עזה ועלה במחיר של עשרים הרוגים וארבעה נעדרים שלא אותרו עד היום. בסך הכול נרשמו במבצע מדינה יותר מחמישים הרוגים.
גם תל אביב עצמה, שבה הוכרזה המדינה, לא ידעה שקט. פלישת צבאות ערב הביאה לידי הפצצת חוזרת ונשנית של העיר וגם של רמת גן, חולון, ראשון לציון ורחובות לאורך שלושה חודשים באביב-קיץ תש"ח, וההפצצות גבו את חייהם של יותר מ-150 מתושבי העיר העברית הראשונה. ההפצצה הראשונה נרשמה בתל אביב כבר בשבת, ו' באייר, ובימים שאחריה. בכ"ו באייר התקיפו את העיר גם ספינות קרב מצריות.
עצמאות בגליל המערבי
ביום הקמת המדינה נערך בגליל המערבי מבצע בן עמי, ששחרר את האזור מהחנק שהטיל עליו צבא ההצלה הערבי. כך נפרצה הדרך לנהרייה, לעברון, לאילון, למצובה ולחניתה והוסר המצור מעל קיבוץ יחיעם. המבצע נקרא על שם בן עמי פכטר, שנפל באדר ב' בשיירת יחיעם.
אור לה' באייר נכבש תל עכו הקדומה, המכונה כיום גבעת נפוליאון. במבצע נהרגו ארבעים לוחמים ערבים לפחות. לחטיבת כרמלי, שביצעה אותו, היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים. ההתקפה על עכו, שהייתה עד אז עיר שרוב מוחלט של אוכלוסייתה ערבית, החלה אור לח' באייר, והעיר נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם שחר י"ב באייר נכבש הכפר כאברי, כיום קיבוץ כברי, וכך שוחרר קיבוץ יחיעם ממצור ממושך, והגליל המערבי כולו הוחזק בידיים יהודיות.
סדרת קרבות נרשמה באזור מלכיה, שאז עוד לא הייתה קיבוץ אלא כפר ערבי ששמו אל-מאליכיֵה. עם הכפר הסמוך קדס (קדש נפתלי) חלש הכפר על שטח אסטרטגי שהיה עלול לשמש מסלול פלישה נוח מלבנון לעומק השטח המיועד של המדינה החדשה. בחצות ליל שבת, אור לו' באייר, נשלח כוח פלמ"ח לכבוש את אל-מאליכיה ואת קדס, אולם כבר למחרת בבוקר יצא צבא ההצלה הערבי במתקפת נגד, והכוחות הישראליים נאלצו לסגת. בקרב נהרגו 24 מלוחמינו.
אור לי"ט באייר נכבש מחדש אל-מאליכיה. שבוע נותרו כוחותינו לשלוט שם, עד שבכ"ו באייר נערכה התקפה מתואמת של צבא לבנון, צבא סוריה וצבא ההצלה הערבי נגד כוחות הפלמ"ח במקום, כולל סיוע של שמונה מטוסים סוריים – כלל חיל האוויר של סוריה באותה העת. זו הייתה למעשה הפעולה הצבאית היחידה של לבנון במלחמת השחרור.
לאחר לחימה עזה של יותר משבע שעות התקבלה פקודת נסיגה. בקרב נהרגו שמונה מלוחמינו. גופות שישה מהם טרם אותרו עד עצם היום הזה. אל-מאליכיה נכבשה לבסוף בידי צה"ל רק כעבור קרוב לחצי שנה.
הסורים על הגדרות
עוד בחול המועד פסח כבש כוח גולני את משטרת צמח שבלב העיירה הערבית סמח'. תושבי העיירה נמלטו, ולוחמי גולני שלטו בצומת שדרך עפר הוליכה ממנו לעין גב. בבוקר יום ראשון, ז' באייר, הפציצו מטוסים סוריים את יישובי העמק והחלה הרעשת תותחים על מסדה ושער הגולן. שתי פלוגות סוריות נעו לעבר צמח אולם נבלמו בצומת. בט' באייר החלה ההתקפה הסורית על צמח. כוח גולני שהיה במקום נסוג לבניין המשטרה, ובהמשך נסוג משם לעבר דגניה. 54 לוחמים נהרגו בקרב קשה. באותו הלילה נטשו חברי מסדה ושער הגולן את קיבוציהם והתפנו לקיבוץ אפיקים.
