רשות הדיבור צו

 

הניקיון האמיתי

סיון דנציג

עוֹד מְעַט פֶּסַח.

מְנַקִּים אֶת הַבַּיִת

מְזִיזִים אֲרוֹנוֹת

שׁוֹטְפִים אֶת הָרִצְפָּה.

זוֹרְקִים חֲפָצִים שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁמּוּשׁ כְּבָר שָׁנָה.

מֹצְאִים מִכְתָּבִים יְשָׁנִים

שֶׁמַּעֲלִים זִכְרוֹנוֹת.

כֶּסֶף יָשָׁן שֶׁזָּרוּק בַּמְּגֵרוֹת.

מְנַקִּים, מְנַקִּים וְלֹא מַרְפִּים.

הַכֹּל חִיצוֹנִי, הַכֹּל בְּגָדוֹל.

שׁוֹכְחִים אֶת מַטְּרַת הַחַג

שֶׁלִּשְׁמָהּ הִתְכַּנַּסְנוּ.

לְנַקּוֹת אֶת עַצְמֶךָ,

לַעֲשׂוֹת נִקָּיוֹן פְּנִימִי לַלֵּב.

לַעֲבֹר עָלָיו, לְרַפֵּא כָּל כְּאֵב.

לִסְגֹּר פְּצָעִים פְּתוּחִים

לִזְרֹק אֲמִירוֹת יְשָׁנוֹת.

מִלִּים שֶׁפָּגְעוּ, שֶׁהִקְטִינוּ.

לֹא עוֹד!

הַלֵּב נָקִי, שָׁלֵם וּבָרִיא.

מוּכָן לִהְיוֹת בֶּן חוֹרִין אֲמִתִּי

שֶׁלֹּא מַקְשִׁיב לַאֲמִירוֹת מַקְטִינוֹת,

יוֹדֵעַ מָה הוּא שָׁוֶה בָּעוֹלָם.

וְשׁוּם דָּבָר לֹא יִפְגַּע בּוֹ יוֹתֵר.

בֶּן חֹרִין אֲמִתִּי, מוּכָן לַחָפְשִׁי

קָדִימָה פֶּסַח, תַּגִּיעַ,

אֲנִי בֶּן חוֹרִין אֲמִתִּי,

יָצָאתִי לַחָפְשִׁי!

 

שלא נעצום את העיניים

תהלה בצלאל

הקב"ה

עשה שנזכה לעבוד אותך באמת

שלא נעצום את העיניים

כמו במחבואים

ואז נתעורר ונחפש אותך…

שנראה אותך בכל פירור

בכל מחשבה

בכל רגש

בכל רעיון

שנבין שאתה ממש פה

מאחורינו

מצדדינו

מלפנינו

ובתוכנו

שנעבוד

רק אותך

ולא על עצמנו.

 

תחינתו של בן זקונים

ש"ש

להרגיש שפספסת את הגל, לא בשברירי שנייה אלא בשנים ארוכות. התמונות מהטיולים בצפון הקדימו את זמנך, הסיפורים המצחיקים קרו עוד לפני שהגעת.

את ההורים הצעירים האנרגטיים אתה מכיר רק מעדויות. עכשיו יש רק זוג אוהב המתהלך לאיטו ומספר לך על האחים הגדולים. איך הם היו וכמה הם עשו ולמה אתה לא כמוהם. והציפייה, אוי הציפייה, שאמורה לבנות ונמצאת רק מפרקת.

היכן הציפייה שתהיה פשוט מי שאתה? השיחות רחוקות ממך, מעבר לזמנך, של גיל הנעורים. הן עוסקות במשכנתא, עבודה, ילדים, צרות של מבוגרים. וגם אילו היו נוגעות אליך, ממילא לא היית מדבר, ידוע שקולך לא ישמע, לא בשולחן השבת, לא בשמחות המשפחתיות, לא בדעתך בתורה. ״מה הוא כבר יודע?״ משוטטת בכולם מחשבה.

ואפילו שתיקתך שקטה היא, לא רועמת, לא חסרה, לא שונה מהנורמה, שתיקה שלא מושכת תשומת לב. שתיקת כינוס שקיבלה את עצמה. ועולה מחשבה שאולי את משפחתך תמצא בחבריך לשכבה. אבל הם לא, לא באמת.

