פרשות אחרי מות-קדושים מבקשות איזוני קרבה ומרחק, או בעברית: קדושה. כך התקרבו מדי אל הקודש נדב ואביהוא – ומתו; כך איסורי העריות; כך החובה לאהוב רע אבל לא להסס משום כך להוכיחו.
קרבת יתר תהיה בסופו של דבר מיאוס ומרחק, ממש כשם שריחוק ארוך מדי יהווה את האיסור של "לא תשנא את אחיך בלבבך". נדמה שהקרבה המסוכנת ביותר היום, שמכתיבה לא אחת מרחק נורא בין אנשים, היא דווקא המסך.
"ואלוהי מסכה לא תעשו לכם… מה צורך לחזור ולצוות על זה?… ואלוהי מסכה פירוש אלוהים שהם מסכים מבדילים אתכם ממקור החיים (!) לא תעשו אותם לכם! ללמדך שהפונה לעבודה זרה, גורם מסך המבדיל בינו לבין קונו ולזה גמר: אני ה' א-לוהיכם, ללמדך ממי הוא נבדל מצד המסך הלז".
איש לא נתן לנו הוראות שימוש נכונות במסך, אבל פרשות אחרי מות וקדושים מדברות בדיוק על המנעד הזה: הדברים שאינם אסורים איסור מוחלט, כמו מפגש איש ואישה, אבל מחייבים איזוני מרחק וקרבה
העבודה הזרה בדמות אלוהי מסכה מאפשרת לכאורה קרבה ונגישות אל הקודש, אך כשרואים זה את זה כל היום, מתכתבים זה עם זה, מגיבים זה לזה, בעצם מחמיצים מפגש של אמת, מטוהר מרעשי רקע, מפגש פנים אל פנים שמאפשר גם שתיקה.
אל תעשו עצמכם למסכה, מבקש אור החיים הקדוש בפירושו, אתם תאבדו את פניכם האמיתיות, את המפגש עם עצמכם, את העצמאות.
איש לא נתן לנו הוראות שימוש נכונות במסך, אבל פרשות אחרי מות וקדושים מדברות בדיוק על המנעד הזה: הדברים שאינם אסורים איסור מוחלט, כמו מפגש איש ואישה, אבל מחייבים איזוני מרחק וקרבה.
אל תתרחקו מדי מהאחים שלכם! זו סכנה נוראה! "לא תשנא את אחיך בלבבך, שלא יאמר האדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה שמבקש רעתו ויחפוץ בכיליונו והרחקה בלב אינה קרויה שנאה, לזה יאמר הכתוב כי שנאה היא הנרגשת בערך 'אח' וכל שירחיקו מליבו קצת, הרי הוא יורד ממדרגת אח ועובר על לא תשנא" (או"ח לפרשה).
ומנגד, "אל אישה בנידת טומאתה לא תקרב". שלא תחשבו שקרבה הרמטית בכל הזמנים תעניק לכם תחושת קרבה. זו אשליה. המילים "לא תקרב" אינן ציווי כי אם חיזוי העתיד. הקרבה לא תקרב אתכם, ורק תלכו ותתרחקו, מפני שהמסך הנורא לא יאפשר ולו רגע של עצמאות.
לא נתרחק מדי, שלא נפסיק חלילה להיות אחים. לא נתקרב מדי, שלא נאבד זהות. נמשיך במחול העדין הזה, היהודי הזה, הקדוש הזה, עד שנאהב.
