בת גלים שער
כל ישראלי וישראלי, גם הציניקנים שבנו, יודעים שהימים שבין סוף חודש ניסן לתחילת אייר נושאים בחובם מורכבות. לצד אווירת ההתחדשות והפריחה שרבים מאיתנו חווים יש משהו אחר באוויר, והוא נושא ניחוח לאומי. למרות הקושי שבמעבר החד מדי מימים שבמרכזם עומדים העצב והזיכרון לימים של חג ושמחה, נראה שאיכשהו התרגלנו. כעם שעובר מסע ארוך ותהליך מחודש בארצו הצעירה למדנו לתת שם למורכבות הזו: עשרת ימי תשועה.
כמו כל מועד במעגל השנה, הימים הללו מטבעם כרוכים במחזוריות. ועדיין, העם ששורד וקם מאפר ומעפר ומצליח להקים מדינה לתפארת נתפס בעינינו פעמים רבות מובן מאליו. אלא שהתרגלנו, למדנו להסתכל על מה שיש ולבקש עוד. תחושת חסר תמידית מניעה אותנו וגורמת לנו לתור שוב ושוב אחר מה שאין. מדובר במצרך חיוני שיש בו הרבה טוב, מאחר שזה מה שמניע אותנו כמדינה לצמוח, להשתפר ולהוסיף עוד טוב לחברה. עם זאת החיסרון גורם לנו גם תסכול תמידי, מעורר בנו ביקורת ורדיפה אינסופית למילוי החסר, ותחושת כללית של 'לא מספיק' מציפה אותנו.
המפגשים בין חלקי החברה הישראלית קורים לרוב דרך התקשורת. כל היכרות שטחית מגבירה את המתח ומחדדת את ההבדלים בין איש לרעהו, אך בעיקר עלולה ליצור אדישות שתעצים את תחושת החוסר
רבים חשים שבשנה הזו, ובפרט בחודשים האחרונים, תחושת ההיעדר התחדדה ואף התעצמה. המחלוקת הציבורית, ההפגנות הקולניות והתבצרות כל מחנה בעמדותיו העמיקו את הקרע בחברה הישראלית. עם ישראל, שהוכיח באינספור הזדמנויות על ציר הזמן שהוא יודע להפגין את עוצמתו בימי משבר ואיומים מבחוץ, מתמודד כעת עם משבר מבית, והאתגר האמיתי שלפתחנו הוא להישאר מאוחדים בימים של קיטוב. בשיחות ובמפגשים רבים שאני עורכת ניכרת המועקה נוכח הדבר שישלים את החסר ואת תחושת "אדם צועק את שחסר לו".
הרצון העז של רבים שביקשו לעשות מעשה ולחתור לפיוס הוליד את מיזם 'סלון ישראלי', שנערך בימים אלה. במיזם, שהוא אחד מאירועי 'יום האחדות', יפתחו את ביתן אלפי משפחות ישראליות ברחבי הארץ למעגלי שיח משותפים עם אזרחים ושכנים בסגנון שטרם נראה בסלון ביתם. באמצעות פלטפורמה דיגיטלית נוחה יוכל הציבור להשתבץ למפגשים באווירה פתוחה ולהגיע אליהם כדי להביט לשונה בעיניים בלי פילטרים, להכיר זה את זה ולשמוע זה את כאבו של זה.
המפגשים בין חלקי החברה הישראלית קורים לרוב דרך התקשורת. כל היכרות שטחית מגבירה את המתח ומחדדת את ההבדלים בין איש לרעהו, אך בעיקר עלולה ליצור אדישות שתעצים את תחושת החוסר.
אומנם דווקא בימים שבהם המכנה המשותף הרחב מצליח להתעלות מעל לקיטוב, המפגשים הללו הם הזמנה לצאת מאזור הנוחות בניסיון להקשיב לכאב של האחר הקשבה בלתי אמצעית. מפגשים מסוג זה לא ישנו את דעתו של איש מקצה לקצה או יתיימרו לשכנע את האחר בצדקת הדרך, אך הם ישמשו קרקע לנכונות למנף את המכנה המשותף. כל ההבדל בין שנאה והסתה לאמפתיה ואהבה הוא היכרות עם הצד השני. כי כאשר אנחנו נמצאים עם מי ששונה מאיתנו, אנחנו גדלים – וזה בדיוק מה שחסר לנו.
פרשות השבוע המלוות את התפר שבין ניסן לאייר ועשרת ימי תשועה נסבות על עבודת הקורבנות, כמתואר בספר ויקרא, ואחד הקורבנות החשובים הוא קורבן תודה. חז"ל מלמדים כי לעתיד לבוא כל הקורבנות עתידים להיבטל חוץ מקורבן תודה, כדי להדגיש את הערך הגדול שבפיתוח תכונת הכרת הטוב. בעידן שבו קל לקבל את הטוב כמובן מאליו, יש לכל אחד אתגר עצום בלדעת להעריך את מה שיש, ובפרט למי שאיבד את היקר מכול. המציאות כואבת, וזקיפות הקומה אינה באה בטבעיות. רק בזכות אפשרות הבחירה על מה להסתכל ולהודות בכל יום יש ביכולתנו למלא את אותו חסר תמידי.
עשרת ימי תשועה הם פרק זמן של תודה עמוקה על נס הקמתה של מדינת ישראל. עם זאת אני חשה כי הכרת הטוב שזכאים לה ימים חשובים אלה עדיין חסרה. עמידה בצפירה והצמדת סיכת דם המכבים לדש החולצה מחד גיסא וארוחות 'על האש' מסורתיות בחיק המשפחה או צפייה בטקס הדלקת המשואות שמרחיב את הלב מאידך גיסא אינם דרך אידיאלית להעברת המסר והרגש העמוק של תודה והכרת הטוב. ראוי שנעניק בימים הללו תוכן משמעותי יותר ונכון יותר ברוח אחדות ופיוס, כדי שישפיעו על השנה כולה. בתקופה שנראה כי הגשרים בין חלקי החברה הולכים ומתפוררים, דווקא עכשיו כל אחד מאיתנו יכול להיות הלבנה שתסייע לחזק אותם.
הכותבת היא מרצה, יו"ר עמותת סאנשיין, ממייסדי יום האחדות והסלון הישראלי, שבמסגרתו ייערכו מאות מעגלי שיח בבתיהם של מארחים ואורחים ממגוון מגזרים ודעות בחברה הישראלית
