התורה מלמדת אותנו כיצד היא הדרך להיכנס אל קודש הקודשים ולהשתייך אל הרוממות האדירה אשר שם: על ידי הקטורת. דווקא בעבודת הקטורת נכנס הכוהן הגדול לבית קודש הקודשים, והיא היא עיקרו של סדר עבודת יום הכיפורים, "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, ב). בעניין זה טמון סוד פנימי הקשור לעצם מהותו של יום הכיפורים.
הזוהר הקדוש (ב ריט, א) מציין שהקטורת עליונה ונשגבה מכל הקורבנות האחרים. כל הקורבנות האחרים באים לתקן את המציאות ולהעלותה מקלקוליה, שתהיה ראויה אל הדבקות הא-לוהית. החטאת והאשם באים לכפר על חטאים, העולה באה לכפר על מחשבות פסולות, ואפילו השלמים באים להשכין שלום, כלומר לתקן מצב של ניתוק ופירוד. אכן, כל הקורבנות האחרים נעשים באברים חומריים ומוחשיים של בהמה, ודבר זה מעיד שעניינם לתקן ממדים חיצוניים בישראל.
לעומת זאת הקטורת היא זכה, דקה מן הדקה. אין היא נעשית באברים חומריים אלא בבשמים זכים ועדינים. לא נדרשת פעולת אש חזקה לשרוף אותם ולכלותם כמו באברי הקורבנות, אלא כבר במגע עדין בין האש ובין הבשמים, הרי הם מזדככים ומתעלים והופכים לענן מבושם, נעים וטהור.
עומק העניין, שבשמי הקטורת מכוונים כלפי הפנימיות הטהורה של ישראל. כוחות אלו, בשעה שנפגשים עם הקודש, מייד הם מתלבים, בוערים ומאירים. דומים הם למגע בשמי הקטורת בגחלי האש, שבקלות ובנעימות רבה הופכים לבשמי עדן וממלאים חדרי לב וכליות. לכן בשונה מיתר הקורבנות שנעשים במזבח החיצון, הקטורת מקומה במזבח הפנימי. משמעות הדברים היא שהקטורת מכוונת אל הפנימיות הנעלמת של ישראל. לא עבודה במישורים החיצוניים של החיים, אלא עבודת פנים – בממדים הפנימיים האציליים של ישראל, בטהרת לבבם, בעדן נשמתם ובאצילות נפשם.
לקטורת הייתה סגולה מיוחדת, שהריח שהתפשט ממנה פעל פעולה עמוקה מאוד בקרב עם ישראל. "עִזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת" (יומא לט ע"ב). ריח הקטורת, כשהיה מאיר ונכנס לתוך אדם מישראל, היה חודר ובוקע את כל השכבות החיצוניות של האישיות ומעורר את נקודת הלב הפנימית. ריח פלאי זה, המכוון כנגד בחינת הנשמה של ישראל, היה מעורר את הנשמה ממחבואה, פולח את כל שכבות היצר וכוחות הנפש הבהמית, מנענע את צלוחית הבושם שבפנימיות ישראל ומוציא את המרגלית הטהורה השוכנת בחדרי הלב פנימה.
לאור זאת נבין מפני מה מרכז עבודת יום הכיפורים הוא הקטורת דווקא. עצמו של יום הכיפורים הוא עניין חשיפת הפנימיות האמיתית של ישראל. זהו היום הקדוש והעליון שבו מתגלה הנשמה לעיני כול, וברוב טהרתה וקדושתה מוכיחה בכל עוז שישראל קדושים וטהורים, ואין להשגיח כלל בחטאיהם ובפשעיהם, שכן הם נובעים רק מחוסר מודעות וחוסר התקשרות אל הנשמה, ולעולם לא יהיה אף אחד מזרע ישראל שבתוך לבבו יהיה באמת רחוק חלילה מה' יתברך. לפיכך חטאי ישראל מתנדפים ברגע אחד בשעה שהנשמה מאירה ובוהקת בכל תוקף קדושתה.
ממילא נבין מפני מה דווקא ביום זה, ודווקא באמצעות הקטורת, ראוי הכוהן הגדול לבוא בשם כל ישראל ולהיכנס לבית קודש הקודשים. בית קודש הקודשים מכוון כלפי נשמת הנשמה של ישראל. זה המקום של הכרובים, שמבטאים בכל עוז את האחדות המוחלטת של ישראל בקב"ה. ביום אדיר בימי שנה, יום של התפשטות הגשמיות, יום שבו עולה הכוהן הגדול אל הבחינה העליונה שבה הגוף עצמו מזדכך עד שאינו חוצץ בפני הארת הנשמה, ראוי הוא לבוא אל המלך פנימה ולהביא את הקטורת החביבה, המקשרת ומאחדת ומדבקת בין ישראל לאביהם שבשמיים, ולחשוף בכך את הייחוד הגמור של ישראל בקב"ה, שממילא מבריח כל משטין ומקטרג, כל חטא ועוון.
עניין מיוחד מאוד בקטורת היה החלבנה, שכשהיא לבדה ריחה רע, אך בהצטרפה אל יתר הסמנים, אדרבה, הוסיפה ריח טוב לכלל הקטורת. דבר זה מלמד על מעלת אחדות ישראל, שההתקשרות של כולנו יחד מהפכת את הרע לטוב וגורמת לחסרונות להיתקן ולהפוך לזכויות ויתרונות. זהו אחד המסרים העוצמתיים של הקטורת: להיות כולנו ביחד באחדות.
זהו שמה של הקטורת, לשון קשר (טי"ת ושי"ן מתחלפות), אחדות ישראל, ומכוח אחדות זו עולה מכולנו ריח טוב וגבורתנו מתעצמת לנצח את כל אויבינו, ואפילו לנצח את מלאך המוות, כמו שידוע, שהקטורת עוצרת את מלאך המוות ומבטלת אותו. זהו סוד גדולת ישראל, שבהיותנו מאוחדים יחדיו שום אויב לא יוכל לנו, ואנו מתעלים ומתברכים מאת ה'. שנזכה לאחדות, לקדושה, ולדבקות שלמה בה' יתברך בגאולה השלמה במהרה!