אתם חסרים לי, משפחה יקרה. גם אם הגעתי מאוחר, עדיף מאוחר מלעולם לא. תנו לי בית.

 

 

באביב

יוסף סנדו

 

בָּאָבִיב אֶרְצֶה לָצֵאת הַחוּצָה

לִרְאוֹת פְּרִיחָה וּלְבָרֵךְ

עַל אִילָנוֹת, עַל הֲנָאוֹת

עַל נְסִבּוֹת מֻרְכָּבוֹת

עַל כָּל הַטּוֹב הַמִּסְתַּתֵּר

בַּזֶּרַע הַנִּרְקָב בְּתוֹכְכֵי הָאֲדָמָה.

 

בָּאָבִיב אֶרְצֶה לָצֵאת הַחוּצָה

לִנְשֹׁם אֲוִיר צָלוּל וְצַח

שֶׁל אֶרֶץ יְשָׁנָה וּמִתְחַדֶּשֶׁת

מְקַוֶּה שֶׁלֹּא אֶמְצָא רַק

אֲוִיר שֶׁל אֲרֻבָּה יְהִירָה

הַמְּבַשֶּׂרֶת זִהוּם וְקִדְמָה.

 

בָּאָבִיב אֶרְצֶה לָצֵאת הַחוּצָה

וּלְהִתְרַגֵּשׁ מֵרִבּוּי הַתּוֹפָעוֹת

מִמִּגְוָן שֶׁל דֵּעוֹת צוֹמְחוֹת

וּלְהַרְגִּישׁ עִם כָּל הָאֻמָּה

אֶת הָאַחְוָה הַמִּסְתַּתֶּרֶת

מִתַּחַת לְפַרְצוּפִי הַחֵמָה.

 

בָּאָבִיב אֶרְצֶה לְהִכָּנֵס פְּנִימָה

לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹת שֶׁרוֹצִים לִבְקֹעַ

לְהַקְשִׁיב לְשַׂרְעַפִּים מְבֻלְבָּלִים

שֶׁדּוֹרְשִׁים דְּרוֹר מֵהַשֵּׂכֶל הַמֵּעִיק

מְקַוֶּה שֶׁלֹּא אֶמְצָא רַק מַחְשָׁבָה בּוֹדֶדֶת

שֶׁנּוֹתְרָה לְאַחַר הַבִּדּוּק שֶׁבַּיצִיאָה.

 

בָּאָבִיב אֶרְצֶה לְהִכָּנֵס פְּנִימָה

וּלְהַנְהִיג מַהְפֵּכָה שֶׁתּוֹצִיא לַחָפְשִׁי

כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמְּשֻׁעְבָּדוֹת לְחֻלְשָׁתִי,

כָּל הַרְגָּשׁוֹת הָעֲצוּרים בְּלִבִּי,

כָּל הַמִּלִּים שֶׁרָצִיתִי לְהַגִּיד,

כָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁהִדְחַקְתִּי בַּהֲקִיצִי,

כָּל הַשְּׁאִיפוֹת שֶׁעִכַּבְתִּי בְּפַחְדִּי.

 

בָּאָבִיב אֶרְצֶה לְהִכָּנֵס פְּנִימָה

וְלִמְצֹא אֶת הַבַּיְשָׁן וְהַמֻּפְנָם

שֶׁשּׁוֹאֵף לִצְעֹק וְלֹא יָכוֹל

כִּי הַשַּׁחְצָן אוֹתוֹ חוֹסֵם לְלֹא רַחֵם

וְאוּלַי אֶזְכֶּה בְּעֶזְרַת הָאֵ-ל

מִבַּעַד הַמַּרְאָה לְהִסְתַּכֵּל.

 

בָּאָבִיב אֶרְצֶה לִפְגֹּשׁ

אֶת הָאֲנִי וְהָאַתָּה בְּנֵי הַחוֹרִין

הַנֶּאֱמָנִים לְעַצְמִיּוּתֵנוּ

לְצֶלֶם הָאֱ-לֹהִים שֶׁבְּתוֹכֵנוּ.