בי"א באייר, בארבע וחצי לפנות בוקר, החלו הסורים להתקדם לדגניה א'. חמישה טנקים וכוחות נוספים התקדמו מצמח לעבר הקיבוץ. הטור המשוריין פרץ את גדר המשק החיצונית. טנק אחד הצליח לחצות גם את הגדר הפנימית, הגיע עד מרחק שלושים מטרים מהחפירה, נפגע מירי מטול נגד טנקים והושמד סופית בבקבוק תבערה. ברבע לשמונה בבוקר נבלמה ההתקפה. הטנק שהושמד נותר בשער הקיבוץ עד עצם היום הזה, זכר לנס שהציל את המדינה שעוד לא מלא אז שבוע לקיומה. גם על דגניה ב' נערכה הסתערות סורית בהמשך היום, אולם גם זו נבלמה שם.
רק לאחר ויכוח הסכים בן-גוריון בימים שקדמו לכך להעביר צפונה ארבעה תותחי 65 מ"מ, שכונו נפוליאונצ'יקים, והם הגיעו ברגע האחרון והצילו את המצב. אף שהסורים נבלמו הם עדיין היו ערוכים ליד הגדרות והמטירו אש על שני הקיבוצים. רק באחת ועשרים אחר הצהריים הגיעו לרכס פורייה התותחים המובטחים והחלו להפגיז את הסורים. הסורים הופתעו מההפגזה, והשדות היבשים החלו לבעור והניסו אותם בחזרה לגדת הכינרת המזרחית. למחרת שבו כוחותינו לשלוט בצמח. בט"ו באייר חזרו חברי שער הגולן ומסדה לקיבוציהם, שהערבים הרסו כליל בינתיים.
נהריים נתפסה בידי צבאות ערב הפולשים בה' באייר. למחרת, שבת, העבירו העיראקים כוחות לגדה המערבית של הירדן והחלו להפגיז את קיבוץ גשר. בז' באייר הסתערו העיראקים על הקיבוץ, ונסוגו לבסוף לאחר שספגו כארבעים אבדות. בקרב מגיני הקיבוץ נרשמו ארבעה פצועים. כדי לשבש את צליחת הירדן בידי הכוחות העיראקיים נפתח סכר דגניה, והמים זרמו במורד הירדן בשטף. הדבר האט את הצליחה העיראקית אולם לא מנע אותה.
בבוקר ט' באייר ניצלו לוחמי גולני את הזמן שבו אכלו העיראקים ארוחת בוקר והסתערו עליהם. ההתקפה הפתיעה את העיראקים, והם נסוגו בבהלה, מותירים בשטח שלושים הרוגים וציוד לחימה רב.
לאחר הדיפת הסורים מהדגניות הועברו לרכס כוכב הירדן שניים מהנפוליאונצ'יקים שעשו שמות בסורים, ובי"ג באייר החלו אלה להפגיז גם את ריכוזי העיראקים. כבר למחרת הוציאו העיראקים את כוחותיהם מהגזרה והעבירו אותם לשומרון. אבדות גשר בהתקפה העיראקית היו הרוג ו-13 פצועים.
הצבא העיראקי התרכז אפוא בשומרון ופנה לתקוף יישובים בשרון. בבוקר י"ט באייר החלו העיראקים להפגיז את מושב גאולים שממזרח לנתניה. בשמונה בבוקר פרצו הערבים למושב. המגינים היו מצוידים בנשק קל בלבד, ובתוך זמן קצר הצליחו העיראקים לכבוש את רוב המושב. קרב פנים אל פנים התנהל מבית לבית, ובסיוע תותח הפלא הנפוליאונצ'יק, שהופעל בשעה שתיים אחר הצהריים, נסוגו הערבים, והמושב שב לידיים יהודיות.
בין כ"ג לכ"ו באייר נקט צה"ל יוזמה וניסה לכבוש את ג'נין מידי הכוח העיראקי שהתבצר באזור ונמנו בו 6,000 חיילים. בצהרי כ"ה באייר נכנס לג'נין טור של כוחות גולני וכרמלי. הם השתלטו על חלק גדול מהעיר, אולם בחצות לילה הוחלט לסגת מכיוון שהבינו בפיקוד שלא יוכלו להחזיק בעיר לאורך זמן ללא הזרמת כוחות נוספים, ואלו לא היו בנמצא. הכוחות נסוגו מג'נין עד הבוקר הבא, כ"ו באייר, 19 שנים בדיוק לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, שהחזירה את צה"ל לעיר. התוצאות היו מרות: חמישים חללים לעומת 27 בלבד לעיראקים.
