בניסן נגאלו ישראל ממצרים, ובניסן נגאלו גם בתש"ח. החודש שקדם להקמת המדינה גרם למפנה המיוחל בכל החזיתות, אומנם במחיר דמים כבד, לעיתים איום ממש – ובכל זאת המפנה התרחש. ניצנים של כוחות צבא סדיר ולוחם הלכו והביאו בהדרגה החל מניסן לידי יצירת רצף של שליטה יהודית ולנסיגה ערבית מבוהלת שפינתה את השטח למדינה היהודית שבדרך.
ואולם החודש נפתח באסון נורא. בד' בניסן תש"ח (13 באפריל 1948) נתקלה שיירה שיצאה לבית החולים הדסה בהר הצופים הנצור במוקש ובאש תופת בשיח' ג'ראח, ליד קבר שמעון הצדיק. הקרב הקשה סביבה נמשך כשש שעות, ובמהלכן עלו באש על נוסעיהן חלק מהמכוניות בשיירה, כולל אוטובוסים. בנספים היה גם מנהל בית חולים הדסה ד"ר חיים יסקי.
למרות שבעים וחמש השנים שחלפו מאז עדיין לא ברור לחלוטין מספר הנספים המדויק, שאומדניו הם בין שבעים ושבעה לשמונים מכלל מאה וחמישה הנוסעים בשיירה. היא יצאה לדרך בשעה תשע בבוקר ממרכז העיר. שש שעות סירבו הכוחות הבריטיים להתערב ולחלץ את השיירה, ואף מנעו מההגנה לארגן מבצע חילוץ. הם אפילו סירבו להביא את נציג הצלב האדום בירושלים לנהל משא ומתן על הפסקת אש.
חלק מהקורבנות נקברו בקבר אחים בבית העלמין בסנהדרייה. כעשרים חללים לא נמצאו כלל. אחד ההרוגים היה סטודנט באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים שהיה מאורס לבתו של דוד בן-גוריון רננה (הלכה לעולמה ב-2008). מצב בית החולים על ההר הלך והידרדר אחרי האסון בהיעדר אספקה, עד שכעבור חודש הוא נסגר, ותחתיו הוקמו סניפים של בית החולים במערב העיר.
הדרוזים סירבו לוותר והסתערו על המקום שוב ושוב לא פחות מתשע פעמים. המצב של חיילי כרמלי נעשה נואש, והם כבר התכוננו למות גיבורים. כשאזלו הכדורים החלו להשליך אבנים לעבר הדרוזים המסתערים. ברגע האחרון הגיעה מכונת ירייה ועשתה שמות במסתערים. הדרוזים, שספגו עשרות הרוגים, נסוגו לשפרעם והחליטו לשנות גישה ולכרות ברית היסטורית עם היהודים. יומיים לאחר הקרב נפגשו כמה מקציני הגדוד הדרוזי עם נציגי היהודים וגיבשו הסכם לשיתוף פעולה, והוא שורד כידוע עד עצם היום הזה
היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?
בו' בניסן (15 באפריל), עם עזיבתם את האזור, העבירו הבריטים לידי הערבים את מצודת ישע, שנקראה על שם הכפר נבי יושע הסמוך (כיום רמות נפתלי), השולטת על עמק החולה ועל נחל קדש שמצפון לה. יישובי אצבע הגליל, רמות נפתלי ורכס מנרה הפכו באחת למנותקות. ניסיון ראשון לכבוש את המבצר נעשה כבר באותו לילה: כוח פלמ"ח וגולני עלה למצודה באוטובוסים של אגד, אולם בגלל הכביש הצר נתקע אחד האוטובוסים והתגלה, ואש נפתחה עליו. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה מלוחמיו.
