הכי היינו רוצים להרים את הרוח ולזרות אופטימיות על המציאות העגומה, אבל לא הפעם. הפעם ננסה קצת לשהות באירוע שהיה כאן השבוע בלי לטשטש. האדונים שוב ניצחו, והעבדים נותרו עבדים. כי אחרי כל הוועדות והבחירות וההכרעות והתעקשויות – ברגע האמת – אין רפורמה משפטית. כל הקרב הגדול הזה נגמר בדיוק כמו בגוש קטיף ובכפר מימון – בגירוש. הדיקטטורה עודנה כאן.
יש בימין מלכוד מובנה. נלחמים בעוז ברוח למען צדקת הדרך, אבל דבר אחד חסר. מוכנות ללכת עם האמת עד הסוף. כי למדנו כל כך הרבה מדרשים ומשלים על הפחד מללכת עם האמת עד הסוף. החדירו לנו שהימנים הם שהחריבו את בית המקדש אף שהפלג השמאלי הוא שחבר לאויב ונתן לו דלק והסית כנגד היהודים וגרם לחורבן. וכך נגזר עלינו להיות צודקים מאוד אבל תמיד תמיד לסגת. להיות מי שלא מסוגלים להביא לכאן שינוי.
עכשיו בואו נביט קצת באומץ וביושרה במה שיצא לנו מזה שהימין שולט כאן כבר שלושים שנה פלוס מינוס: אנחנו פועלים לפי אותו הסכם אוסלו. המדינה הערבית נבנית במימון אירופי. אין לנו מילימטר כיוון לתחילתה של חזרה לגוש קטיף. נכון לעכשיו גם הבנו שאיש לא באמת מתכוון לשנות את בתי המשפט, שאימצו במאה אחוזים את העולם המוסרי של הגויים ושל אירופה. אנחנו כבר חמישים שנה לא מתקרבים להר הבית. כל הקונספציה נותרה שלהם. אנחנו נותרנו עבדים מאוד צודקים. עבדים שכבר יושבים על כורסאות עור צבי, אבל עבדים.
הביטחון של ישראל מעולם לא התבסס – ולעולם לא יתבסס – על טייסיה. במלחמת השחרור היו לנו כעשרים מטוסים, גרוטאות שהבריטים השאירו מאחוריהם, ובכל זאת ניצחנו. הביטחון של ישראל גם אינו מתבסס על כלכלנים חכמים ולא על בעלי ההון. היינו חזקים גם בתקופה הצנע. חוסנה של מדינת ישראל מתבסס על הברכה השרויה בה ועל היכולת שלנו להקים כאן משטר מתוקן ועצמאי. משטר מתוקן הוא בראש ובראשונה משטר שדואג לביטחון הפנימי שרצון האזרחים נעשה
האם ימשיכו בחקיקה? תהיה זאת תמימות ובעיקר טעות לחשוב שהתשובה ברורה. הנחמה של "כולם כבר מבינים שחייב להיות שינוי במערכת המשפט" נכונה במדינה מתוקנת שבה הרוב מכריע. במדינה שבה הכוחניות הפכה לכלי מרכזי, לא מאוד רלוונטי "מה כולם כבר מבינים", כי יש בהחלט תסריט שבוועדה המשותפת שמוקמת עכשיו הכול יסתיים באיזה שינוי עלוב שיהיה פחות מזה שהציע הנשיא.
ומה עם הילד? אסור לנו לגזור את הילד, כי אנחנו האימא האחראית. ובכן, בואו נבדוק אם אנחנו באמת אימא אחראית כפי שאנחנו מספרים לעצמנו. הרי המדינה היהודית נעלמת ואיננה. לפני רגע קיבלנו כאן טעימה מהאפשרות שמוסלמים יהיו בשלטון. אבל הרעיון שעל פיו למדינה הזאת יש זכות מוסרית להפלות יהודים על פני גויים ולהעלות אליה רק אותם, לשאוב את עולמה המוסרי מהמסורת ומנביאי ישראל, ואפילו רק לאפשר להקים יישובים יהודיים – כבר מזמן אינו קיים הודות לבג"ץ.
רוב העולים החדשים בישראל הם גויים גמורים. יש כאן בהחלט כתובת זמנית ליהודים, אבל פחות ופחות מדינה יהודית. הילד גזור. הוא מדמם. אירופה השתלטה על הפרובינציה במזרח התיכון. תרבותה שולטת כאן. נסכים לפחות שתפיסתה המוסרית של אירופה שולטת 'רק' בגוף העליון שמקבל כאן את ההכרעות.
