מעט מן האור בגן סאקר דוחה הרבה מן החושך

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". זה מה שהרגשתי בבוקר יום שני אחרי לילה סוער במיוחד, בעיקר בתל אביב. כל הלילה חסימות כבישים, ונדליזם, אנרכייה מוחלטת ומשטרה שקופה שאינה עושה דבר כדי להשתלט על הטירוף. הלכתי לישון בתחושת מועקה גדולה והתעוררתי בתחושת מועקה גדולה עוד יותר.

פקחתי את העיניים מוקדם כי בלאו הכי לא ממש ישנתי, ואז התחילו לזרום ההודעות. תחילה מנהל בית הספר הודיע שמאחר שהמדינה בסכנת התפרקות ואובדן דרך ערכי, לא יהיה אפשר לקיים יום לימודים שגרתי, לחגוג בחולצות לבנות או להרים כוסית לכבוד חג החירות. אומנם יש התעוררות אזרחית אדירה שמעוררת בו תקווה, אך לא די בה. גם בקבוצת 'מאירים תל אביב' התחילו ההורים לכתוב את אותן הודעות ששלחו להם מנהלי בתי הספר בעיר על ביטול יום הלימודים ושיחות על "דמוקרטיה".

האמת היא שבשלב הזה פשוט נמאס לי ממערכת החינוך. זו לא הפעם הראשונה שבתי הספר משתתפים בפועל בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית (לכאורה, כמובן. כולנו כבר יודעים שכל קשר בין ההפגנות לרפורמה מקרי בהחלט. כל מטרתם היא הפלת שלטון הימין) ומכניסים את הילדים לקלחת הפוליטית. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן שלחתי את בני ללימודים, לא הסכמתי עוד לשתף פעולה. שטיפת מוח – לא אצלי. ההבנה שלמשרד החינוך אין שום שליטה על מה שקורה בבתי הספר והכול נתון בידי פקידי העירייה, ששולטים בבתי הספר ביד רמה, בעיקר במנהלים, עוררה בי קבס.

ומכאן הכול הידרדר. נתב"ג נסגר להמראות, איילון שוב נחסם, קניונים שובתים (מה הקשר?!), השלטון המקומי שובת, ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית במשק "בגלל הרפורמה המשפטית". ובמילים אחרות: פסיכוזה חברתית מוחלטת.

מילא אם זו הייתה רק פסיכוזה. מה שקרה ביום שני היה התגלות שלטון הפקידים הממומנים בהרבה מאוד כסף זר. הדיפ-סטייט הרים ראש. כן, זה שתמיד דיברו עליו אבל כולנו חשבנו שלא יכול להיות. ביום פקודה פתאום כולם שובתים. לממשלה אין שום אפשרות לנהל מדינה.

לא אגזים אם אומר שחשתי באפלה. מאיפה הם הצליחו לגייס כל כך הרבה כוח? בסוף זה גוש מתפייד והולך שאין בו דבר חוץ משנאה לימין, שאחת ממפלגותיו לא עברה את אחוז החסימה, וההזויה השנייה ניצלה בקושי. לא דרך ולא אידאולוגיה. רק שנאה. אבל צריך לזכור: הם עובדים על זה שנים

לא אגזים אם אומר שחשתי באפלה. מאיפה הם הצליחו לגייס כל כך הרבה כוח? בסוף זה גוש מתפייד והולך שאין בו דבר חוץ משנאה לימין, שאחת ממפלגותיו לא עברה את אחוז החסימה, וההזויה השנייה ניצלה בקושי. לא דרך ולא אידאולוגיה. רק שנאה. אבל צריך לזכור: הם עובדים על זה שנים. שנים שארגונים וגופים זרים בעלי אינטרסים מנוגדים לאלה של מדינת ישראל היהודית פועלים מתחת לפני השטח בהמרת הפקידים לצד שלהם. תוכניות למורים ולמנהלים, לקצינים ולפקידים בכירים במשרדים ממשלתיים שכל תכליתן שטיפת מוח להפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה.

אני יודעת שזה נשמע מופרך, אבל זו האמת. וכשרואים איך פתאום, באחת, כל האנרכיסטים יוצאים לרחובות ומתחילים מהומות, מבינים שאין היתכנות למשהו אחר. זה חייב להיות מאורגן, וזה אכן מאורגן ומסודר עד הפריט האחרון. ואנחנו בימין… טוב, אתם בטח מכירים. עד שאנחנו מצליחים להוציא הפגנה עוברים המון מים בנהר. מה זה המון? חודשים!

בקבוצת הוואטסאפ של מטה 64, המטה שהקימו מספר רב של עמותות וארגוני ימין ונועד לאחד כוחות כדי להביא לידי ביטוי את 64 המנדטים שלנו גם בשטח, שלח פתאום הרצל חג'ג', אב שכול מפורום בוחרים בחיים, פלאייר של ההפגנה שביקשו ברל'ה קרומבי ושותפים לערוך באותו היום בשעה שש בירושלים. זה היה כמו פנס בחשכה. חייבים להצטרף לזה! פשוט לומר שעה ומקום, וכולם יגיעו. היו גם ספקנים. "הימין לא יוצא להפגנות", "זו התראה קצרה מדי", "אין ארגון" ועוד ועוד סיבות למה לא לערוך את ההפגנה אף על פי שכולנו הרגשנו את השטח מבעבע עד כדי רתיחה של ממש.

הלכנו על זה. צריך לאחד כוחות ולהביא את כולם לירושלים. איכשהו הקדוש ברוך הוא יהיה איתנו ויסייע. הפצנו, דיברנו, שכנענו וקיווינו לטוב.

בשש הגענו לירושלים גיל בעלי ואני, והתחלנו ללכת. בדרך ראינו אימהות דוחפות עגלות תינוקות, ילדים, הורים, סבים וסבתות, דתיים, חילונים, מסורתיים, כל ישראל היפה והטובה התקבצה בגן סאקר בירושלים עיר הקודש כדי לדרוש שישמעו את הקול שלנו. כדי לוודא שכולם מבינים שהקול שלנו שווה בדיוק לקולם של הטייסים, של ההייטקיסטים ושל שאר מתנגדי הרפורמה שיצאו בעצומות ובמכתבים תקשורתיים והעמידו את מדינת ישראל בסכנה ממשית.

ככה, כמו שאנחנו, באנו להצהיר על נאמנותנו לעם ולמדינה ללא תנאים. תמיד נהיה כאן. תמיד נשמור עליה מכל משמר, ולא ניתן לשום קבוצה קיצונית לגרור אותנו או לגנוב אותה לכיוונים לא רצויים.

העוצמות שהיו בהפגנת הימין היו מרוממות נפש. הלב שוב התמלא, שוב הרגשנו שאנחנו לא לבד במערכה, הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו ענקי. הרפורמה המשפטית תצא לפועל. אם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר, אז מחרתיים. זה כבר לא משנה. תהיה רפורמה כי לא תהיה להם ברירה.

נזכרנו שוב כמה אנחנו חזקים כשאנחנו מאוחדים, כל אנשי המחנה הלאומי. יהיו שיחות עם האופוזיציה, יהיו דיונים, ובע"ה יגיעו להסכמות רחבות בנוגע לרפורמה. אך גם אם לא, זה יקרה. לא ניתן שיגנבו לנו את הבחירות, בוודאי לא בפעם השנייה. אנחנו, עם הנצח, לא מפחדים מדרך ארוכה.