אף שהקרב נחשב כושל, הוא מנע התקפה עיראקית בנקודת השטח הרגישה ביותר של ישראל בגבולותיה דאז, באזור "המותניים הצרים" שבשרון. הצלחה עיראקית שם הייתה מבתרת את ישראל לשני חלקים.
בכ"ז באייר התקיפה חטיבת אלכסנדרוני את הכפר קאקון שבעמק חפר, אשר מירר את חיי היישובים היהודיים הסמוכים. בקרב, שהתנהל לא פעם בסכינים ובקתות רובים ממרחק אפס, נהרגו 16 לוחמים מאלכסנדרוני וככל הנראה גדוד עיראקי שלם.
בט"ו באייר חדרו לוחמי הלגיון לבניין נוטרדאם, והתחולל שם קרב מחדר לחדר. בלית ברירה הופעלה מרגמת הדוידקה ממגרש הרוסים נגד ריכוז הליגיונרים בחצר למרות החשש שתפגע בטעות גם בכוחותינו. למרבה המזל נחתו הפגזים בריכוזי הליגיונרים, ורבים מהם נהרגו ונפצעו. הדבר גרם לנסיגה מבוהלת של הלגיון מהמבנה, ובשל הבלבול ירו חייליו גם זה על זה. לפי גלאב, "מתוך מאתיים איש שהתקיפו את נוטרדאם כמעט מחציתם היו הרוגים או פצועים קשה"
להלן ייקרא: צה"ל
בי"ז באייר הוקם צה"ל ואיחד תחתיו את בליל הכוחות שלחמו עד אז מטעם העם היהודי לאורך קווי החזית האינסופיים. בכ' באייר הצטרף הלח"י לצה"ל, ובכ"ג באייר חבר אליהם גם האצ"ל. האצ"ל עבד בתיאום עם ההגנה עוד קודם לכן, ואחרי שהשלים את כיבוש יפו ודיר יאסין שוגר להילחם ברמלה הערבית. רמלה הייתה יעד מבוצר מדי לארגון, אבל במבצעים חוזרים ונשנים לאורך חודש אייר ועד כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף ערב שבועות אילץ האצ"ל את ערביי רמלה להתגונן מפניו וריתק כוחות אויב. גם הקרבות ברמלה גבו מחיר דמים כבד: 53 לוחמי אצ"ל נהרגו. רמלה נכבשה לבסוף בידי צה"ל במהלך קיץ תש"ח.
בשבת, ו' באייר, שבה פלשו ארצה צבאות ערב, כבש הלגיון הירדני את עטרות ואת נווה יעקב הנטושים, ניהל קרב עז ברובע היהודי והחל להפגיז גם את ירושלים המערבית, היהודית. בחודש שלאחר מכן נפלו על ירושלים העברית עשרת אלפים פגזים.
בכ"ג באייר תש"ח כתבה סבתא אביבה ביומן: "מפתיע כמה מהר מתרגלים לקשיים. כאן בירושלים אין חשמל ואין שום תחליף לו. יום יום יש לשאת מים מבאר והם מוגבלים מאד כך שאסור לבזבז טיפה. אחרי שמתרחצים משתמשים באותם מים לשטיפת רצפות, ובסוף לנקות את השירותים. אנו חיים על רבע מנת מזון ולעולם אין אנו שבעים אחרי הארוחה. אין אנו יכולים לנסוע העירה ויוצא שאנחנו ממש אסירים בתוך בית הכרם. אנחנו מנותקים מהמשפחות שלנו, ואפילו עם אחותי בחיפה – נסיעה של שלוש שעות בלבד – אי אפשר ליצור קשר. ואף על פי כן, אנו ממשיכים את חיינו כרגיל".
נס נוטרדאם
הסכנה של נפילת ירושלים המערבית בידי הלגיון הירדני הייתה מוחשית מאוד. לכן די מפתיע שהקרב שבו נבלם ניסיונו של הלגיון לפלוש לירושלים היהודית נותר כמעט לא ידוע. זהו הקרב על אכסניית נוטרדאם, מבנה ענק של מאות חדרים בצמוד לעיריית ירושלים, שחולש על המעבר המרכזי בין מזרח הבירה למערבה.