גם אנחנו מאמינים באמונה שלמה שחורבן שלישי לא יהיה, ומשהו יסתדר בסוף, ואיכשהו נצליח להקים אפילו את בית המקדש. אבל רגע, חברים, לא הבטחנו לעצמנו שאנחנו לוקחים את גורלנו בידינו? לא לימדו אותנו שא-לוהים לא רק משלים לנו את המשימות והרצון אלא רוצה אותנו ממלאים תפקיד פעיל בביצוע התוכניות שהוא הנחיל לאבותינו ולנו? בואו נניח רגע לא-לוהים. הוא את העבודה שלו עושה, ובלעדיו אין לנו כלום. אבל את שלנו אנחנו עושים? עם האמת שלנו אנחנו מוכנים ללכת עד הסוף?
מה זה עד הסוף? אתה רוצה להגיע למלחמת אחים?
הפחד ממלחמת אחים היה שקר מהרגע הראשון. להדיח מהצבא את כל מי שקורא לסרבנות זאת מלחמת אחים? להדיח את היועמ"שית זאת מלחמת אחים? להפעיל בואשית כלפי חוסמי הכבישים זאת מלחמת אחים? הרי היא הופעלה בכל מוצ"ש כלפי שלושים מפגינים שהגיעו למחות על פרשת מותו הלא פתורה של אהוביה סנדק! להדיח את הטייסים הסרבנים באות קלון זאת מלחמת אחים?
את כל אלה ממשלה לא יכולה לעשות, היא חייבת לעשות. מהרגע הראשון שזיהו כאן מרד היו צריכים לעצור אותו בכוח. אבל הממשלה לא עשתה כלום ונתנה למרד הזה לצמוח. כי הכוח נתפס כמשתלם, אז למה לא להפעיל עוד קצת ועוד קצת עד שכל המשק מושבת? ממשלת הימין גרמה לתיאבון לגדול.
תשאלו: אבל הסמכות התערערה? כבר לא ברור אם הצבא והמשטרה יקשיבו לכם! בטח. כי במקום להוביל את המשבר החוקתי ולעשות סדר בהיררכיה התעסקנו בלהראות כמה השמאל לא אחראי וקיצוני. את זה הבנו מזמן. עכשיו צריך לרסן את הפירוק הזה. הפחד מהכינוי 'דיקטטורים' גבר על החובה היסודית שלהם להיות מנהיגים.
הביטחון של ישראל מעולם לא התבסס – ולעולם לא יתבסס – על טייסיה. במלחמת השחרור היו לנו כעשרים מטוסים, גרוטאות שהבריטים השאירו מאחוריהם, ובכל זאת ניצחנו. הביטחון של ישראל גם אינו מתבסס על כלכלנים חכמים ולא על בעלי ההון. היינו חזקים גם בתקופה הצנע. חוסנה של מדינת ישראל מתבסס על הברכה השרויה בה ועל היכולת שלנו להקים כאן משטר מתוקן ועצמאי. משטר מתוקן הוא בראש ובראשונה משטר שדואג לביטחון הפנימי שרצון האזרחים נעשה. אנחנו נתנו את הקול שלנו למנהיגי הימין, אבל הם לא ביצעו את מה שהיה מוטל עליהם.
שלמות העם
ועכשיו כל שוחרי השלום והשקט בקרב האזרחים – כל מי שטענו שלמען שלמות העם חייבים לעצור את החקיקה – לאן הובלתם אותנו? האם קמנו בבוקר שאחרי העצירה מאוחדים יותר? האם אנחנו קמים לבוקר מפויס יותר? האם תחושות הקיפוח וחוסר השוויון שקטו או שמא רק התחדדו? האם שיכרון הכוח ותחושת העליונות של השמאל שככו, והם למדו מעט לקח, או שהעמיקו את הבוז כלפי המכונאי והאיש הפשוט? האם הבריחה מהכרעה קירבה בין האחים או הרחיקה ביניהם?
על אילו אחווה ואיחוי קרעים אתם מדברים? אתם מבינים שהקרע ברגע הזה רק התחיל? כשאחד הילדים בבית מבין שבגלל האלימות והכוחניות שאחיו הגדול מפגין הוא צריך מהיום לשתוק ולעשות כל מה שהוא רוצה חוץ ממה שלא מתאים לאחיו, הוא מפתח תסכול עצום.