 

SUNSHINE

יהושע אודרברג
כְּשֶׁהַזְּרִיחָה
שׁוֹקַעַת אֶל הַיָּם,
הַאִם מַרְגִּישָׁה הִיא שֶׁטּוֹבַעַת,
שֶׁקִּסְמָהּ אַט אַט נִמְחַק,
יוֹדַעַת הִיא עַל יוֹם הַמָּחֳרָת,
אוֹ שֶׁמָּא אֶל מַחֲשָׁבָה שֶׁכָּזוֹ
רַב הַמֶּרְחָק?

כְּשֶׁהַזְּרִיחָה שׁוֹקַעַת אֶל הַיָּם
הַאִם תִּזְכֹּר כִּי רָמָה קַרְנָהּ
בְּעֵת נִרְאֶה כְּאִלּוּ הַכֹּל נִרְדַּם,
אוּלַי הִגִּיעָה שַׁעָתוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה?

כְּשֶׁהַזְּרִיחָה שׁוֹקַעַת אֶל הַיָּם,
הַאִם רֹאשָׁהּ צוֹלֵל אֶל הָעֲלִיָּה
שֶׁמָּא תְּאַבֵּד עַצְמָהּ
וְלֹא תַּקְשִׁיב לִצְלִיל הַקּוֹרֵא לָהּ
לַעֲלוֹת מַדְרֵגָה.

כְּשֶׁהַזְּרִיחָה שׁוֹקַעַת אֶל הַיָּם
וְהַגַּלִּים מִתְנַפְּצִים,
זְמַן לְהַבִּיט אֶל הָאַכְזָבָה
הַכְּאֵב
אֶל שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵעָלֶיךָ
יוֹדְעִים
מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַיְּדִיעָה.

 

היום

נעם אשורי, מעגלים

 

הַיּוֹם אֶחְיֶה אֶת חַיַּי

בַּצּוּרָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר.

אֶהְיֶה נָחוּשׁ בֶּאֱמֶת

הַיּוֹם לֹא אֲוַתֵּר.

הַיּוֹם אַקְדִּישׁ קְצָת זְמַן

לִקְרִיאָה בְּסֵפֶר טוֹב

וּלְשַׂמֵּחַ עוֹבְרִים וְשָׁבִים

בְּגִּיטָרָה בָּרְחוֹב.

הַיּוֹם אֶשְׁמַע מַנְגִּינוֹת

שֶׁיָּפִיחוּ בִּי תִּקְוָה.

אֲטַיֵּל בְּכַמָּה גִּנּוֹת

מְלֵאוֹת בִּפְרָחִים וּבְשַׁלְוָה.

הַיּוֹם אֶלְמַד לְהַעֲנִיק

אַהֲבָה לְלֹא גְּבוּל. לְלֹא תְּנַאי.

הַיּוֹם אֶתְקַשֵּׁר לְפָחוֹת

לִשְׁנַיִם מִיְּדִידַי.

 

הַיּוֹם לִקְרַאת סוֹף הַיּוֹם

אֶמְצָא קְצָת זְמַן לַחֲלוֹם.

אֵצֵא לְרִיצָה בַּטֶּבַע

וְאֶצְטַלֵּם בַּשְּׁקִיעָה מוּל הַחוֹף.

אֶהְיֶה אֲסִיר תּוֹדָה עַל יוֹם בְּצֶבַע

עַל שֶׁהָיִיתִי מְאֻשָּׁר סוֹף סוֹף.

 

כִּי תַּכְלֶס:

עַל הַיּוֹם שֶׁיִּהְיֶה מָחָר

אֵין לִי שׁוּם בִּטּוּחַ.

וּרְגָעִים יָפִים מֵאֶתְמוֹל

כְּבָר עָפוּ לָהֶם בָּרוּחַ.

אָז מָה שֶׁנִּשְׁאַר זֶה הַיּוֹם

הַיּוֹם הַזֶּה הוּא מָה שֶׁבָּטוּחַ.

 

 

יש לך אותך

יגל ניזר

 

יש לך הכול אבל אין לך אותך

החיפוש אחר האמת לא נותן מנוס לנפשך

מה הם החיים בלי משמעות יותר גדולה

בסוף כולנו עפר, אז למה שנרדוף אחר התאווה?

איך מוצאים את האושר האמיתי בתוכך

את הנקודה והפעולה שתסב רק עונג לנפשך

לנשום עמוק, ללכת הצידה ולזעוק בלי להתבייש

אבא! גאולה וקדושה אני מבקש!

