ממלכה בטלטלת מעבר

הרב אייל ורד

כמו כל אירוע פוליטי, גם האירועים שאנחנו בתוכם מוּנעים מזרמי עומק פנימיים הרבה מעבר למחלוקת על אופי מערכת המשפט עצמה ונוגעים לשורשי הקיום והזהות שלנו כאן. לא בכדי יש הרואים ברפורמה הזו את המעבר ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד.

משיח בן יוסף תפקידו לבנות. לעסוק בצדדים המעשיים. קיבוץ גלויות, בניין הארץ, מלחמות. התכונה המרכזית שלו היא הצלחה. אין לו זמן וגם לא יכולת לעסוק במרכיב הזהות מרוב דחיפות של הצלחה ובניין. את המושג "חייך קודמים לחיי אויבך" הוא מכיר היטב, ומכוחו הוא נלחם ומיישב ומתקדם. בכל פעם שעולה סוגיית זהות הוא דוחה את העיסוק בה. שאלת הר הבית, מיהו יהודי, גיור ובכלל סוגיות שטחי ארץ ישראל, שמציפות את מרכיב הזהות היהודית התנ"כית, כל אלו הן נטל עליו, והוא מעוניין להעבירן הלאה. המרכיב המרכזי במנהיגותו הוא בניין וביטחון.

בכל פעם ששמרה התנועה הציונית על המרחב המיועד לה, קרי בניין חומרי של עם ישראל, היא זכתה להצלחה בלתי רגילה. כאמור, זה מה שנאמר על יוסף, "ויהי איש מצליח". אך בכל פעם שחרגה ועברה לעסוק במרחבי הזהות, אירעה תקלה חמורה

אכן, באותן פעמים שעברה התנועה הציונית לעסוק בענייני המהות, יצא מזה חורבן גדול. ישראליות משונה, עידוד התבוללות, נאום השבטים של הנשיא ריבלין, שקשה לאמוד את הנזק שגרם. התנועה הציונית הולידה מין ישראליות שהלכה והתרחקה מהשורשים היהודיים. ככל שהמצב פה נהיה טוב יותר מבחינה כלכלית ומבחינה ביטחונית, הלכה הישראליות ונשאבה לעבר התחום הליברלי של זכויות הפרט, ומרכיב הזהות היהודית של המדינה הלך ונהיה פונקצייה של מספר היהודים הרב, אך לא של הגדרה מהותית.

בג"ץ קעדן, שביטל את האפשרות להקים יישובים ליהודים בלבד, אתוס ציוני מובהק, היה סמן מובהק לכיוון הכללי, ובמובן הזה חוק הלאום שנחקק לא מזמן הוא כמעט נס גלוי, וברור שהיום הוא לא היה עובר. כידוע, גם על החוק הפשוט הזה בג"ץ מאיים.

בכל פעם ששמרה התנועה הציונית על המרחב המיועד לה, קרי בניין חומרי של עם ישראל, היא זכתה להצלחה בלתי רגילה. כאמור, זה מה שנאמר על יוסף, "ויהי איש מצליח". אך בכל פעם שחרגה ועברה לעסוק במרחבי הזהות, אירעה תקלה חמורה. זוהי גם דמותו של יוסף עצמו, שהוא מעורבב עם המצרים, דובר שפות ולובש כתונת פסים מגוונת, ויש לו גם שם לועזי, "כי כמוך כפרעה". אם כי בתוכו יוסף כולו שייך לבית יעקב.

ההגעה של הציונות למחוזות הליברליים כמעט הכרחית. הדבר היחיד שיכול לעמוד מול זכויות הפרט הוא ערכי זהות עמוקים. הם ההצדקה היחידה ליצור אפליה, להעדיף אדם על חברו וכו'. כאשר אין חיבור לזהות היהודית העמוקה מתחיל מרוץ לשמירת זכויות הפרט. כל עוד נאבקנו על חיינו, התקיים בנו "חייך קודמים לחיי חברך", אם כי גם שם לא בלי סיבוכים.

אך כעת, כשמדינת ישראל עוצמתית וחזקה – באין תשתית ערכית יהודית עמוקה – המרוץ לזכויות הפרט הוא כיוון כמעט הכרחי לתנועה הציונית.

נקודת המעבר שאנו נמצאים בה כעת היא סוג של הטיית המשקל והכף לטובת החלק הגדול בעם, שהוא מסורתי ומחובר בכל מיני רמות לזהות היהודית שלו. כאשר מדברים על זהות ההבחנה ברורה. מה אתה קודם, יהודי או ישראלי? זו שאלת המבחן. והיום יש שיאמרו: מה אתה בכלל, יהודי או ישראלי? כי הישראליות הולכת ומאבדת את הקשר לעומק היהודי שלה.