על הקרע הזה אתם חושבים? אם בא לכם לדבר כלכלית, אנחנו מבינים איך זה ישפיע על משלמי המיסים והמע"ם? ואיך זה ישפיע על לוחמי החי"ר? איזו אחווה נוראית המטתם עלינו. הימין אכן מפוחד מעצמו. חלקו עדיין חושש מהאדונים. אבל כולם צוברים בתוכם זעם עצום, תסכול וייאוש. ואתם המנהיגים הייתם צריכים להרגיע את הפחד – ולשלוט.
אסור לנו לגזור את הילד, כי אנחנו האימא האחראית. ובכן, בואו נבדוק אם אנחנו באמת אימא אחראית כפי שאנחנו מספרים לעצמנו. הרי המדינה היהודית נעלמת ואיננה. לפני רגע קיבלנו כאן טעימה מהאפשרות שמוסלמים יהיו בשלטון. אבל הרעיון שעל פיו למדינה הזאת יש זכות מוסרית להפלות יהודים על פני גויים ולהעלות אליה רק אותם, לשאוב את עולמה המוסרי מהמסורת ומנביאי ישראל, ואפילו רק לאפשר להקים יישובים יהודיים – כבר מזמן אינו קיים הודות לבג"ץ
האם יהיה אפשר להגיע לאחדות בעם?
יש מחלוקת עקרונית בין הקודש לחול כיצד משיגים אחדות. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא. החול מתחיל באיחוד, "כולנו שווים, ובוא נדבר על סבלנות", אבל בפועל נגמר בפירוד, בתסכול ובאנרכיה. לעומתו הקודש אינו נרתע מבירור, ומתחיל בהפרדה: "בוא נשים על השולחן את המגמות ומה טוב ומה רע בעולם", ונמשך בהכרעה: מדינה יהודית לפני הכול, ורק משם נוצרת אחדות, מוכנות לדבר ולשמוע ולהתפשר.
כל עוד הצדדים כאן בישראל אינם שווים, אין אפשרות ליצור אחדות. כל עוד לא מחזירים לכאן את ההכרעה הברורה שכאן תיבנה אך ורק מדינה יהודית שערכיה שאובים מהמסורת, לא תיווצר אחדות. אחרי שיהיה ברור שנגמרו מעמדות הטייסים מול הטכנאים, יהיה אפשר להתחיל לדבר על אחדות.
האם היה צריך ללכת עד הסוף? כן. היינו צריכים לספוג שביתות ומחאות ולהתמודד איתן בגבורה בלי למצמץ ולו מצמוץ אחד. זה – ורק זה – אחרי שכל הרעש היה נרגע, היה מביא אחדות.
אופטימיות אנחנו מבקשים
אופטימיות 1: קחו את דברי רש"ר הירש מאיגרת מופלאה שלו על המלחמה על האמת: "מי שמשוכנע שדעותיו אמיתיות וצודקות, חייב להביע אותן ללא הרף, ובכל הזדמנות, בגילוי לב, ובלי להתחשב במידת התמיכה שיש לו, או ברמת ההתנגדות שיפגוש. רק לשקר דרושים תומכים כדי להצליח, לשקר דרושה סמכות המספרים, כדי למלאות את מה שחסר לו בצדקת טיעונו.
"האמת לעומת זאת, תמיד תנצח בסופו של דבר, אפילו אם הדבר יקח זמן, אצילות אמיצה וטהורה, מבוטאת עם כל אש ההתלהבות של השכנוע, ועם כל הבהירות של המודעות הבטוחה, מבוטאת שוב ושוב בכל הזדמנות, בסופו של דבר תשיג האמת את הכבוד וההערכה, אפילו של אלו שלא מוכנים לקבלה ,האמת היחידה שהלכה לאיבוד בלי כל אפשרות להחזירה, היא אותה אמת שאין למחזיקיה אומץ, לדבר בגילוי לב עבורה, האמת לא הובסה מעולם מכוח ההתנגדות, היא הובסה רק כשחבריה היו מידיי חלשים מלהגן עליה".
אופטימיות 2: הלוואי שמנהיגי הימין יתעשתו. הרפורמה חייבת לעבור. העם איתכם, אתם כנראה שכחתם. תמשלו.