כעבור חמישה ימים, בי"א בניסן (20 באפריל), נעשה ניסיון נוסף לכיבוש המצודה. הכוח התוקף נסוג אגב ספיגת אבדות כבדות, ורוב גופות הלוחמים שנפלו נותרו במקום. מפקד הרתק, פילון פרידמן, נותר ליד המצודה עם שניים מלוחמיו הפצועים. הוא העבירם לנקיק סלע, וכשאזלה תחמושתו ירה בפצועים ובעצמו כדי שלא ייפלו חיים בידי הפורעים הערבים, שהלכו והתקרבו אליהם.
בקרב הזה נפלו עשרים ושניים לוחמים, והם נקברו אחרי שחרור המקום בקבר אחים לרגלי המצודה. בנופלים שם היה דודו צ'רקסקי, שלזכרו כתב לימים חיים חפר את הבלדה 'דודו'. רק כעבור חודש, בח' באייר, נכבשה המצודה סופית. בשלושת הניסיונות לכיבוש המצודה נהרגו עשרים ושמונה לוחמים, ועל שמם מכונה המבצר מצודת כ"ח.
בג' בניסן (12 באפריל) ב-6:40 בבוקר החל כוח דרוזי לירות לעבר העובדים בשדות קיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון. בימים הבאים גבר הירי והחל לגבות מחיר בחיי אדם. כעבור יומיים ניסתה חטיבת כרמלי להסתער לעבר הדרוזים, ובקרב נהרגו זוהר (זוריק) דיין, אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין, ועוד חמישה לוחמים.
לפנות בוקר בז' בניסן (16 באפריל), בשעה 4:40, יצאו הכוחות מרמת יוחנן, ובתוך זמן קצר השתלטו על שני הכפרים שמהם ירו הדרוזים, הושה וקסאייר, שהיו אז ריקים מאדם. הדרוזים סירבו לוותר והסתערו על המקום שוב ושוב לא פחות מתשע פעמים. המצב של חיילי כרמלי נעשה נואש, והם כבר התכוננו למות גיבורים. כשאזלו הכדורים החלו להשליך אבנים לעבר הדרוזים המסתערים. ברגע האחרון הגיעה מכונת ירייה ועשתה שמות במסתערים.
הדרוזים, שספגו עשרות הרוגים, נסוגו לשפרעם והחליטו לשנות גישה ולכרות ברית היסטורית עם היהודים. יומיים לאחר הקרב נפגשו כמה מקציני הגדוד הדרוזי עם נציגי היהודים וגיבשו הסכם לשיתוף פעולה, והוא שורד כידוע עד עצם היום הזה.
נקבע בהגרלה ששני מפקדים יישארו עם הפצועים ויפוצצו את המנזר על יושביו בבוא העת, ונעשו לכך הכנות. ברגע האחרון קלטה רשת ההאזנה של ההגנה שדרים בין ערביי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מפקדם, אבו דאיה, הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת, ולא חזר
בן-גוריון בראש
בינתיים התנהלה לחימה עזה גם במרכז הארץ, ומאמץ מלחמתי מוגבר הושקע בדרכים לעיר הקודש. בין ז' בניסן לי"ב בו הוסעה לירושלים בשיירות ענק אספקה רבה ביותר משש מאות משאיות, וכן כוח אדם רב. את הפיקוד על המבצע קיבל יצחק רבין. אור לז' בניסן נכבש הכפר סאריס, שחלש על הדרך לירושלים ומירר את חיי הנוסעים בה. מכיוון שלא היה אפשר היה להחזיק שם כוח קבוע, הוחרב הכפר עד היסוד. כן נכבשו הכפרים בית סוריך ובידו.
שיירת ענק שבה שלוש מאות משאיות אספקה ואורכה שמונה קילומטרים יצאה בי"א בניסן, ובראשה דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו. הערבים המטירו אש תופת על חלקה המרכזי ועל חלקה האחורי של השיירה, וכשבן-גוריון כבר הגיע לירושלים, נעצר מרכז השיירה באמצע הדרך. רבין, שנסע בסוף השיירה, הזעיק כוח פלמ"ח, וזה נע על הרכסים הדרומיים והניס את התוקפים הערבים. הקרב שם גבה את חייהם של חמישה עשר לוחמים.