אם כך, זמן מעבר לפנינו ותופעה ייחודית שבה נמצא בשלטון מלא החלק הזה בעם ישראל. אין לנו שולחן ערוך להלכות ציבור. המקור היחיד שנוכל ללמוד ממנו כיצד מנהלים מעבר כזה הוא התנ"ך. ואם נכונה הנחת היסוד שלנו שמדובר במין תהליך מעבר בין משיח בן יוסף, קרי התנועה הציונית, ובין משיח בן דוד, קרי המשך המגמה של מימוש חיים יהודיים שלמים דרך הכלים המופלאים שהכינה הציונות, הרי שיש עלינו חובה להביט כיצד התנהג דוד עצמו אל שאול בתקופת המעבר הזו.

ההגעה של הציונות למחוזות הליברליים כמעט הכרחית. הדבר היחיד שיכול לעמוד מול זכויות הפרט הוא ערכי זהות עמוקים. הם ההצדקה היחידה ליצור אפליה, להעדיף אדם על חברו וכו'. כאשר אין חיבור לזהות היהודית העמוקה מתחיל מרוץ לשמירת זכויות הפרט. כל עוד נאבקנו על חיינו, התקיים בנו "חייך קודמים לחיי חברך"

חמשת מרכיבי האחדות

דוד צדק! שאול רימה אותו. רדף אותו. החליף את אשתו. העסיק את כל המערכת ברדיפה אחריו במקום במילוי חובתו השלטונית. אינספור ראיות היו לדוד עד כמה הוא צודק. ודווקא כאן ההכרעה הנפשית של דוד, שעדיין לא היה מלך, חשובה כל כך. אני לא אהיה תחליף אלא המשך. ההכרעה התקבלה במערה, כשהייתה לו הזדמנות להתגונן מפני שאול שהגיע להילחם בו, ודוד היה יכול להורגו בקלות. מה גרם לדוד להכריע להניח לשאול למרות הפיתוי הקשה?

מרכיב אחד בהכרעה הזו הוא זמן. דוד נתן זמן לתהליך. בדבר הזה הוא עצמו כמעט נכשל, אלמלא אביגיל הצילה אותו מבוא בדמים. המרכיב השני הוא קבלת ברכה. הסכמה. דוד לא עזב את שאול עד ששאול בירך אותו. דוד היה זקוק לברכה הזו, להמשכה הזו. הוא לא רצה לעשות את הדברים לבד.

המרכיב השלישי הוא אהבה. קרבה. הכרה בערך. דוד קונן קינה על שאול. היא מלאת אהבה, מלאה בהכרת הערך, וכך גם בלוויה הממלכתית שערך בסופו של דבר לשאול ולבניו. המרכיב הרביעי הוא אפס נקמה. אין אצל דוד "עשו לי אז אני עושה בחזרה", אלא להפך. הוא באמת דאג למלך והוכיח את מי שלא דאג לו. דוד יצר פעם אחרי פעם מצב שבו הוא מגיע קרוב מאוד למלך, אך אינו פוגע בו כדי להראות לו עד כמה נפשו יקרה בעיניו. אפשר לצרף לכך את יציאת דוד לקרב נגד פלשתים כדי להגן על שאול.

המרכיב החמישי הוא ניסיון אמיתי לחבר. להביא את אבנר. יואב קרא לזה ממלכתיות מוגזמת, אך זו הייתה השיטה של דוד.

המרכיב החמישי הוא ניסיון אמיתי לחבר. להביא את אבנר. יואב קרא לזה ממלכתיות מוגזמת, אך זו הייתה השיטה של דוד

שותפות גואלת

ובכן, תהליך המעבר ממלכות שאול למלכות דוד היה תהליך מורכב. רבים לא הבינו את דוד, את השיטה הזו. אך זה מה שהפך את מלכות דוד לנצחית: העובדה שגם כשצדק, צדק מאוד, ואף שהיה נרדף, ידע דוד להמתין. לעכב עד שהתהליכים מבשילים. הוא הלך עם העם יחד כי הוא הכיר היטב בערך של שאול. כי הוא רצה להיות חלק ממרוץ השליחים. הוא עשה מאמצים גדולים ליצור שותפות. אילו הצליחה השותפות הגדולה ביותר, זו עם יונתן, הייתה באה הגאולה.

השיח היום צריך להיות מכבד באמת. עולם הדמיונות שמקיף אותנו בהחלט מזכיר את הרוח הרעה שאחזה בשאול, אך דוד לא לעג לשאול אלא ניגן לו כדי להקל עליו. אם מישהו מפחד, צריך לעשות פעולות שיעזרו לו להתגבר על הפחד והחשש. לא דיברנו די. לא הכרנו די. יש עוד מה לעשות.

לדוד היו אינסוף הזדמנויות לסגור חשבון עם שאול. לחשוף את חולשותיו. לגלות את מחלתו. אך דוד לא עשה זאת. הוא לא נבנה מהחולשה של שאול אלא הכיר היטב בערכו וניסה בכל כוחו להיות המשך שלו.

סוד התהליך המופלא שקורה במאה וחמישים השנים האחרונות טמון בשתי מילים: מתקדמים יחד. ממתינים זה לזה. עוזרים זה לזה כשקשה. לאורך הדרך נעשו טעויות; חלקן קשות. אך לא הגענו לכאן אחרי אלפיים שנה כדי להיפרד אחרי שבעים וחמש שנים ולשלוח חלק מהאחים שלנו לגור בחו"ל.

