הפעם הראשונה שהשורש שכ"ל מופיע בתורה היא כאשר רבקה ממהרת לשלוח את יעקב "עד שוך חמת אחיך", מפני שאחיו עשו מאיים להרוג אותו אחר גנבת הברכות. "למה אשכל גם שניכם יום אחד?" היא שואלת, האישה שבקושי שומעים את קולה בתורה.
על פירוש המילה הזו אמר הרש"ר הירש: "וכל שכול הוא איבוד בנים… אישה רבת בנים היא כגפן פוריה ומשמתו ילדיה, הרי היא דומה לענפי אשכול שנקטפו פירותיהם" (רש"ר לבראשית כז, מה).
למה רבקה אומרת שהיא תשכל שני בנים? והרי אם יהרוג עשו את יעקב, היא תהיה שכולה מבן אחד! ככל הנראה רבקה לא תבכה את אימהותה, ואפילו לא את בנה ההרוג. היא תתאבל על האחווה שמתה.
חיים, היא יודעת, הם אחווה בין שונים זה מזה, היא זוגיות. "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת". הזוגיות מתה, היכולת לחיות האחד לצד האחר מתוך אי-הסכמה איננה.
אם כן, מה עושים כדי שאימא לא תבכה? שאימא אדמה לא תבכה?
הצרעת היא הפירוד הנורא של אחות מאחיה. "אל נא רפא נא לה!" מבקשים האחים משה ואהרן על אחותם מרים. הם מבקשים על האם, יוכבד, שלא תהיה שכולה: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו (!) וייאכל חצי בשרו". אחים מתפללים על אימא.
וכאן מגיע הכוהן. רק הוא, במבטו הנקי ("וראה הכהן את הנגע"), בשפתיו שמדברות רק טוב, שפתי כוהן, יכול להשיב את הצרוע אל תוך המחנה. מי האיש הזה, החפץ חיים, אוהב ימים, רואה רק טוב? נוצר לשונו מרע? מבקש שלום ורודף אחריו?
השנה נהיה כולנו ממלכת כוהנים. בשנה השבעים וחמש למדינה, בגימטרייה 'כהן', נחשוב רק על אימא, שנכון, ילדה ילדים שונים כל כך זה מזה, מתווכחים כל כך זה עם זה, מבורכים בצורה שונה כל כך זה מזה, אבל היא אינה רוצה לשכול את האחווה בין שניהם יום אחד.
בואו נטהר את האחווה, בואו ונתפלל על אימא כמו שרק אהרן הכוהן יודע להתפלל, כמו שמתפללים בירח זיו, אייר: "אנא אל נא רפא נא לה בהראות לה נועם זיווך. אז תתחזק ותתרפא והייתה לה שמחת עולם".
Lead:
וכאן מגיע הכוהן. רק הוא, במבטו הנקי, בשפתיו שמדברות רק טוב, שפתי כוהן, יכול להשיב את הצרוע אל תוך המחנה