מבצע הראל הופסק עוד בטרם השיג את מטרותיו עקב ידיעות מוטעות על פינוי מוקדם של הכוחות הבריטיים מירושלים. לוחמי הפלמ"ח הועברו למבצע יבוסי, שפעל להרחיב את השליטה היהודית בעיר הקודש עצמה. הצעד הזה גרם לאובדן היתרון שהושג במבצע הראל ולחידוש ולהידוק של המצור הערבי על עיר הנצח, וכן לצורך לפרוץ אותו מחדש בחודשים הבאים.
מבצע יבוסי התנהל בין י"ג בניסן לכ"ה בו. ככלל נרשם ניצחון לכוחותינו בדרום העיר, אם כי במאמץ עצום, לעומת כישלון של היעדים בצפון העיר ובמזרחה. מבצע יבוסי הוא בעיקר הסיבה שכפרים בעלי שמות ערביים, כמו טלביה וקטמון, הם כיום שכונות יהודיות למהדרין. מחיר הדמים: שבעים ושלושה חללים לעומת כמאה הרוגים לערבים.
בליל בדיקת חמץ, 22–23 באפריל 1948, יצאה פלוגה מחטיבת הראל לעבר שועפאט. ההתנגדות הייתה חלשה, והכפר נכבש במהירות. הוחל בפיצוץ בתי הכפר, אבל היות שהקרב על נבי סמואל הסתיים בכישלון, התקבלה פקודת נסיגה. שישה בתים פוצצו, והפלוגה נסוגה לירושלים.
באותו לילה יצאה פלוגה מקריית ענבים צפונה. לאחר הפגזת מרגמות על הכפר בית איכסא פרצו לוחמי הפלמ"ח לכפר, ואף הוא נכבש במהירות וללא נפגעים. בהמשך ביקשו בהגנה לכבוש גם את נבי סמואל, אולם יתרון ההפתעה אבד, ונרשמו שם לא פחות מארבעים וארבעה הרוגים לפלמ"ח. זו הייתה אחת מתבוסותיו הכואבות. בלית ברירה ניתנה פקודת נסיגה גם מבית איכסא.
אור לט"ז בניסן בשעה 1:30 לפנות בוקר הותקפה שכונת שיח' ג'ראח. פלוגה נוספת עקפה את בית הספר לשוטרים – הידוע כל כך ממלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים – וכבשה בית שחלש על השכונה. בעקבות אש כבדה של הבריטים הוחלט לסגת משיח' ג'ראח התחתית אבל להחזיק בבית שנכבש. הבריטים תבעו לפנות גם את הבית, אולם בן-גוריון סירב להיענות לדרישה. הבריטים פתחו באש. שניים מלוחמי הפלמ"ח נהרגו, והכוח היהודי נסוג.
אור לכ"ה בניסן נעשה ניסיון לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים, אולם פגז שהתפוצץ בקנה בטרם עת גרם לאיבוד יתרון ההפתעה: חמישה לוחמים נהרגו, והקרב הסתיים בכישלון. מטרות המבצע בחלקה הצפוני של ירושלים לא הושגו אפוא: נווה יעקב ועטרות נותרו מנותקים ולבסוף נפלו בידי הערבים לאחר שננטשו. גם הר הצופים נותר מנותק עד מלחמת ששת הימים.
בקטמון נרשמה כאמור הצלחה רבה יותר. ההתקפה הראשונה של הפלמ"ח על מנזר סן סימון שבפסגת הכפר הייתה בי"ח בניסן, אולם היא נהדפה. הפלמ"ח שב ותקף את המנזר בליל שביעי של פסח. המבנה נכבש אומנם די בקלות, אולם הכוח שכבש את המקום ספג התקפות עזות במהלך כל יום המחרת. המנזר היה ריק מלוחמים, ותוך כדי טיהורו נהרגו במקום בשגגה שתי נזירות ששהו בו.
