לחשוב על החברים גם אחרי החתונה
אברהם
איזה כיף שיש המון חברים. המון חברים בכל מיני צבעים. איזה כיף שהחברים מתחתנים. והכי כיף בעולם שחברים קרובים מתחתנים. וכאן אני פונה לחברים הנשואים של הרווקים: אתם עדיין חברים. אז בחייאת, תהיו חברים טובים. תזכרו חסד נעורים.
לא ביקשתי שתשחנ"שו בכל ערב ואפילו לא פעם בשבוע. זה ברור. אלא שתחשבו. תחשבו על חבריכם שעוד לא זכו להינשא. ורוצים. רוצים מאוד.
חתן, יש לך הרבה חברים. כלה, יש לך הרבה חברות. נו? אולי יש איזו התאמה בין חבר שלךָ לחברה שלךְ?
זוגות נשואים יקרים. בבקשה תקדישו לנו הרווקים מעט מזמנכם. לא מחמלה ולא מהתנשאות אלא כי אתם אוהבים את החברים שלכם באמת. אני בטוח שאתם אוהבים אותנו. ומי כמוכם יודע שבאהבה משקיעים.
פעם בשבוע לפחות תשבו שניכם ותדברו. נסו לשדך זוגות. יש לי חבר כזה וכזה בעל אופי כזה וכזה והוא מחפש מישהי כזאת וכזאת. מה את אומרת? יש לך רעיון? אני כל כך אוהבת את החברה שלי! אני כל כך אוהב את החבר שלי!
נשמות פגועות
ר"מ
לפני כשלושה שבועות השתתפתי בטיול שנתי שהפך מהר מאוד לטיול שכל המדינה ידעה עליו, שבו פתחו קבוצת ואטסאפ וכתבו אמירות גזעניות כלפי העדה האתיופית. הסיפור על הטיול הגיע לכל ערוץ תקשורת אפשרי, ובאורח פלא גם לחו"ל.
באותו יום ראשון של הטיול, היום שבו המקרה קרה, כינסו את כל בית הספר לשיחה באכסניה שהתארחנו בה. במהלך אותו ערב דיברו הרבה נשמות פגועות. מורות צעקו, תלמידות שאינן מהעדה ניסו להביע את דעתן, ודמעות רבות זלגו. כל הזמן הזה הייתי באולם ושתקתי. לא אמרתי מילה. רק הסתכלתי איך הדור שלנו, הדור שכל הזמן מדברים עליו כמה שהוא "לא טוב", עושה בית ספר לדור של פעם.
בשלב מסוים בכיתי. הסיפור הזה כבר נגע בי מאוד, וכבר אז חשבתי על הקטע הזה, שכתבתי ממש דקות אחדות אחרי שיצאתי מאותו אולם, כשחזרתי לחדר באכסניה, וכתבתי אותו אחרי חצות. זו החוויה הכתובה שלי מאותו סיפור:
הומור בצבע
הומור שהיה בצבע הלא נכון
מילים שנאמרו בשיא או באפס ביטחון
בוגרות שבשבילן זה הטיול האחרון
דיבורים על גזענות בלי או עם היגיון
אנשי חינוך הנמדדים על שוגג וזדון
צלם א-לוהים שאי אפשר לבחון
תמונות שמצלמות אמת או חדירה לפרטיות
צעירים שעושים שינוי במנטליות
דמעות שירדו בספונטניות
סרטונים, פוסטים ושיתופים עם אלפי תגובות
אמירות גסות, רכות, חלקן הדדיות חלקן פחות
עוד נשמה פגועה, ואחריה עוד מאות אחרות
מנסים להאמין שנגמר
הידיים עם הפה מדברות, כי ללב יש הרבה מה לומר
הלבנים עוזבים את האולם, מבינים או לא דבר
חוויה שהשאירה לכולם טעם מר
ואני רק חושבת באיזה עוד ערוץ זה ישודר מחר
מה אני עושה בעולם
רעות
מנסה להבין מה אני עושה בעולם.
