חלק ב
משה נחמני
בשבוע שעבר הבנו מהי ציון, וכעת הגיע הזמן לברר מאימתי נקראו יושבי ציון 'ציונים' ומי היו הציונים הראשונים. היה אפשר לחשוב שהציונים הוכרו בשם זה רק בדורות האחרונים, בד בבד עם הופעת הציונות, אך למעשה הציונים קדמו לציונות.
לפני מאות רבות של שנים נכתבה קינה לתשעה באב הפותחת במילים "ואת נווי חטאתי". קינה זו נמצאת הן בסידורי אשכנז והן בנוסח הספרדים. זמן כתיבתה וזהות מחברה לוטים בערפל. מסורת ותיקה טוענת כי שמו של המחבר הוא רבי יחיאל (ואני מעלה כיוון מחקר: האם יש קשר לרבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות, שניסה ואולי גם הצליח לעלות ארצה?), ואחרים הראו שאפשר שהשם אלעזר חתום בראשי הבתים.
קינה זו מבוססת על סיפור המובא בגמרא במסכת גיטין בנוגע לבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כוהן גדול. באמצע הקינה כתוב המשפט הזה: "עֵת נִשְׁבּוּ וְנָפְלוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים וְהֵם שְׁכֵנִים זֶה לְעֻמֶּת זֶה חוֹנִים וַיְסַפְּרוּ זֶה לָזֶה עִנְיָנִים זֶה אָמַר מִשִּׁבְיַת צִיּוֹנִים שָׁבִיתִי שִׁפְחָה לְבוּשַׁת שָׁנִים כַּלְּבָנָה בְּזִיו וּקְלַסְתֵּר פָּנִים וּבְתֺאַר כִּקְצִיעָה וִימִימָה וְאָהִימָה מִיָּמִים יָמִימָה…".
הציונים הללו הם בני ציון, כלומר אנשי ירושלים, כפי שמעיד המשך המשפט: "רֵעֵהוּ סִפֶּר לוֹ בַּכִפְלַיִם וַאֲנִי בָא מִשְּׁבִי יְרוּשָׁלַיִם שָׁבִיתִי עַבֶד יְפֵה עֵינַיִם".
הנה כי כן, התואר ציונים הוא בן מאות שנים, כנראה מתקופת הראשונים. אזכורו הראשון בכתב הוא בהקשר של גלות. במשך דורות ישבו על הרצפה רבבות יהודים, אבלי ציון, ונשאו את הביטוי ציונים על שפתיהם מתוך כאב על החורבן וכיסופים לגאולה. על מה חלמו? לשוב ולהיות ציונים, כלומר לגור בציון.
האם הפייטן האלמוני, מחבר הקינה, הוא שטבע את הביטוי ציונים? ייתכן, אבל לא בטוח. יכול להיות שביטוי זה היה שגור בשפת הדיבור מקדמת דנא גם אם לא נעשה בו שימוש בשפת הכתיבה, שבדרך כלל מתפתחת לאט יותר משפת הדיבור.
שנת ק"י: הציוני ואסיר התקווה
רבי יצחק מבילשטיין היה אחד מגדולי דורו בשנות ה'ק, לפני כמעט שבע מאות שנה. הוא עלה לירושלים, הקים ישיבה ועמד בראשה. באותם ימים הוסיף לעצמו את הכינוי אסיר התקווה. באותה תקופה עלה ארצה תלמיד חכם צעיר ושמו רבי מנחם. הוא נכנס ללמוד בישיבתו של רבי יצחק והפך לתלמידו המובהק. רבי מנחם הוסיף לעצמו את הכינוי ציוני, משום שאת תורתו הוא לומד בציון, בירושלים. הוא היהודי הראשון הידוע לנו שבחר לכנות את עצמו בתואר ציוני.
אחרי תקופת מגוריו ולימודו בירושלים, בשנות ה'ק"כ, שב רבי מנחם לאשכנז והוציא לאור את ספר חידושיו על התורה. לספר הוא קרא 'ציוני', ובהקדמתו הוא מסביר: "ציוני קראתיהו [ב]גלל כי בהר ציון למדוני חסידים". ספר חשוב זה נדפס מאז במהדורות רבות ומצוטט לרוב. אגב, בספרו זה עוסק המחבר בכמה מקומות בביאור מהותה הרוחנית של ציון.
במשך דורות ישבו על הרצפה רבבות יהודים, אבלי ציון, ונשאו את הביטוי ציונים על שפתיהם מתוך כאב על החורבן וכיסופים לגאולה. על מה חלמו? לשוב ולהיות ציונים, כלומר לגור בציון
תרמ"א (1881): חברה ציונית
בערב ראש השנה תרמ"ב ישב הסופר ר' יעקב גולדמן בביתו בירושלים וכתב מאמר ארוך על ענייני יישוב הארץ. המאמר נדפס כעבור חודש (כ"ו בתשרי תרמ"ב) בעיתון הצפירה. במאמרו קרא גולדמן להקים חברה ציונית באירופה שתעסוק בארגון עליית קבוצות יהודים ארצה לשם הקמת מושבות חקלאיות בארץ ישראל.