כוח של פלוגה מגדוד ברק מצויד בתחמושת רבה הונחת בחוף הרובע היהודי שבעיר העתיקה של טבריה. ספינה גדולה יצאה מעין גב, ובחוף חצר כינרת נקשרו אליה ארבע סירות, ועליהן לוחמים ותחמושת. הספינה גררה את הסירות עד אל מול חוף הרובע היהודי, ואז נותקו הסירות, ויושביהן חתרו לחוף
כיבוש המנזר הסתיים בשעה 2:30. סמל המחלקה רפאל איתן (רפול), לימים הרמטכ"ל, נפצע בראשו אך המשיך להילחם מבעד לחלון כשהוא עומד על כיסא שניצב על גבי שולחן. המ"מ דוד אלעזר (דדו) – לימים אף הוא רמטכ"ל – יצא כמה פעמים בראש קבוצות לוחמים אל חצר המנזר ואל הגג כדי להדוף התקפות ערביות. למגינים כבר היו נפגעים רבים – עשרה הרוגים וכשמונים פצועים, שהם כמחצית מהלוחמים – והתחמושת שלהם הלכה ואזלה.
נקבע בהגרלה ששני מפקדים יישארו עם הפצועים ויפוצצו את המנזר על יושביו בבוא העת, ונעשו לכך הכנות. ברגע האחרון קלטה רשת ההאזנה של ההגנה שדרים בין ערביי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מפקדם, אבו דאיה, הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת, ולא חזר. החלה בריחה של שארית האוכלוסייה האזרחית הערבית, והקרב הסתיים כלאחר ייאוש בניצחון הצד היהודי.
הפצועים פונו באלונקות דרך שכונת רחביה, כשהנושאים אותם שרים ומכל הבתים נשמעות קריאות עידוד. תושבי ירושלים ששמעו על הקרב הגיעו במאות לבית החולים כדי להודות לפצועים. המשפט שנחרט מהקרב ההוא היה משפט של בני מרשק, שציטט סיסמה שרווחה בצבא האדום: "כשיורד גשם נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף".
בכ"ג בניסן כפו הבריטים על שני הצדדים בדרום ירושלים הפסקת אש כדי למנוע מהיהודים להתקדם לעבר דרך חברון ולסכן את ציר הפינוי שלהם מירושלים. לפלמ"ח היו עשרים ואחד הרוגים בקרב הזה, לעומת שמונים וארבעה הרוגים של הערבים.
ראש העיר חיפה שבתי לוי פנה לערבים בהתרגשות רבה והפציר בהם שלא יעזבו את העיר שחיו בה מאות בשנים. גם המפקד הבריטי אמר לערבים שהם עושים משגה חמור, אולם הם התעקשו. יחידות מעורבות של בריטים וחיילי חטיבת כרמלי פיקחו על החרמת הנשק בטרם הנטישה הערבית. בן לילה עזבו את העיר כלל התושבים הערבים פרט לכחמשת אלפים
טבריה החופשית
הראשונה לצאת לעצמאות יהודית הייתה טבריה. בעקבות התקפות חוזרות של הערבים על האוכלוסייה היהודית של העיר בסוף אדר ובתחילת ניסן הבינו מפקדי ההגנה במקום שאין עוד מנוס מקרב כולל לכיבושו. ערב המלחמה מנתה האוכלוסייה הערבית בעיר שלחוף הכנרת 4,700 נפשות מכלל אחד עשר אלף התושבים. בעקבות התנכלויות בתחילת המלחמה נטשו רבים מהיהודים את טבריה העתיקה ועברו לשכונות היהודיות שמעליה. בעיר העתיקה נותרו עשרים וחמישה לוחמים של ההגנה, והם כמו התושבים היהודים המעטים שנותרו שם היו נתונים במצור ערבי.
