אבינועם הרש, מחנך ומעביר סדנאות והרצאות לאנשי חינוך ולתלמידים
שאלה
יש לי ילד יקר בכיתה ד', תחילת גיל ההתבגרות, והוא לא תמיד מקפיד לחבוש כיפה. אני מתחרפן מזה. זה לא שהוא משחק כדורסל ומוריד את הכיפה כי היא תיפול לו, שגם במקרה כזה כדאי מאוד להקפיד. אני מדבר על מצבים שבשגרה. פעם הוא לא מוצא אותה, פעם הוא פשוט מוקף בחברים שגם הם מאבדים את הכיפות שלהם. זה כואב לי, כי אני מרגיש שגדלתי בדור אחר. בדור שבו אם לא חבשת כיפה, הראש היה בוער לך. לפעמים לראות אותו ממש שורף לי את הפתיל עד שאני מאבד את זה. מה לעשות? להטיל עליו סנקציות ולהזהיר אותו? לשחרר? מה יוכל לעזור כאן?
תשובה
יצא לי כמחנך להיתקל לאחרונה בתופעה שציינת מצד יותר מדי הורים ששיתפו אותי ואמרו לי שמשהו השתנה בתפיסת הכיפה בין הדורות, אבל האמת היא שהאתגר של שימור חיצוניות יהודית היה נחלת כל הדורות. רק שלכעוס ולצעוק ולאיים לא בדיוק הולך לעזור כאן. ככה מאלפים חיות, לא בונים תפיסת עולם חינוכית.
דרוש כאן הסבר ובעיקר הבנה מדוע הכיפה היא דבר יקר וחשוב. בדיוק כמו שחייל שסיים גיבוש מטכ"ל לא יוותר בקלות על סמל היחידה, ובדיוק כמו שחייל שסיים גיבוש שייטת לא יוותר על ענידת השעון על יד ימין דווקא, ובדיוק כמו שטייס טרי לא יוותר על כנפי טיס, כך יהודי אמור להתגאות בכיפה, בציצית ובשאר הסממנים הדתיים שלו. פשוט מאוד.
אני אוהב לספר לתלמידים שלי שכשהייתי בפריז יצאנו מבית המלון נתקלנו באנטישמים שהסתכלנו עלינו במבט מאיים. בהחלטה של רגע החלנו להכניס לכיס את הכיפה ולהסתיר את הציציות, רק לא להראות זקיפות קומה לאומית. רק לא לייצג בגאווה את הדת שלנו. אבל כאן, בארץ שלנו, במדינה שלנו, אנחנו מתביישים בכיפה ורואים בה דבר מובן מאליו?
אלפי חיילים נהרגו במלחמות ישראל כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו ולהקים כאן מדינה יהודית ישראלית המושתת על הרוח היהודית וערכי מגילת העצמאות, שיהודים יוכלו לשאת בה סממנים יהודיים בגאון! בלי בושה! בלי התנצלות! לא כמו בגולה, כשהם כל הזמן מצאו את עצמם בורחים מהצל של עצמם. מסתתרים. שאף אחד לא יראה.
תסביר לבן שלך שכשאנחנו מחביאים את הכיפה או לא שומרים עליה, אנחנו בעצם מסתירים את הגאווה היהודית הזו ומזלזלים בה. בסמל שלנו.
חבק את הבן שלך חזק! תן לו נשיקה. תראה לו אהבה ותסביר לו שהוא לא עושה טובה לאף אחד כשהוא חובש את הכיפה. חשוב להבהיר: נכון, יש אנשים מדהימים, נהדרים ויקרים שמסרו את נפשם על העם שלנו ולא חבשו כיפה. אנשים אהובים שאנחנו חייבים להם את החיים שלנו. יש אחים שלנו שחיים בתוכנו ולידנו ואנחנו מכבדים, מוקירים ומעריכים אותם. אבל אנחנו גדלנו בתפיסה שהכיפה מייצגת ערכים שאנחנו גאים בהם. בלי להתנצל. בלי להרגיש לא בנוח. אלא בתחושה שיש לנו על הראש יהלום יקר. מיליון דולר. בגב זקוף.
ואם אחרי ההסברים הבן שלך יחליט בכל זאת שלא לחבוש כיפה, טוב, זה כבר לגמרי שלו וזו הדרך שהוא בחר לעצמו. זרעים עפים ברוח. יכול להיות שבעוד חודש הוא יתחיל להקפיד יותר על הכיפה. אול בעוד חודשיים ואולי שנתיים. אולי בכלל לא. רק לדבר אליו בנחת ולא בשרפת פתיל. זה הכי חשוב. ביישוב הדעת ובלב אוהב.
ואתה? אל תפסיק לחבק ולנשק אותו. כי הבן שלך הוא הדבר הכי יקר לך בעולם, ואתה צריך לתת לו את התחושה שאתה גאה בו לפחות כמו שאתה גאה בכיפה שלראשך.