תרמ"ב (1882): הקונגרס הציוני הראשון
נשוב כעת לרומניה. ביום כ' בטבת תרמ"ב, 11 בינואר 1882, התכנס קונגרס יהודי-ציבורי בעיר פוֹקְשָׁאן. זה היה הקונגרס הראשון של תנועת חובבי ציון באירופה, ונכחו בו חמישים ואחד צירים שייצגו שלושים ושתיים אגודות מרחבי יהדות אירופה.
עוד חמש עשרה שנים חלפו, ובעיר באזל נערך קונגרס עולמי, שנקרא מאז ועד היום 'הקונגרס הציוני הראשון'. למעשה קדם לו הקונגרס בפוקשאן, שאף הוא היה ציוני. בעיתונות דאז נקראו חברי הקונגרס "הציוניסטים", והפעם המשמעות כפשוטה: המקדישים ממרצם למען שיבת ציון ובניינה. בתקופה זו שימשה כנראה לראשונה המילה 'ציוני' לא רק כינוי ליהודי שנולד בארץ ישראל (כפי שבא לידי ביטוי בקינה הנ"ל לתשעה באב) אלא גם ליהודי "המצפה לראותה". אף הוא נקרא ציוני, משום שהוא שואף לתחיית ציון ומקדיש לכך את חייו.
מינוח מחודש זה עולה בקנה אחד עם ההשוואה שערכו חז"ל בין ילידי ציון לבין חולמי ציון, על סמך הפסוק בתהלים "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון": "אמר רבי מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". פירש המהרש"א: "שגם מי שאינו נולד בה נקרא על שמה כאילו נולד בה, כיוון שמצפה לראותה". הווי אומר: גם הגאון מווילנה, שהשתוקק לעלות ארצה ולהתיישב בה ואף ניסה להגשים את חלומו, הגם שלא דרך באדמת ציון, יכול להיחשב לציוני.
בעיתונות דאז נקראו חברי הקונגרס "הציוניסטים", והפעם המשמעות כפשוטה: המקדישים ממרצם למען שיבת ציון ובניינה
תר"ן (1890): ציוניזמוס
עד שנת תר"ן (1890) המילה ציונות אינה נזכרת בכתובים, וגם לא גרסאות לועזיות שלה, כמו ציוניזמוס (ציונות בגרמנית).
ואז הגיע נתן בירנבוים. בעשר השנים 1885–1895 היה בירנבוים האישיות הרוחנית הבולטת ביותר בחוגי היהודים הלאומיים באוסטריה ובגרמניה. העיתון שערך, זלבסט-אמנציפציון, ריכז סביבו את יהודי אירופה התיכונה שהתעניינו ברעיון התחייה הלאומית של היהודים ושיבתם לארץ ישראל. את רוב המאמרים הראשיים של העיתון והרבה מאמרים ורשימות שבו כתב בירנבוים עצמו.
בגיליון 4, שנדפס ב-6 במאי 1890, נזכר בפעם הראשונה המונח "ציוניזמוס", שפירושו בעברית ציונות. "בצד נימוקים כלכליים", פותח בירנבוים את מאמרו, שנכתב בגרמנית, "עוררו את הציונות גם נימוקים בעלי אופי לאומי-מדיני".
יש לשים לב שהמונח ציונות מופיע כאן כמובן מאליו, "כאילו היה שגור מכבר בפי בירנבוים וקוראי עיתונו", כתב ביין. בהמשך המאמר מופיעים, כמילים נרדפות כמעט, הצירופים "חיבת ציון", "הרעיון הארץ-ישראלי", "רעיון ציון" וכיוצא באלה. כך נמשך הדבר גם בגיליונות הבאים.
הציונות הנזכרת כאן משמעותה תנועת חיבת ציון ופעילות חובבי ציון בפרט, ומעשים למען ארץ ישראל בכלל. מהדברים נראה כי בירנבוים לא המציא את הביטוי ציונות, ואף לא התיימר לעשות זאת נכון לזמן פרסום המאמרים הנ"ל באותה שנה. המילה הזאת היא תולדה טבעית ואף מתבקשת בשפת העם היהודי הכוסף לציון. ייתכן מאוד שהיא הייתה מוכרת בקרב העם כבר קודם לשנת תר"ן, הגם שטרם הופיעה בכתובים, לפחות אלו המוכרים לנו כיום.