אוטובוס משוריין שיצא מהעיר העתיקה בכ"ט באדר ב' עלה על מוקש והחל להתלקח. קשישה יהודייה שהייתה עליו סירבה בעקשנות לעזוב את האוטובוס, ונשרפה בתוכו. הערבים המטירו אש רובים ומרגמות לעבר השכונות היהודיות וגרמו להרוגים ולפצועים שם.
בב' בניסן (11 באפריל) הגיע בשחייה לוחם מהעיר העתיקה למלון גלי כינרת ודיווח על המצב הקשה של הלוחמים הנצורים. אור לד' בניסן (12 באפריל) כבש כוח של גדוד ברק כפרים ערביים שחלשו על טבריה. מפקד החטיבה הבריטית בצפון הארץ זימן את נציגי היהודים ודרש להוציא את לוחמי ההגנה מהעיר העתיקה, אחרת יפגיז הצבא את עמדות ההגנה. היהודים סירבו, והעניין הגיע עד לנציב העליון אלן קנינגהם, וזה הורה להניח ליהודים.
בלילה הבא, אור לה' בניסן, הונחת כוח של פלוגה מגדוד ברק מצויד בתחמושת רבה בחוף הרובע היהודי שבעיר העתיקה של טבריה. ספינה גדולה יצאה מעין גב, ובחוף חצר כינרת נקשרו אליה ארבע סירות, ועליהן לוחמים ותחמושת. הספינה גררה את הסירות עד אל מול חוף הרובע היהודי, ואז נותקו הסירות, ויושביהן חתרו לחוף. כל הזמן רותקו עמדות הערביות באש. המבצע עבר ללא נפגעים.
אור לח' בניסן (16–17 באפריל) פוצץ כוח גולני את בית מחפוזה, שבו שכנה המפקדה הערבית בטבריה – על יושביו. בלילה הבא השתלטה פלוגה של הפלמ"ח על מלון טיבריאס לאחר קרב קשה. בבוקר ט' בניסן, כשהכוחות היהודיים מתכוננים להמשך הקרב, הגיעו נציגי הערבים למשטרת טבריה והודיעו לבריטים שהם מבקשים לעזוב את העיר ולקחת עימם את נשקם. נציגי היהודים דרשו שהערבים ימסרו להם את הנשק.
בשעת צהריים באו מנצרת עשרות כלי רכב – אוטובוסים, משאיות ורכבים פרטיים – להסיע את ההמונים ההמומים שמנהיגיהם הורו להם לנטוש את ביתם. חלקם עברו לנצרת וחלקם למקומות אחרים. בי' בניסן הכריז מפקד ההגנה בטבריה על "משטר עברי עצמאי בעיר", אות לערים רבות אחרות בחודשים הבאים. בי"ט בניסן פינו הבריטים את כוחותיהם מבניין המשטרה ומהעיר, והשלטון בה עבר סופית לידיים יהודיות.
הערבים נוטשים
בה בעת ניטש אז גם בחיפה הקרב המכריע על השליטה בעיר, שכונה ביעור חמץ. ערב מלחמת העצמאות עמד מניין הערבים על מחצית ממאה וחמישים אלף תושבי חיפה, אולם המורל הירוד, ההפסד הדרוזי ברמת יוחנן וגם מחסור במזון ובציוד צבאי, וכן התפוררות ההנהגה הערבית במקום, הביאו לידי נטישה הולכת וגוברת בחודשי המלחמה הראשונים. דו"ח של ההגנה מאמצע אדר ב' דיווח שאחד עשר מחמישה עשר חברי הוועדה עזבו את העיר. ערב הקרב המכריע נותרו בעיר 30,000–40,000 תושבים ערבים.