את המקום תפסו מייד עם עזיבת הבריטים בליל שבת, ו' באייר, מתנדבים עיראקים בשורות הלגיון הירדני. בתגובה פרצו למחרת לוחמי לח"י לבניין נוטרדאם, הפתיעו את הערבים והצליחו להשתלט עליו. ואולם הם היו מעטים, ולכן נאלצו לסגת. לכוחותיהם היו ארבעה הרוגים.
אור לי' באייר שוב פלשו כוחותינו לאכסניית נוטרדאם. בי"א באייר החלה הסתערות גדולה של הלגיון על נוטרדאם. בחיפוי הרעשה כבדה החל לנוע ברחוב סולטאן סולימאן שליד שער שכם טור ארוך של כוחות אויב לעבר האכסניה, ויעדו רחוב יפו ושאר ירושלים העברית. השריונית שבראש הטור הגיעה עד למרגלות אכסניית נוטרדאם. מרדכי רוטנברג, גדנ"עי בן 16, השליך מהקומה השנייה בקבוק תבערה על השריונית, והיא התלקחה ונעצרה. בה בעת ירה אחד הלוחמים פגז מרובה נגד טנקים ושיתק את מנוע השריונית. הרחוב נחסם, ושאר השריוניות נסוגו לאחור לשער שכם.
כדי לחסום את הכביש לתנועת שריון הוחלט לפוצץ את כל קיר החזית הענקי של נוטרדאם. לצורך זה גויסו כמויות גדולות של חומר נפץ מכל רחבי ירושלים. בי"ג באייר החרידו את הבירה שלושה פיצוצים אדירים. חור ענק נפער בחזית נוטרדאם, וגלי האבנים יצרו חסימה מלאה של הכביש.
ג'ון באגוט גלאב, הבריטי האנטישמי שפיקד על הלגיון הירדני ולימים זכה לתואר אבירות מהמלכה אליזבת' השנייה, תכנן התקפה נוספת על אכסניית נוטרדאם. בט"ו באייר חדרו לוחמי הלגיון לבניין נוטרדאם, והתחולל שם קרב מחדר לחדר. בלית ברירה הופעלה מרגמת הדוידקה ממגרש הרוסים נגד ריכוז הליגיונרים בחצר למרות החשש שתפגע בטעות גם בכוחותינו. למרבה המזל נחתו הפגזים בריכוזי הליגיונרים, ורבים מהם נהרגו ונפצעו. הדבר גרם לנסיגה מבוהלת של הלגיון מהמבנה, ובשל הבלבול ירו חייליו גם זה על זה. לפי גלאב, "מתוך מאתיים איש שהתקיפו את נוטרדאם כמעט מחציתם היו הרוגים או פצועים קשה".
חודש אייר הוא שקיבע ל-19 שנים ארוכות את גבולות המדינה, בפרט בירושלים. בט' באייר כבש הפלמ"ח את הר ציון בירושלים. בין י"ב לט"ז באייר התנהל קרב רמת רחל. הקיבוץ עבר מיד ליד שלוש פעמים בימים הללו, ולבסוף נותר בשליטת כוחותינו במחיר דמים כבד של כ-35 הרוגים (לעומת כמאה הרוגים לאויב). מגיני רמת רחל מצאו עצמם נלחמים הן נגד צבא מצרים והן נגד חיילי הלגיון. שטח הקיבוץ נותר בידי מדינת ישראל, אם כי במעין מוצב חודר המוקף בשטח ירדני משלושת עבריו.
בי"ט באייר נכנע הרובע היהודי בירושלים העתיקה. עם צאת הבריטים היו ברובע 1,700 נפש, ועליהן הגנו 150 לוחמים. בי' באייר, כמעט בלי כוונה ובמה שתוכנן בכלל להיות פעולת הסחה, נכנסו כוחות הפלמ"ח דרך שער ציון לרובע היהודי. ואולם בתוך זמן קצר, לתדהמת לוחמי הרובע, קיבל הפלמ"ח פקודת נסיגה.