איך לקלוט את המורכבות הזו שבה חיים כולם
מכל דבר שקורה אני רוצה להתקדם
שואלת את עצמי ומנסה להבין מה א-לוהים רצה לומר ואיך כדאי ליישם
ומצד שני יודעת שלעולם לא אצליח ולשם איני אמורה לשאוף
ואיך בדיוק אזהה מה הקול האמיתי שרק כשירצה את כל שאר הקולות יוכל לשרוף
רוצה להבין מה המטרה, מה הייעוד ומה התפקיד
לתקן עולם במלכות ש-די, ודאי זה מה שכל אחד יענה ויגיד
אבל נראה קצת מוזר שזוהי כל התכלית
הרי מי שגומר את תפקידו ישר עובר שלב ונעטף פעם אחרונה בטלית
אז מה, כולנו פה כדי לתקן עולם אבל בלי ליהנות מהפירות?
אולי. דרכי ה' הרי נסתרות
ועדיין. אני כמעט בטוחה שיש רובד יותר עמוק
משהו שרק בחשכת הליל אפשר לשמוע. שבלי קול הוא יודע לצעוק
הוא יצרח. הוא יצווח. הוא יזעק עד שמישהו ישמע
את כל העולם הוא יהפוך בשקט שלו. לא ישאיר אף אבן מונחת במקומה
ואני עדיין תוהה. תועה. וטועה
כי אני לא מצליחה לשמוע כאלו סוגים של קולות
ועכשיו במיוחד לא, כי יש מלא רעש ברחובות
אני בסך הכול ילדה קטנה ואבודה בעולם גדול ומבלבל
שמנסה להבין מה התפקיד שלה ואיך לעשות אותו הכי קרוב למה שרוצה הא-ל
מאיה ורינה
לזכרן של מאיה ורינה די
רות קופרמן
שני פרחים
לבנים כמו תפוח
יפים כאור ירח
עפו עם הרוח.
הם עדיין לא פתחו
עלי כותרת
לא הספיקו לפרוח
ועפו עם הרוח.
וכל כך רצו לגלות
איך הרוח הגלילית
מתבדרת בשטיפה
ואהבו את ארצם מלאת הפריחה.
אבל הם נפלו לבקעה
שבה הרוח לעד עומדת
כשתי טיפות של טל
כדמעות האדמה המלוחה.
ובקצה השמיים
יש מקום רחוק מלא פרחי בר,
מקום לדאגה.
א-לוהים שם יושב ושומר על כל מה שברא,
ואסור לקטוף את פרחי הגן.
לשמור עם המלאכים
דינה
ליל הסדר כל עם ישראל בליל שימורים
הקב"ה בכבודו יורד לשמור עם המלאכים
התרוממות הכלל עם נשגבות הפרט
לא מוכנים לאסון שיבוא עוד מעט
אם ושתי בנות מטיילות, שואפות אל העתיד
אך אינן יודעות שהפצע לעולם לא יגליד
רכב מרצחים מגיח ויורה, הן סוטות מהשביל
אם פצועה אנוש, את הבנות אי אפשר להציל
קריאה לעזרה הספיקה לצאת, אך ללא מענה
בשלב הזה זה כבר לא היה משנה
השטן מוודא הריגה עוזב את המקום ובורח
כוחות הטוב מגיעים, אך הבנות כבר ליד הירח
האם מובהלת באוויר לבית החולים
האב מגיע, וממדי השבר מתגלים
שתי נשמות יפות וטהורות שא-לוהים ביקש
בחד גדיא הקב"ה מנצח גם את האש
בת קול קוראת: מדובר בבנות אפרת
קול בכי וזעקה, והעולם דמם ושקט
הבית חרב, נשברו העמודים והמוטות
בלכתן של מאיה ורינה, שתי המלאכיות
יום הלוויה מגיע, האחיות והאח מספידים
קורע לב ופוצע, מחכים לתחיית המתים
האב מחכה לאם שעוד מעט תחזור