בבוקר י"ב בניסן (21 באפריל) שלח מפקד הכוחות הבריטיים בחיפה גנרל סטוקוול הודעה ליהודים ולערבים שבה הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל. בצהרי היום כבשו כוחות חטיבת כרמלי מבנה אשר כונה בית הנאג'אדה, כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה צפונה ומזרחה. הבית נכבש, אולם הקרבות סביבו נמשכו יותר מעשרים שעות וגבו מחיר של שבעה חללים. אור לי"ג בניסן בשעה 1:00 פתחה חטיבת כרמלי בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה, וקול הנפץ החריד את הערבים. מייד לאחר ההפגזה יצאה לדרך המתקפה המרכזית על העיר.
מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה שהוא יוצא להביא תגבורת אדם וכלי נשק, אולם לא שב. בשעות הצהריים של י"ג בניסן הושלם כיבוש העיר. עוד בשעות הבוקר הפעילה ההגנה מכוניות מצוידות ברמקולים שבהם קראו לערבים להניח את נשקם. לכוחות היהודיים לא הייתה שאיפה לסלק את הערבים מהעיר אלא רק לשלוט בשכונותיהם.
גנרל סטוקוול פנה למפקדת חטיבת כרמלי וביקש לדעת מהם תנאי הכניעה, לאחר שהערבים פנו אליו וביקשו את התערבותו להפסקת הקרבות. בשאר התנאים דרשה ההגנה למסור לידיה את כל הנשק הערבי בעיר, והערבים ביקשו שהות להתייעצות. פקודת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ששוגרה מביירות הורתה לערבים שלא להסכים לכניעה ולעזוב כליל את העיר, והערבים הודיעו על כך לצוות היהודי.
נציגי היהודים במשא ומתן הוכו בתדהמה. ראש העיר חיפה שבתי לוי פנה לערבים בהתרגשות רבה והפציר בהם שלא יעזבו את העיר שחיו בה מאות בשנים. גם המפקד הבריטי אמר לערבים שהם עושים משגה חמור, אולם הם התעקשו. יחידות מעורבות של בריטים וחיילי חטיבת כרמלי פיקחו על החרמת הנשק בטרם הנטישה הערבית. בן לילה עזבו את העיר כלל התושבים הערבים פרט לכחמשת אלפים שבחרו להישאר בשכונות ואדי ניסנאס וואדי סאליב. גם כפרי הסביבה העוינים בחרו לנטוש. זה היה אחד הניסים הגדולים של המלחמה ההיא. הערבים פינו מרצון את הבמה. בערב פסח (23 באפריל) הוכרז גם בחיפה שלטון יהודי עצמאי.
בחול המועד פסח, י"ח–כ' בניסן, הותקף קיבוץ גשר שעל הירדן. בי"ח בניסן (27 באפריל) בחמש אחר הצהריים גילתה תצפית בקיבוץ שהדגל הבריטי על בניין משטרת גשר הורד בחיפזון. הבריטים התפנו. מייד שוגר כוח שהקדים את הערבים בהשתלטות על בניין המשטרה, אולם בשעת ערב החלה הפגזה קשה של הלגיון הירדני באש תותחים, משוריינים, מרגמות ומקלעים. ההפגזה נמשכה כל הלילה וגם למחרת. כל המבנים במשק נפגעו. הערבים ניסו להסתער על הקיבוץ, אולם נהדפו. בלילה פונו ילדי הקיבוץ ברגל.
למחרת, כ' בניסן, נמשכה ההפגזה. בשעות הבוקר הגיע מוח'תאר נהריים ובפיו דרישה ממלך ירדן שהקיבוץ ייכנע וימסור את נשקו, אחרת יוחרב היישוב עד היסוד. בבוקר שביעי של פסח הגיעה לגשר תגבורת, וכן נשק וציוד, והחורבן נמנע.
