אומנם עברו מאז כמה שנים, אבל בכל ערב חג השיחה איתה צפה ועולה מולי כאילו קרתה אתמול.
היא הייתה המחנכת של כיתה ד', מורה מליגה אחרת. כולה לב. רווקה בת 42. היא ניגשה אליי ושאלה אותי בחשש אם אני מכיר יעדים זולים לאירופה, כי היא ממש לא מתכוונת לעשות את החג הזה כאן בישראל, ו"כל מקום מבחינתי עדיף".
"אשכרה כל מקום?" שאלתי. "כן", היא ענתה בלי להסס, "רק להיות רחוק מהגיהינום הזה של ליל הסדר".
ניסיתי להבין מאיזה מקום נובע האנטי שלה ומה קרה, והיא הסבירה שההורים שלה לוחצים עליה להגיע לחג, "רק שיש איזו מורכבות קטנה", אמרה לה אימא שלה. "בגלל ששתי האחיות הקטנות והנשואות שלך מגיעות עם המשפחה שלהן, תצטרכי לישון בסלון עם האחייניות. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך".
היא סיפרה לי שהיא רצתה להתעלף ולא ידעה איזה פרט בסיפור מעצבן אותה יותר, השינה בסלון עם האחייניות או העובדה הפשוטה שאימא שלה בכלל חשבה להציע לה את הרעיון הזה והניחה שהיא תסכים לכך.
"אתה מבין?" לחשה בכאב, "הם חושבים שבגלל שאני רווקה אני לא צריכה את הפרטיות שלי. כלומר, לאחותי הנשואה מגיעה חדר בנפרד, כי יש לה משפחה, וברור שהיא לא תישן בסלון, אבל אני? אני כבר אסתדר. בחיים לא הרגשתי כל כך מושפלת. אני אוהבת את אימא שלי מאוד ודנה אותה לכף זכות, אבל לא נראה לי שהיא מבינה כמה היא הצליחה להכאיב לי".
"תגידי", שאלתי אותה, "לו יצויר שיכולת לדבר עם כל המגזר הדתי-לאומי, איזה מסר היית רוצה להעביר לו כרווקה בת 42?"
היא חשבה כמה שניות, שאפה אוויר ואז אמרה: "אולי שיפסיקו להתעלם מאיתנו כאילו אנחנו לא באמת קיימים. כל ה-DNA של המגזר הדתי-לאומי הוא DNA של משפחות. כל הקהילה מורכבת מאוסף של משפחות שמדברות ביניהן ומתארחות ביניהן ועושות פעילויות ביניהן. ומה איתנו? אנחנו הרווקים ממשיכים לחיות ביקום מקביל, צופים בעיניים כלות איך המגזר הדתי-לאומי ממשיך לתחזק את החיים והמנהגים הדתיים שלו, ותכלס, עולם כמנהגו נוהג. אנחנו לא באמת מעניינים אף אחד".
"ואם לא תמצאי מקום בחו"ל או בארץ שתוכלי לחגוג בו את הסדר, איפה תחגגי?"
"לא יודעת", היא ענתה בייאוש. "קודם כול אני צריכה לשמור על בריאות הנפש שלי, ורק מי שמכיר את ההתמודדות הזו יודע על מה אני מדברת".
חייכתי ואמרתי לה: "ואללה, אני מבין אותך לגמרי".
"תודה", היא אמרה לי. "הלוואי שגם אימא שלי תבין אותי כשאגיד לה שאני לא מגיעה לחג".
