מכירת חמץ אינה מצווה

הרב אורי סדן

שאלה:

אנחנו זוג צעיר בלי הרבה חמץ. אולי תישאר לנו בערב פסח שקית וחצי של פסטה. האם יש מצווה למכור את החמץ?

תשובה:

מקור המנהג – מכירת חמץ כפי שהיא נעשית היום, כחלק מההכנות ההלכתיות לפסח של כל משפחה, היא מנהג חדש למדי. הפתרון של מכירת החמץ בידיעה שזה רק ישמור עליו במהלך הפסח אך לא ייגע בחמץ וימכור אותו בחזרה אחרי הפסח הוא פתרון בן כמה מאות שנים (שו"ת תרומת הדשן, שו"ע תמח ג), אולם הוא שימש בעיקר לבעלי מסבאות שהחזיקו ברשותם כמות גדולה של ויסקי, יי"ש ובירה, שביעורם היה מביא אותם לידי קריסה כלכלית (שע"ת שם, ח), ורק בהמשך הוא הלך והתפשט גם לאנשים פרטיים שאינם מעוניינים לבער את החמץ שברשותם. אכן, יש שנמנעים ממנו ממגוון סיבות בשל ההערמה שבדבר (גר"א, מעשה רב, קפ, על פי תבואות שור, פסחים כא ע"א) אך למעשה הפוסקים התירו זאת, בפרט במקרה שביעור החמץ כרוך בהפסד ניכר (נשמת אדם קיט, ח).

מינוי השליחות למכירה – למעשה מכירת החמץ עצמה נעשית על ידי הרבנות המקומית, ואדם המעוניין למכור את החמץ שברשותו אינו מוכר את החמץ לרב אלא רק ממנה את הרב לשליח למכור את חמצו לגוי. מכיוון שמינוי שליחות אינו מחייב ביצוע מעשה קניין (רמב"ם, מכירה ה, יא), ניתן לעשות זאת גם באמצעות האינטרנט, הטלפון או כל אמצעי תקשורת אחרת עם הרבנות, אך המנהג המקובל הוא לעשות קניין על השליחות לשם הבעת גמירות דעת (רמב"ם שם, יב), וכך ראוי לנהוג לכתחילה.

הטיפול בחמץ שנמכר לגוי – אחרי מכירת החמץ לא די לסמן אותו או לסגור אותו בשקית על המדף, שכן חכמים חששו שמא יבוא האדם להשתמש בו (פסחים ו ע"א). את החמץ שנמכר יש לכתחילה לרכז בחדר אחד שייכלל במכירה ואליו אין נכנסים במהלך חג הפסח (משנה ברורה תמח, יב), ומי שאינו יכול להרשות לעצמו להיפרד מחדר שלם לחג הפסח יכול להסתפק במחיצה בגובה של עשרה טפחים (80 ס"מ) (שו"ע תמ, ב). גם דלת גדולה של ארון שיסומן וייסגר עונה להגדרה זו. מקום הארון ותכולתו יימכרו לגוי.

אם החמץ צריך להישמר בהקפאה, יש לייחד לו מקפיא או לתחום אותו במחיצה בגובה הנדרש בתוך המקפיא. יש להעיר כי החמץ שנמכר שייך לגוי באופן מוחלט; אסור לגעת בו, ואין לקבל עליו שום אחריות שמירה (שו"ע תמ, א). לכן אם מסיבה כלשהי המקפיא ובו החמץ מתקלקל, אין לגעת בחמץ, ויש לפנות לרב כדי לקבל הדרכה כיצד לנהוג.

בעיות במכירת החמץ – הבעיה המרכזית במכירה חמץ היא גמירות דעת, שכן מי שמוכר את החמץ חייב להבין ולהסכים למשמעות המכירה – העברת החמץ לבעלותו המלאה של הגוי. לכן יש פוסקים אשר פסלו מכירת חמץ שעשה בעל עסק בעבור החמץ של העסק, אם זה אינו מקפיד בביתו על איסור חמץ, אלא אם כן המכירה נעשתה בנוסח המחייב גם על פי החוק (הערות הגרי"ש אלישיב שבת סה ע"ב), ולכן יש שהחמירו שלא להשתמש אחרי פסח בחמץ שמכר אדם זה.

גילוי נאות: אני איני מוכר את החמץ שלי. פשוט אין לי מה למכור. את החמץ ותערובות החמץ אנחנו אוכלים, ואת השאריות מבערים. כלי חמץ אינם צריכים מכירה. על יתר המוצרים שבמטבח אנחנו עוברים אחד אחד, ומוצרים שברשימת הרכיבים שלהם אין מחמשת מיני דגן, אנחנו סוגרים בארון ולא משתמשים בהם בפסח, אך מכיוון שאין עוברים עליהם באיסור בל ייראה ובל יימצא, אין לנו סיבה למוכרם.