1.
אין תזמון מתאים יותר להתחיל ללמוד את מסכת אבות. בכל שנה בתקופה הזו של ספירת העומר, בין פסח לשבועות, נהוג ללמוד את המסכת הזו. זה טקסט עתיק מאוד ואקטואלי מאוד, שעוסק בתיקון האישיות, בשיפור המידות שלנו, בדרך ארץ, במוסר ובערכים. הנה רק כמה ציטוטים. גם אם מכירים אותם על פה מילדות, אפשר להתעמק ובעיקר ליישם עד מאה ועשרים. תחשבו איך החיים שלנו היו נראים, אם כולנו היינו מתנהלים לאורם:
"יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ".
"הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
"הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת".
"לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד".
"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם".
"אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה".
זו רק טעימה חלקית. הלוואי שנפנים. שבוע טוב.
2.
מאיר שלו, שהובא השבוע למנוחות, תמיד נדמה לי כשני אנשים. אחד שכותב ספרים (מ'הכינה נחמה' המצחיקה בילדותי ועד תיאורי הטבע והארץ והרגש בספרי המבוגרים); ואחד שכותב טורים (פוליטיים, ציניים, שכל כך הרגיזו אותי לעיתים).
פעם, אחרי ההלוויה של אסי דיין, נכנסנו לביקור בביתו שבעמק. הוא אירח אותנו בחביבות רבה, הראה את הגינה היפה, שיתף בסיפורים על ירושלים של פעם שבה גדל, ניסה לארגן אוכל כשר וסיפר רבות על מלאכת הכתיבה.
אני מצרפת פה טקסט נפלא, לא של ספר ולא של טור. זה נאום שהוא כתב למישהו אחר, לנשיא לשעבר עזר וייצמן. וייצמן הוזמן לנאום בפרלמנט הגרמני, ושלו כתב עבורו נאום על הסיפור המשותף של כולנו. זו בהחלט יכולה להיות צידה לדרך מחג הפסח שהסתיים. הנה:
"כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים.
רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי, מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם.
הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.
וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתכונן לכל יום ויום של עתידנו".
3.
הרב אריה הנדלר הדריך עד היום יותר מ־15 אלף בני נוער במסעות לפולין. השבוע בזום עם קהילת 'מתחדשות' הוא שיתף במסר של יום השואה כפי שהוא בעיניו:
"פעם היו נוסעים רק למחנות ההשמדה ובחזרה. אחר כך הבינו שצריך לדבר לא רק על תאי הגזים אלא גם על היהודים שהלכו לתאי הגזים. היום הגישה משתנה: אנשים מבינים שהמטרה של יום השואה היא לא לדכא אותנו, לא זו הדרך. צריך לעסוק ברוע הבלתי־נתפס – אבל חובה לעסוק גם בטוב הבלתי־נתפס".
הרב הנדלר סיפר על דמויות מאירות כאלה. למשל, 'אברום הגדול', זה כינויו של היהודי ששמר על שיירת יהודים חלשים שצעדה בצעדת מוות. בכל פעם שאחד מהם התייאש ונפל הצידה, הוא דחף אותו פיזית בחזרה אל השורה ועודד אותו במילים, שלא יפסיק ללכת. הזמר עידן עמדי פגש את הרב ישראל מאיר לאו. הרב סיפר לו על אברום הגדול, ואז עמדי כתב עליו שיר:
וכולם מספרים,
על אברום הגדול,
שאם ובמקרה תמעד,
אז הוא ירוץ
ויגרום לך שוב לעמוד,
הוא נחל מתגבר,
שומר הנשמות,
כשכולם נופלים למטה,
איך אתה ממשיך לצעוד?
הרב הנדלר סיכם: "זו דמות שנתנה לי אישית הרבה כוחות. עלינו ללמוד על דמויות מאירות כאלה. יום השואה הוא יום שמראה לאן האדם יכול להתדרדר, אבל גם לאיזו רמה הוא יכול לעלות".
4.
לכולנו יש המון מה לומר, בשיא החריפות. לאיפוק אין יחסי ציבור טובים. זה לא נחשב מגניב להתלבט ולחשוב לפני שעונים. הכי קל לצעוק, לקלל, לדבר בצורה בוטה. הכי קשה לשלוט בכלי הנשק הקטלני שקיבלנו – כוח הדיבור.