ואז אולי – ורק אולי – תרגיש את הכוחות שבגופך

ישמח ויגל ליבך, כי יש לך אותך!

 

עיר החטאים?!

צבי בסוק

אני גר באחיה. הוריי גדלו בתל אביב. סבא שלי חיים בסוק ז"ל היה סגן ראש העיר תל אביב במשך כחמש עשרה שנה. סבתי נחמה בסוק שתאריך ימים בנעימים קיבלה פרס יקירת תל אביב. מרבית דודיי ודודותיי היקרים גרים בתל אביב, ואפילו שבתות בר המצווה שלי ושל אחיי נחגגו בתל אביב.

 

יום אחד ישבתי ליד יהודי מלומד ברכבת הקלה בירושלים, והחלנו לשוחח. היהודי, פרופסור באוניברסיטה העברית, הציג את עצמו והוסיף שהוא גר בתל אביב, "עיר החטאים". עיר החטאים?! נזדעקתי. מדוע ככה אתה מכנה את תל אביב?!

כי זה מה שאנו עושים שם, חטאים, הוא ענה. עניתי לו: סבתא שלי גרה בתל אביב, והיא לא עושה חטאים. וברצף המשכתי לשתף אותו באסוציאציות שלי מהעיר העברית הראשונה. בנוסטלגיה מלאת חיים תיארתי לו את בית כנסת אחיעזר, יהושע בן נון והפועל המזרחי, את ההליכה בשעות הערב והלילה בליל הסדר ושמיעת משפחות משפחות אומרות את ההגדה, שרות את השירים וכמובן אוכלות וצוחקות. את ליל פורים בישיבת רמת אביב ואת הסליחות הראשונות ב'אור הצפון' ועוד.

המשכנו לדבר על שמאל ועל ימין על דרך ארץ ועל תורה. כמובן, הסכמתי איתו שבתל אביב גרים די הרבה חילונים והרבה שמאלנים, אך גם הוא הסכים איתי שאין מה להכליל, וכשם שבירושלים יש מגוון שלם של יהודים, וכולם אהובים, כך גם תל אביב.

נפרדנו כידידים, אך לצערי יש שיח שמנסה לקטב את תל אביב יותר ממה שהיא, וסגנון זה של שיח רחוק מהאמת, כי ב"ה בכל עיר בישראל, במיוחד בתל אביב, יש יהודים שומרי תורה ומצוות ויש ימניים ויש פריחה רוחנית, וודאי וודאי שעלינו לאהוב איש את אחיו ולהתקדם יחד להגשמת חזון הנביאים.

ודווקא בתל אביב יש הרבה שיתופי פעולה נפלאים בין גוונים שונים בעמנו, ואם אחד מהקוראים לא מאמין לי, הוא מוזמן לבוא ולבקר בעיר העברית הראשונה ולראות את המכלול מהשטח, שבו מתגלה ביופיו עמנו, וגם מי שחושבים אחרת, נשארים אחים.

 

את המדינה הקים כלל-ישראל

גדעון ארליך

כולנו, גם דתיים וגם חילונים, בטוחים שהחילונים עשו לנו מדינה, ולכן הם לא חייבים לנו כלום, ואילו אנחנו צריכים לוודא שתהיה לנו תדמית יפה בעיניהם. זה שקר שחוזרים עליו, אך הוא אינו אמת! יום לפני הכרזת המדינה נפל הקיבוץ הדתי כפר עציון, שלחם בגבורה שאין כמוה. הציונות התחילה בתנועת חיבת ציון, ששניים מארבעת מנהיגיה הראשונים היו רבנים. כל מתיישבי המושבות הראשונות היו דתיים, כולל מייבשי ביצות חדרה והבילויים. וכיום? חצי ממשתתפי קורס קצינים קרביים הם דתיים. הלל יניב מהר ברכה שנרצח בחווארה עם אחיו היה מפקד בספינת דבורה שהגנה על חופי תל אביב. עלינו להיות גאים בכך שאנו חיים בארצנו בזכות ולא בחסד. ללא תחושת גאווה זו רבים מהצעירים מעדיפים לזנוח את החברה הדתית ולהיטמע באחרים.