באמת לא ברור מדוע זכה להיות השורד היחיד והאחרון. איך זה שכל אחיו נפלו, והוא נשאר בחיים. כל אחיו נעקרו, נהרסו או נשרפו עד היסוד, והוא עודנו חי בקושי, נושם נשימות כבדות ומחכה לגאולה.
כל בתי הכנסת שהיו בגוש קטיף ובצפון השמרון היו ואינם. פורעי עזה לא חשבו פעמיים: הם שרפו וניתצו, שברו וחגגו על חורבות בתי התפילה בגוש קטיף החרב. ורק הוא, הקטן והצעיר, שרד. בית הכנסת שנבנה בעמל כפיים, לבנה אחר לבנה ביישוב הזעיר שא-נור שבצפון השומרון, לא נהרס, ועודנו חי. בעפר כוסה מרגליו ועד ראשו, והוא יושב ומחכה, מצפה מתי כבר יגיע היום.
גיבור ישראל שאול חלפון, לוחם יחידת 101 האגדית, היה איש שהתואר "לא שגרתי" לא הלם את מחצית מידותיו. זקנו מגודל, לגופו שלמה מעוטרת בפסוקים כדוד המלך, וכולו אהבת ארץ ישראל ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. במקצועו היה קבלן בנייה, ולמרות גילו המופלג בנה את בית הכנסת במו ידיו בסיוע נערים.
בין כה וכה שאלתיו אם הוא חושב שיזכה לראות את בית הכנסת שלו – בית הכנסת שבנה בעמל רב ובכסף מלא בשא-נור – אם יזכה לראותו מתנער מעפרו, חוזר לידי בניו האמיתיים ומשמש בית תפילה. חלפון חייך. הוא טען שכן, אבל נראה לי שאת המשימה הזו ידע שהוא כבר משאיר לנו. לפני חודשים מספר הלך חלפון לעולמו זקן ושבע ימים, ונקבר באדמת ארץ ישראל שכה אהב, כמו בית הכנסת שלו, שגם הוא קבור בעפר ומצפה לתחיית המתים
אל תטעו בו בבית הכנסת שמא נעשה מבנייה קלה או מחומרים מתכלים. בניין קבע עשאו חלפון, מחומר ומלבנים. אני וחבריי עבדנו יומיום בבניין הבית, וגם כאשר הונפה חרב הפינוי לא פסקה מלאכת הבנייה. לקראת הגירוש, יום או יומיים קודם לו, נחנך הבית וזכה להתקדש בקדושת התפילה, באמירת יהא שמה רבה, בקריאה בתורה ובריקוד של מצווה. זמן קצר לאחר מכן כבר פרצו כוחות הביטחון אל היישוב הקטן. את המתבצרים בבית הכנסת פינו אחד אחד, את בית הכנסת עצמו כיסו בעפר.
כמה פעמים מאז הגירוש באתי לבקר אותו, את בית הכנסת שלנו. והוא עודנו שם, עומד ומחכה. ערמת העפר שמכסה אותו כבר העלתה עשבים, והגשמים חשפו חלקים מקירות בית הכנסת. גם את שאול חלפון ביקרתי, דיברנו על הא ודא ועל פוליטיקה, ובין כה וכה שאלתיו אם הוא חושב שיזכה לראות את בית הכנסת שלו – בית הכנסת שבנה בעמל רב ובכסף מלא בשא-נור – אם יזכה לראותו מתנער מעפרו, חוזר לידי בניו האמיתיים ומשמש בית תפילה.
חלפון חייך. הוא טען שכן, אבל נראה לי שאת המשימה הזו ידע שהוא כבר משאיר לנו. לפני חודשים מספר הלך חלפון לעולמו זקן ושבע ימים, ונקבר באדמת ארץ ישראל שכה אהב, כמו בית הכנסת שלו, שגם הוא קבור בעפר ומצפה לתחיית המתים.
ביטול חוק ההתנתקות הכה בי ברגשות מעורבים. מצד אחד צעד ראשון, צעד חשוב בדרך לחזרה לנחלת אבותינו, פרק נוסף בספר המסע בדרך הארוכה חזרה הביתה, לחומש ושא-נור, גנים וכדים, ואל בית הכנסת שלנו שמחכה לנו שם תחת העפר.
מצד שני, אם שבע עשרה שנים נדרשו עד שבוטל החוק האנטי-ציוני הזה שמונע מיהודים לדרוך באדמת אבותיהם, ואם איש עדיין אינו מדבר על חזרה מעשית לחומש, לא כל שכן לשא-נור, לא כל שכן לגנים ולכדים, כמה זמן יידרש עד שיקום הדבר ויהיה, עד שנחזור להיאחז ברגבי אדמתו של היישוב הקטן, להתפלל בבית הכנסת שלנו, שמחכה שם בודד ועלוב בעמקי השומרון?
ובכלל, האם רק גנים, כדים חומש ושא-נור הם משאת נפשנו? יש לנו עוד שאיפות גדולות ונצורות: על גוש קטיף לא ויתרנו ולא נוותר. גם על כל נחלת אבותינו בשומרון, מרחבים גדולים שרגל יהודי אינה דורכת בהם וכיום גם אינה יכולה לדרוך בהם, גם עליהם לא נוותר. גם לעבר הירדן ולסיני, וכמובן – ראש פסגת הרים, כיסא מרום מראשון בית מקדשנו, שפעם שועלים הילכו בו והיום מהלכים שם אויבינו ומבקשי נפשנו, ואנו מחכים לאותה הבטחה שעמדה לאבותינו שתעמוד ותצילנו גם מידם, שישוב לנו מקום בית מקדשנו במהרה – גם אותו כמובן לא נשכח ועליו לא נוותר.
כמה זמן יידרש? תשע עשרה שנים כספו ישראל מאז נטשו על כורחם את הרובע היהודי ואת הכותל המערבי לחייליו של הלגיון, וזה שרף ופוצץ את היכלות התפילה, ובהם את חורבת רבי יהודה החסיד, את בית כנסת תפארת ישראל, את אוהל יצחק ובתי תפילה ותורה נוספים. לאחר תשע עשרה שנה שבנו לשם, ושנים רבות נוספות חלפו עד שנבנו בתי המדרשות החרבים. אוהל יצחק נחנך ראשונה, בית כנסת החורבה כבר עומד בתפארתו, בנייתו מחדש של תפארת ישראל הסתיימה זה עתה. ומתי נזכה אנו לשוב לבית הכנסת הקטן שלנו? האם בעיתה או שמא נזכה לאחישנה, לדודי שמדלג בין ההרים ומזרז את גאולתם של ישראל?
אני סבור כי הדרך לכיסופי בית המקדש עוברת בין השאר בשא-נור. כדי לזכות לכיסופי מקדש צריך לזכות לכיסופי ארץ ישראל, לשוב ולמחות את חרפת ארצנו, לשוב למקומות שנטשנו, למקומות שכבר נחה בהם רגל יהודי, וגורשה, לבושתנו. כשם שזכינו והקב"ה הוציא אותנו מקברותינו והביא אותנו אל אדמת ישראל, אם זכינו שנתקיימה בנו הנבואה ונחה רוח חיים בעצמות שמילאו את הבקעה, כך נזכה אנחנו להוציא מקברו את בית הכנסת שבשא-נור, עם כל שארית אדמת ישראל הנתונה עדיין בידי זרים, בדרך העולה ציון, לבניין בית עולמים במהרה בימינו.