בריאיון הראשון והאחרון של מפקד הרובע בתש"ח משה רוסנק, שעות אחדות לפני מותו ב-2006, אמר רוסנק למראיין (אלידע בר שאול): "לא הייתה כל כוונה אמיתית לכבוש את העיר העתיקה. בכל ניסיון פריצה שנעשה המאמץ היה לא להצליח".
כך או אחרת, עם נסיגת הפלמ"ח מהרובע נחרץ גורל לוחמיו. בית כנסת תפארת ישראל ובית כנסת החורבה פוצצו. נסים גיני בן העשר, ששימש תצפיתן וקשר בין עמדות המגינים, נורה ונהרג בל"ג בעומר. למחרת יצאו רבני הרובע לקראת מפקד הלגיון עבדאללה א-תל נושאים דגל לבן. כשהתברר עד כמה מצומצמים הכוחות היהודיים שנלחמו נגדו נדהם א-תל: "נתברר כי היהודים הקנאים מגלים התנגדות רבה ומיטיבים להתגונן".
הלוחמים נלקחו לשבי בירדן, ובהם גם 51 פצועים, ואילו האזרחים עברו לשכונת קטמון, שננטשה בבריחת תושביה הערבים. שבויי הרובע, ובהם גם הרב שאר ישוב כהן, שנפצע קשה, שוחררו לאחר תשעה חודשים. בקרבות הרובע נרשמו 69 חללים מקרב הלוחמים והתושבים. רק עשרים מהלוחמים נותרו בריאים. א-תל התבייש לקחת לשבי לוחמים מעטים כל כך, ולכן לקח עוד יותר ממאתיים אזרחים מתושבי הרובע, ובסך הכול 314 שבויים.
הפעם השתתפו בהסתערות יותר מאלף חיילי אויב. עוצמת ההרעשה הכבדה גרמה לניפוץ חלונות בקיבוץ דורות. מגיני הקיבוץ החליטו לסגת, מאחר שהתחמושת שבידם אזלה. בט"ו באייר בשלוש ורבע לפנות בוקר נסוגו המגינים. לקראת צהריים נכנסו המצרים לקיבוץ הנטוש. הם החזיקו בו כחצי שנה, עד ששב צה"ל וכבש את המקום בסתיו. בששת ימי הקרב בלמו בנשק קל קומץ לוחמים חטיבה מצרית סדירה שחשבה תחילה לכבוש את הקיבוץ בשלוש שעות, ובינתיים אפשרו לצה"ל לאגור נשק, לקבל את ארבעת מטוסי הקרב הראשונים ולהקים קווי מגננה
עד הלום
בגזרת הדרום נעשו עוד מראשית החודש הכנות לפלישת הצבא המצרי. בג' באייר פוצץ גשר אשדוד כדי למנוע התקדמות מצרית צפויה לעבר תל אביב, והגשר זכה לימים לכינוי 'עד הלום', כי אכן עצר את התקדמות הכוחות המצריים.
בבוקר שבת, ו' באייר, התחולל קרב עז בקיבוץ נירים, הסמוך לרצועת עזה. בחמש וחצי בבוקר התקרבו המצרים והגיעו כמעט לגדרות הקיבוץ. רק אז פתחו חברי נירים באש מדויקת. ההתקפה המצרית נהדפה, והמצרים נסוגו, משאירים בשטח 35 הרוגים.
גמאל עבד אל-נאצר, לימים נשיא מצרים במלחמת ששת הימים ואז קצין בכיר, כתב: "עם החללים שהשאירה במערכת נירים השאירה החטיבה שם גם את האמונה במלחמה. רדיו קהיר הודיע שהחטיבה ביצעה בהצלחה את טיהור נירים. התרשמתי מהאגדות מלאות הגוזמה על כוחו הצבאי של האויב. שמעתי אחד מקצינינו מספר כיצד מגדלים מונעים בחשמל היו מתרוממים מעל האדמה, יורים לכל הכיוונים ואחר כך יורדים שוב אל מתחת לפני האדמה". ההפגזות על נירים נמשכו עוד חצי שנה, וכל הזמן הזה חיו חברי הקיבוץ מתחת לאדמה.