בחול המועד פסח תש"ח נפתח מבצע יפתח, שנועד לטהר את הגליל המזרחי מכוחות אויב. עד אז היה מצב היהודים שם קשה. בצפת למשל התגוררו אז אלף וחמש מאות יהודים בקרב עשרת אלפים ערבים. בי"ט בניסן השתלטו כוחותינו על משטרת ראש פינה. במוצאי שביעי של פסח כבש הפלמ"ח את הכפרים הערביים ביריה ועין זיתון (עין זיתים). בפעולה שכונתה מבצע מטאטא טוהר מכוחות האויב השטח שמצפון לכינרת ועד ראש פינה. בכ"ז בניסן ערך הפלמ"ח ניסיון ראשון לכבוש את צפת, אך כשל. רק בראשית אייר הצליח ניסיון נוסף כזה, אבל נשמור את פרטיו לחודש הבא.
המפקדים קיבלו את עמדתו של בגין והורו לחדול ממאמצי הכיבוש של יפו, אולם הלוחמים סירבו לציית לפקודת הנסיגה וביקשו עוד הזדמנות. בי"ח בניסן בשלוש אחר הצהריים החלה ההתקפה השלישית. הקרב נמשך כל הלילה, ורק לפנות בוקר של י"ט בניסן נכבש מסגד חסן בק, ודגל כחול-לבן הונף על צריחו
האצ"ל לא מוותר
בחול המועד פעלו כוחותינו גם ביפו. בין ט"ז בניסן לי"ח בו התקיף האצ"ל את העיר הערבית. לפני מלחמת העצמאות גרו ביפו 95,000 ערבים. ההפגזות והצליפות מיפו בראשית המלחמה גרמו לפינוי חלק מתושבי השכונות הדרומיות של תל אביב ויצרו בעיית פליטים מעיקה בעיר. עם זאת היה המצב הכלכלי ביפו קשה עוד יותר, והמורל ירוד. רבים מבני המעמד הגבוה בעיר הערבית וגם בכפרים שסביבה, כדוגמת אבו כביר, נטשו את העיר, ומקצתם היגרו למדינות שכנות.
ההגנה נמנעה מלכבוש את יפו עצמה מחשש לעימות ישיר עם הבריטים, שעדיין החזיקו במקום מסיבות אסטרטגיות, והעדיפו לפעול בכפרים שסבבו אותה, כפרים שכיום הם חלק בלתי נפרד מתל אביב. ואולם האצ"ל בחר להילחם חזיתית ביפו כדי להכליל גם אותה בתחומי המדינה היהודית שבדרך.
עוד קודם לכן, בח' בניסן, עצר האצ"ל באמצעות מוקש רכבת נשק בריטית ליד חדרה. האצ"ל איים שהרכבת תפוצץ על נשקה אם הלוחמים בה לא ייכנעו. החיילים הבריטים יצאו ממנה כשידיהם מורמות בכניעה, וכל נשקה הועמס על מכוניות האצ"ל ושימש אחר כך בלחימה ביפו. האצ"ל גייס שש מאות מאנשיו וריכז אותם ברמת גן. ביומו הראשון של חג הפסח כונסו הלוחמים למסדר יציאה. מפקד האצ"ל מנחם בגין דרבן את היוצאים לקרב.
בט"ז בניסן בתשע בבוקר החל האצ"ל להפגיז את יפו בשתי מרגמות, וההפגזה לא פסקה כל שלושת ימי הקרב. הופגז גם מסגד חסן בק ביפו, שמצריחו ירו ללא הרף לעבר תל אביב בחודשים שקדמו לקרב. ההפגזה הזו הייתה כנראה הצעד שהביא לבסוף לידי המנוסה ההמונית של ערביי יפו.
ביומיים הבאים ניסו לוחמי האצ"ל לפרוץ ליפו אולם נתקלו באש עזה, גם בריטית, וזו גבתה הרוגים ופצועים. הערבים היו מוכנים היטב. העיתונות, שנשלטה גם אז בידי השמאל, לעגה לאצ"ל. בעיתון הארץ נכתב כך: "האצ"ל יצא להתקפה בכוחות שאינם מספיקים למבצע מסוג זה וההתקפה עצמה לא באה אלא רק להתחרות עם ההגנה על אהדת הציבור שהיא זכתה לו תודות לכיבוש חיפה".