בשנים תרנ"ב ואילך התפרסמו עוד ועוד מאמרים עיתונאיים וגם כרוזים פומביים בשפה העברית על אודות "התנועה הציונית" ו"המפלגה הציונית" – חובבי ציון.
מי סיפק לקונגרס את המילה ציונות? לימים סיפר נתן בירנבוים באוזני כמה מחבריו כי הוא שהציע להרצל את הביטוי, והרצל אימץ בחום את הצעת מקורבו וקבע כי שם התנועה יהיה הציונות
תרנ"ז (1897): הציונות בבאזל
בשנת תרנ"ז נערך הקונגרס הציוני בבאזל. בקונגרס צצה לראשונה (לכאורה) המילה ציונות בעברית. עיתוני התקופה המסקרים את ישיבות הקונגרס עוסקים לא רק בתנועה הציונית אלא גם נוקבים שוב ושוב בשם המפורש ציונות, והכוונה כבר איננה לתנועת חובבי ציון אלא לציונות מדינית, פעילות בעד רעיון מדינת היהודים של הרצל.
מי סיפק לקונגרס את המילה ציונות? לימים סיפר נתן בירנבוים באוזני כמה מחבריו כי הוא שהציע להרצל את הביטוי, והרצל אימץ בחום את הצעת מקורבו וקבע כי שם התנועה יהיה הציונות. אפשר לקבל את הסיפור הזה של בירנבוים, שהוא הציע להרצל את המילה ציונות, אך צריך להבהיר: אין ברשותנו שום הוכחה שבירנבוים המציא את המילה הזאת, לא בגרסתה העברית ואף לא בגרמנית.
הרי"מ פינס הוא כנראה הראשון שהעלה על הכתב את המילה העברית ציונות. פינס, ממייסדי ועד הלשון העברית, אהב להשתמש במילים חדשות ואף ידע לחדש בעצמו מילים שיש בהן צורך
"לאומיות שנשמתה התורה"
במהלך עבודתי לאתר את מוצאה של הציונות גלשתי באתר 'עיתונות יהודית היסטורית', שסרוקים בו רבבות גיליונות עיתונים. ערכתי חיפוש קליל אחר המילה ציונות, ומצאתי שהיא נזכרת לראשונה בשנת תרנ"ז (1897), בהקשר של ישיבות הקונגרס הציוני והחלטותיו.
ואז חיפשתי את המילה הציונות, בה"א הידיעה. למרבה ההפתעה, המקור הראשון היה קדום לקונגרס בשלוש שנים, משנת תרנ"ה (1895). בעיתון הצפירה, שנדפס בוורשה, התפרסם אז מאמר ארוך שכותרתו 'מכתב גלוי לאחד העם'. במאמר פנה הכותב הנכבד אל אחד העם ויתר הציונים ה'חופשים':
"חיבת ציון לא לכם לבדכם נתנה בחבורה. חובב ציון אנוכי כמוכם, ולא נופל אנוכי מכם, ואולם לא זו היא 'חיבת ציון' שחילצתם מתוך היכל דת ישראל ותעשוה לחטיבה בפני עצמה. אם לכל עם ועם יש לאומיות עומדת בפני עצמה, אשר דבר אין לה עם הדת, לנו בני ישראל לאומיות כזאת פיגול היא, ולא זו בלבד אלא גם אין בה ממש. אבל הלאומיות שאני רוצה בה, היא לאומיות ר' יהודה הלוי והרמב"ן ז"ל, לאומיות שהיא בלועה בדת והדת בלועה בה. לאומיות שנשמתה התורה".
בהמשך המאמר כתוב המשפט הזה: "את הדבר הזה תעשו אתם הדתיים, אמרו נא שלום לדתיות מעתה, ושילחו אותה מתוך הבית אשר בניתם לה בכבוד, בטרם יגרשו אותה בחרפה ובוז. וגם את הציונות מהרו ושלחו מן המקום הזה בעוד מועד, כי גם ימי ממלכתה לא יימשכו פה". קשה להבין את כוונת המשפט בלי לקרוא את הקשרו במאמר, אבל מה שנוגע לענייננו הוא שנזכרת כאן 'הציונות', בעברית.
ומי הוא הכותב? יהודי רב פעלים, מאבות הציונות הדתית ומגדולי מיישבי ארץ ישראל בדורו. שמו בישראל: הרב יחיאל מיכל פינס.
אם כן, הרי"מ פינס הוא כנראה הראשון שהעלה על הכתב את המילה העברית ציונות. פינס, ממייסדי ועד הלשון העברית, אהב להשתמש במילים חדשות ואף ידע לחדש בעצמו מילים שיש בהן צורך. האם פינס הוא שתרגם לראשונה את ציוניזמוס לציונות או שמא הייתה מילה עברית זו מקובלת ונהגתה בפי העם שנים קודם לכן? נותיר את השאלה פתוחה.
לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com