עוד קרב גבורה על נתיב ההתקדמות המצרי היה ביד מרדכי, והוא נמשך מט' באייר ועד לפסח שני. המצרים הסתערו שוב ושוב, בכל פעם נבלמו. בי"ד באייר, פסח שני, הסתערו המצרים לעבר הקיבוץ, והפעם השתתפו בהסתערות יותר מאלף חיילי אויב. עוצמת ההרעשה הכבדה גרמה לניפוץ חלונות בקיבוץ דורות, מרחק 11.5 קילומטר. מגיני הקיבוץ החליטו בלית ברירה לסגת, מאחר שהתחמושת שבידם אזלה. בט"ו באייר בשלוש ורבע לפנות בוקר נסוגו המגינים.
לקראת צהריים נכנסו המצרים לקיבוץ הנטוש. הם החזיקו בו כחצי שנה, עד ששב צה"ל וכבש את המקום בסתיו. בששת ימי הקרב בלמו בנשק קל קומץ לוחמים חטיבה מצרית סדירה שחשבה תחילה לכבוש את הקיבוץ בשלוש שעות, ובינתיים אפשרו לצה"ל לאגור נשק, לקבל את ארבעת מטוסי הקרב הראשונים ולהקים קווי מגננה. בסך הכול נפלו בקרב 26 לוחמים. המצרים לעומתם ספרו כ-400 הרוגים ופצועים בקרב כוחותיהם.
כמו נקודות יישוב אחרות שעמדו בנתיב ההתקדמות המצרי, גם בכפר דרום נרשם פרק גבורה מפואר. זה החל עוד יום קודם להקמת המדינה, ובכך היה כפר דרום ליישוב הראשון שהתקיפו המצרים. חודש שלם, עד כניסת ההפוגה הראשונה בקרבות לתוקפה בד' בסיוון, היה כפר דרום נתון למצור מצרי ולהתקפות בלתי פוסקות. עם תום ההפוגה נסוגו אנשי כפר דרום, והיישוב הוקם מחדש רק אחרי מלחמת ששת הימים, וכידוע – הוחרב שוב בהתנתקות.
בכ"ד באייר הסתערו המצרים על קיבוץ נגבה בשילוב הפצצות ממטוסים וכן תשעה טנקים. רק בשעות אחר הצהריים החלו המצרים לסגת אחרי שספגו אבדות כבדות. אבדות המגינים היו שבעה הרוגים. פעולה של חטיבת גבעתי שנועדה לבלום את התקדמות המצרים וזכתה לכינוי מבצע פלשת, נערכה בין כ"ג לכ"ה באייר. המבצע נחשב כושל וגבה מחיר של חמישים הרוגים, שארבעה מהם נעדרים עד עצם היום הזה.
עוד קרב גבורה במסלול הצבא המצרי נרשם בקיבוץ ניצנים בסופו של החודש, כ"ט באייר. הקיבוץ שכן בין העיירות הערביות איסדוד (כיום אשדוד) ומג'דל (אשקלון של ימינו). החל מהשעה שמונה בבוקר הותקף הקיבוץ מהאוויר בשלושה גלים. גבעה שחלשה על הקיבוץ נפלה בידי המצרים. טנק מצרי חדר למשק מצפון. רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת, הוחלט להיכנע. בקרב, שנמשך עשר שעות רצופות, נהרגו 33 ממגיני המשק. שלושה או ארבעה מהמגינים נרצחו בעת הכניעה. יתר 106 המגינים, 26 מהם פצועים, הובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות מג'דל בדרכם לשבי במצרים, וחלקם עונו בו. כעבור קרוב לחצי שנה כבש צה"ל את האזור מחדש.
אייר תש"ח, החודש הראשון של עצמאות יהודית אחרי שנות אלפיים, ננעל בתחושות מעורבות. מצד אחד התקדמות שאין כמותה בדרך ליצירת רצף טריטוריאלי ראוי לשמו באופן ההולם מדינה עצמאית, בלימה של חמישה צבאות ערביים ושיבוש יוזמתם להשמיד את היהודים ואת מדינתם הצעירה. מצד שני: אובדן של חיי אדם בסיטונאות, מאות רבות של שבויים בידי האויב ותקווה שנגוזה להוסיף להחזיק בגוש עציון, ברובע היהודי שבירושלים ובסדרת יישובים מבודדים ארוכה במיוחד שהוחלט לפנות. גם בירת המדינה הצעירה עוד הייתה מצויה בשלב הזה בסימן שאלה לא פשוט. והשאלה הקשה עודה ניקרה: האם ההימור שבהקמת המדינה היה מופרע מדי?