אחרי יומיים של קרב כינס בגין את מפקדי הכוח הלוחם ביפו והסביר להם שלא נורא להודות שהמשימה גדולה מכוחותיהם. הוא הורה להמשיך בקרב רק אם יש סיכוי לפרוץ את קווי האויב בעשרים וארבע השעות הבאות. "ברור לי כי אלמלא תמיכת הטנקים הבריטים היינו כובשים את כל השטח אולם עובדה היא שהטנקים שם. בתנאים אלה אין זו בושה להפסיק את ההסתערות הישירה. נחזיק בקו שכבשנו".
הבריטים זעמו על ההצלחה היהודית ביפו והורו לאצ"ל להתפנות מהעיר. הם הודיעו לישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, שימנעו בכוח את כיבוש המקום. מפקד הכוחות הבריטיים ביפו אמר: "קיבלתי פקודה להציל את העיר בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה". האצ"ל סירב להיענות לדרישה
המפקדים קיבלו את עמדתו של בגין והורו לחדול ממאמצי הכיבוש של יפו, אולם הלוחמים סירבו לציית לפקודת הנסיגה וביקשו עוד הזדמנות. בי"ח בניסן בשלוש אחר הצהריים החלה ההתקפה השלישית. הקרב נמשך כל הלילה, ורק לפנות בוקר של י"ט בניסן נכבש מסגד חסן בק, ודגל כחול-לבן הונף על צריחו לשמחת תושבי תל אביב.
תושבי יפו הוסיפו להימלט, בין השאר באמצעות אוניות שהובילו אותם למצרים ולבנון. במקביל החלה ההגנה במבצע חמץ (שהיה לאחר המלחמה למבצע מחץ) לכיבוש הכפרים שסביב יפו, דוגמת סלמה (כיום כפר שלם), יאזור (כיום אזור), בית דג'אן (כיום בית דגן) וחיריה, שהייתה אז כפר ערבי ולא הר אשפה כמו בימינו. תל השומר, שהיה אז מחנה צבאי בריטי, נכבש בידי חטיבת אלכסנדרוני עוד בו' בניסן.
ואולם הבריטים זעמו על ההצלחה היהודית ביפו והורו לאצ"ל להתפנות מהעיר. הם הודיעו לישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, שימנעו בכוח את כיבוש המקום. מפקד הכוחות הבריטיים ביפו אמר: "קיבלתי פקודה להציל את העיר בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה". האצ"ל סירב להיענות לדרישה, ובתגובה הופגז הכוח בכ' בניסן בירי מספינות מלחמה בריטיות ובאש תותחים וטנקים. בתגובה פוצצו לוחמי האצ"ל בתים, והריסותיהם חסמו את הדרך לבריטים, והודיעו שיפגיזו גם את האזור שרוכז בו הכוח הבריטי. כמו כן פוצץ בניין המשטרה במקום.
הבריטים ויתרו על דרישתם והסתפקו בהחלפת אנשי האצ"ל בלוחמי ההגנה. הסכם הכניעה הסופי של יפו הערבית נחתם שבועיים אחר כך, יום לפני הקמת המדינה. רק 3,000 מ-95,000 תושביה נותרו בעיר אחרי הכניעה. בסך הכול נפלו בקרב על יפו ארבעים ואחד לוחמי אצ"ל.
בסיומו של החודש, בכ"ט בניסן (7 במאי), כתבה סבתא אביבה ביומנה משכונת בית הכרם הירושלמית: "אפילו האופטימיסטים המושבעים ביותר לא יכולים היו לנבא הצלחת ברק כפי שההגנה משיגה בכל החזיתות כעת. היינו צריכים להילחם לפני שנים ואולי כבר היתה המדינה היהודית על שתי גדות הירדן. כנראה שלא תמיד העט יותר חזק מן החרב! 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו'".