ויחד יצליחו להתגבר ולראות את האור
אך לא-לוהים יש תוכניות שאותן הוא טווה
האם צריכה להשלים עם הבנות את השיחה
א-לוהים נתן ולקח את האם על הבנות
בדרך אצה להציל חמש נפשות
דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים
רעייתי בין הבנות כשושנה בין החוחים
הנר כבה, והאם עלתה למרומים
נשארו האב והילדים כפול יתומים
משפחה מאושרת שהייתה לא-ל עליון
נחצתה לשניים, שפרירי חביון
חציים על הקרקע, חציים על יד השמש
זה לעולם לא יחזור למה שהיה אמש
גשר נבנה בין א-לוהים לאדם
משפחה א-לוהית שגם פה וגם שם
הבנות, האב והבן למטה מתפללים בבכיות
האם והבנות למעלה את השערים פותחות
קשת אנושית וא-לוהית בשלל צבעים
מורכבת מדמעות ובכי של אחים
האב מתחנן דגל אחדות וישראל
את זה כולם חייבים לקבל
דגלים מונפים במסע הלוויה מיוחד
עם ישראל מתאחד בערב החג
שלושה זוגות אחים א-לוהים נתן ולקח
אם מגוננת על הילדים כמובן לא שכח
משפחה חדשה נוצרה בעולם האמת
ואנו נשארנו עם הכאב על המת
עלי לך לאה לוסי האם המבורכת אל הא-ל
שמרי על בנותייך והצטרפי לאימנו רחל
יחד עתרו נא לפני א-לוהים הרחום והחנון
שלא יהיו עוד נופלים, צריך להקטין את המינון
בחג השמיים בכו ללא הפסקה
בארץ קשה לעכל את המכה
השסע והקרע בעם ייסגר בעקבות הקורבן
כולנו בוכים ומתאבלים, והרקיע מעונן
החוזק קיים, נתגבר על השבר, סיפור לא גמור
כרגע אין דבר שלם יותר מלב שבור .
סבתא, איך?
רני שומרון
סבתא, למה יש לך מספר על היד?
למה הוא לא יורד?
מה, הוא נצרב גם בלב?
איך כשכולם עפים עם הרוח
את נשארת, עומדת?
מסתכלת על העתיד, ההווה
שהיה נראה
כמו חלום שלעולם לא יתממש?
סבתא,
איך?
סבתא, איך הקמתם פה מדינה?
אני במשחק רק מנסה, ומייד נפסל.
הטוב מנצח
בשפתיים רועדות את ממלמלת.
סבתא,
איך?
עומדת את מול הפחד
עוד נראה את הסוף
סבתא,
איך?
את לא מספרת הרבה
אבל כולנו יודעים
מה עומד
מאחורי הקמטים
הדמעות
והזיכרונות.
סבתא,
את כבר לא פה
אבל אני מבטיח!
העם הזה
עוד ייגאל!
מחכות לה בשער
טליה
היא מגיעה אליהן
היישר למעלה
ופניה קורנות, מלאות אהבה.
הן מחכות לה בשער
בזרועות פתוחות
למה באת, אימא, למה באת
שם למטה
יש ידיים שלחיבוק שלך מחכות.
שם למטה יש לבבות שבורים
ובן
ואיש
ושתי בנות.
היא מגיעה אליהן
היישר למעלה
והן משם משקיפות
על האב, על האח ועל שתי האחיות
על דגלי ישראל המונפים ברחובות
על העיניים הדומעות והראש המורם
על חולצות החג שנגזרות בפתחן
מחכות ליום שבו
אב ואם לא יקברו את ילדיהם עוד
ליום שבו עם שלם של אחים
יצעדו יחד ברחובות
ליום שבו שוב ישובו
להתאחד הלבבות.
