רואים אנו שמי שלקה בצרעת, עליו ללכת אל הכוהן שיראנו: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת" (ויקרא יד, ג). נראה כי התורה מדגישה במיוחד את ראיית הכוהן כחלק מהותי בתהליך הטהרה. מדוע?
אומנם המצורע חטא בפיו, שדיבר לשון הרע, אולם שורש חטאו נעוץ בעניין העיניים, בצורת ההתבוננות וההסתכלות שלו על העולם. אכן, לשון הרע מתחיל מראיית הרע, כלומר שהאדם רואה ומסתכל על העולם בצורה שלילית, ורואה את הפגם והקלקול שבחברו. ובאמת, מי שמביט על העולם בעין טובה וישרה, לא יראה רע בחברו כלל, וממילא לא ימצא שלילה בחברו שיוכל לדבר עליה רעות. אם כן, על האדם לא רק לעצור פיו שלא לדבר בגנות חברו, אלא אף לשאוף להיות במצב כזה שלא יהיו לו כלל דברי גנות לספר על חברו, מפני שיביט עליו בעין טובה וממילא לא יראה כלל את רעת חברו.
הפגם של לשון הרע מתחיל מהעין הרעה והמחשבות הרעות על החבר. מי שלבבו מלא מחשבות שליליות על אדם מישראל, ורואה בו פגמים, הרי שגם אם יתאמץ לנצור פיו, בסופו של דבר ייכשל וידבר עליו שלילה. מפני שהמחשבות דוחקות לצאת חוצה, ובאיזו שהיא צורה הן תבואנה לידי ביטוי. לכן אין תקנה ללשון הרע אלא בתיקון העיניים, שהוא תיקון המחשבות.
אפשר שזו הסיבה שהמצורע צריך ללכת דווקא אל הכוהן, כיוון שהכוהנים הם אנשי החסד, "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג, ח). הם בעלי הסנגוריה על ישראל, שרואים רק טוב ממש. הכוהנים גם נצטוו לברך את ישראל, כי עיניהם טובות הנה ורואים הם טוב בלבד, לכן יכולים הם אף לברך את ישראל בפיהם, כי פיהם מתוקן מכוח עיניהם המתוקנות. על ידי מראה עיני הכוהן מלמד הכוהן את המצורע כיצד לתקן את עיניו, להביט נכון על הדברים ומתוך כך לא לדבר סרה ורעה.
אף שבחיצוניות ישנם דברים רעים אצל הזולת שצריכים תיקון, ואין להתעלם מהם אלא להביאם לתיקון, ועל זה נצטווינו במצוות תוכחה, מכל מקום גם את התוכחה יש לעשות מתוך אהבה, הערכה, אמון והכרה בטוב שיש אצל הזולת. מי שאינו מכיר את הטוב שאצל הזולת, לא יוכל לעזור לו לתקן פגמיו. הסיבה לדבר, שעיקר התוכחה הוא לעורר בזולת את ההבנה שלא מתאים לו להיות מקולקל, כי באמת טוב הוא מאוד. מתוך כך הוא יתעורר לתקן את עצמו. נמצא שרק מכוח הערכה אמיתית אל הטוב שבזולת נוכל לעזור לו לתקן פגמיו.
כל אשר אמרנו הוא מקרא מפורש: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יג–יד). הפסוק 'נצור לשונך' נוגע בעניין שמירת הלשון ומדריך את האדם שינצור את לשונו. אומנם נראה ששורש "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" נעוץ בפסוק שקודם לו: "לִרְאוֹת טוֹב". מכוח הראייה הטובה ינצור האדם את לשונו מרע, כי יתמקד תמיד בטוב. וכיצד יבוא לראיית הטוב, על ידי "אֹהֵב יָמִים", כלומר מכוח היותו אדם אוהב, בעל חסד, שלבבו מלא אהבה וידידות עם בריותיו של מקום. ושורש כל אלו הוא בתחילת הפסוק, "הֶחָפֵץ חַיִּים", החיים הא-לוהיים מופיעים בחסד ובאהבה, בעין הטובה וזהירות בכבוד הזולת. מי שנוהג בדרכים אלו יזכה לדבוק בה' ולהיות מלא חיים, ומתוך כך יגיע לידי ריבוי אהבה בלבבו ולתיקון עינו ופיו, ויזכה להידבק בצרור החיים.
הודו לה' חסדו, שזיכנו לשוב אל ארצנו אחרי אלפיים שנה. ובימים אלו, שאנו שמחים ומודים לה' על הפלא הגדול שזכינו לו בהיותנו בארץ אבותינו, נגביר עוז אהבה ואמונה, עין טובה ולב אוהב מתוך עומק של תורת אמת ונשתדל כולנו להעצים את רוח הקדושה בעמנו האהוב, בענווה, בחן ובלב טהור.
ויהי רצון שנזכה להיות מלאים בחיים א-לוהיים, בלב טוב ואוהב, ומתוך כך לראות את הטוב שבקרב הבריות, וממילא לשמור פינו מדבר סרה. שנזכה לראות בטוב ה' בארץ חיים, ונזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן ואמן!