האמת היא שרוב החששות הם דמיון גמור, אבל גם זה תמרור אזהרה. כיצד כל כך לא מכירים זה את זה? איך התרחקנו עד כדי כך שיכולים לחשוב עלינו דברים מוזרים כל כך? זו גם סיבה להאט את הקצב כדי לחבר, כדי להכיר יותר לעומק, כדי ללכת יחד.

נכון שבצד השני יש מי שמעוניינים במשבר עצמו. ואם אפשר משבר חוקתי, עוד יותר טוב, כי כך יוכלו להביא לידי הפלת הממשלה, לשיטתם. ושוב נחזור לדוד המלך: גם לשאול היה דואג, שכל כוונותיו היו שליליות וזדוניות. אבל דוד ידע להפריד בין שאול, אבנר ויהונתן ובין דואג.

השיח היום צריך להיות מכבד באמת. עולם הדמיונות שמקיף אותנו בהחלט מזכיר את הרוח הרעה שאחזה בשאול, אך דוד לא לעג לשאול אלא ניגן לו כדי להקל עליו. אם מישהו מפחד, צריך לעשות פעולות שיעזרו לו להתגבר על הפחד והחשש. לא דיברנו די. לא הכרנו די. יש עוד מה לעשות

מבוא לקרבה

התקופה הזו היא מבחן מנהיגות. בפעם הראשונה מראשית תולדות התנועה הציונית קיבל לידיו החלק המסורתי-דתי-חרדי – זה שרואה בציונות המשך ישיר של היהדות מהר סיני – את מושכות ההנהגה באופן בלעדי. זה עצמו עניין מופלא מאוד, ואחראים לו בעיקר המחרימים משמאל. זהו ניסיון: האם תהיה כאן מנהיגות לטווח קצר, והמטוטלת תשוב לנוע לצד אחר בעוד זמן מה, או שתהליך המעבר יימשך ויתקדם גם לטווח ארוך?

מנהיג יודע לקדם את הערכים שלשמם נשלח, ועליו לעשות זאת, כפי שנאמר על דוד, "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל", שכמה שיותר אנשים ירגישו מחוברים. יש מי שצריכים עוד זמן. עוד הבשלה. עוד היכרות. עוד קרבה. עוד אהבה. ההמתנה הזו בונה מנהיגות לטווח הארוך גם אם היא משלמת מחירים מסוימים לטווח הקצר.

האם אנחנו כמו ילד שנכנס לחנות ממתקים לזמן קצר, ולכן ממלא את כיסיו מכל הבא ליד לפני שיעיפו אותו מהחנות, או שאנחנו מבינים שהמושכות עוברות ידיים, וצריך להתנהג כמו מנהיג בזמן מעבר, שהוא זמן רגיש? להסביר, לדבר, להמתין ולעיתים גם לוותר.

מלכות דוד נצחית כי הוא עמד בניסיון הזה בדיוק. וכאמור, היו לו כל הסיבות המוצדקות לנהוג אחרת, והופעל עליו גם לחץ מסביב. אבל דוד נהג אחרת.

אנחנו לא דוד המלך, והצד השני אינו שאול. אין כאן השוואה סימטרית, ובכל אחד מאיתנו קיימים הצדדים כולם. אך יש בהתבוננות הזו כדי לתת מעט השראה וכיוון ודרך למצב המיוחד והמאתגר שאנו נמצאים בו, מצב שמציף הרבה חששות וכאבים. דווקא ההצפה הזו יכול להיות מבוא לקרבה גדולה.

סוד התהליך המופלא שקורה במאה וחמישים השנים האחרונות טמון בשתי מילים: מתקדמים יחד. ממתינים זה לזה. עוזרים זה לזה כשקשה. לאורך הדרך נעשו טעויות; חלקן קשות. אך לא הגענו לכאן אחרי אלפיים שנה כדי להיפרד

הסבה משותפת

ערב פסח, ורבי נחמן אומר שמצה היא לשון ריב. מצה ומריבה. עבדים אינם רבים, הם פשוט אדישים. אך בני חורין שאוהבים זה את זה יכולים להגיע גם למצה ומריבה, וזה דווקא הביטוי לעומק הקשר והאהבה אם יודעים להוליך את הריב בסוף להסבה משותפת ולארבע כוסות. שנזכה.

בסידורי הספרדים מובא שיש להתפלל בברכת 'ולירושלים עירך' על משיח בן יוסף שלא ייהרג על ידי ארמילוס הרשע. ארמילוס מלשון ארמלתא. אלמנה. התפילה היא שמשיח בן יוסף לא יהיה אלמן אלא ימצא את הזיווג שלו במשיח בן דוד מתוך חיבור והסכמה, וזה בניין ירושלים. על זה צריך להתפלל ובזה צריך גם לפעול בימים הללו.