פרשת השבוע, תזריע־מצורע, מציעה מבט אלטרנטיבי על תרבות הדיבור שלנו: פרשני הפרשה עוסקים רבות בלשון הרע, במילים שיוצאות לנו מהפה. הם טוענים שהדיבור צריך להיות סופו של תהליך ולא תחילתו. שצריך לחשוב היטב לפני שפותחים את הפה, ולהצליח לשלוט בכוח האדיר הזה.
בימים צפופים אלה זה קשה במיוחד. מי לא רוצה להתפרץ, להעליב ולצעוק, אפילו כמה פעמים ביום? פרשת השבוע היא תזכורת שנתית לכך שנימוס, דרך ארץ, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – הם הבסיס. הרב שלמה וולבה כתב פעם שאנחנו מתאמצים מאוד ללמד תינוק לדבר, אבל לא משקיעים אחר כך מחשבה בללמד את עצמנו גם לשתוק.
5.
כשאנחנו אומרים "לשון הרע" – למה בכלל אנחנו מתכוונים?
כיוון שמדובר באחד הנושאים המרכזיים בפרשה, כדאי קודם כול להסביר. יש דברים שמותר לפרסם על פי 'חוק איסור לשון הרע', אבל הם עדיין נחשבים 'לשון הרע'. למה? כי לדיבור יש כוח. כי לכל מילה שאנחנו מוציאים מהפה יש משמעות. הספר הנפלא 'שערי תשובה' מסביר שיש שישה סוגים של לשון הרע:
הסוג הראשון – "כאשר ייתן מום באדם, והמום לא יהיה בו". כלומר, אנחנו ממציאים מום באדם. יוסי הוא בחור חכם, אבל אנחנו אומרים עליו בקול רם לכולם: יוסי טיפש.
הסוג השני – "המספר לשון הרע שאינו שקר". כלומר, יוסי הוא באמת טיפש, ואנחנו מציינים בקול שהוא טיפש.
החלק השלישי – "הולך רכיל, שמרבה שנאה בעולם ומסכסך אחים ואוהבים". כלומר, רכלן שהולך מאחד לרעהו ומסכסך.
החלק הרביעי – "אבק לשון הרע". זו הגדרה דקה ומורכבת יותר, של אווירה שיוצרת לשון הרע. דיבורים של הגזמה או רמיזה ("אני לא רוצה לספר לכם מה קרה עם יוסי").
החלק החמישי – ניבול פה, דיבור שמזהם את הסביבה. טוב, כמעט כל טוקבק יספק לכם דוגמה.
והחלק השישי – נרגנות. דיבור של קוטר, של אדם שתמיד מתלונן ורואה את הרע במציאות.
6.
הנה רעיון שלא עוזב אותי, ומתחבר ליום העצמאות המתקרב: לאורך ההיסטוריה שלנו, מתברר, אפשר למצוא קשר עמוק בין דיבור לבין גלות.
זה מתחיל כבר בגן עדן. הנחש דיבר לשון הרע (על אלוקים בעצמו), אדם וחוה האמינו לו וחטאו – והעונש היה גירוש. בהמשך סיפר יוסף לשון הרע על האחים שלו. הוא רץ לאביו יעקב עם סיפורי דיבה על אחיו. התוצאה הייתה ירידה לגלות במצרים. שנים אחר כך, במדבר, המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל ואמרו שהיא רעה וקשה. התוצאה – עוד ארבעים שנות נדודים במדבר, בדרך לארץ. גם בימי דוד המלך, מספרים לנו חז"ל, בגלל לשון הרע בין הלוחמים והמקורבים של דוד – התפרקה הממלכה ויצאנו שוב לגלות. מה כל זה אומר לנו היום? שחוסן של חברה הוא קריטי להישרדות שלה. שאם חברה מקללת, מטנפת, מביישת, צורחת ומרכלת – היא תתפרק.
ובהמשך לדברים האלה כתב לי מישהו דבר נפלא: "הדיבור הנכון הוא קוד הכניסה שלנו לארץ ישראל. בגלל הקשר העמוק בין דיבור לבין גלות היה אומר הרב צבי יהודה קוק שצריך לחזור הפעם לארץ ישראל ולתקן את הדיבור שלנו, ולכן ה'חפץ חיים' (הרב שקידם את נושא שמירת הלשון) נשלח אלינו בדור שלפני העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות. ה'חפץ חיים' הרי החיה את הנושא הזה, בדיוק בתזמון ההיסטורי הנכון, כדי לתת לנו כלים לפני השיבה לארץ ישראל, כדי שהפעם נדבר נכון".
