רשות הדיבור ויקרא

איך נלמד תנ"ך?

תהילה בצלאל

איך נחנך ליראת שמיים

כשיש בשבוע מעט שיעורים בתנ"ך

וגם אותם מעבירים באופן מגוחך?!

איך נחנך למידות וערכים

כשהשדר הסמוי והגלוי הוא שמה שחשוב זה להצליח במספרים?

איך ילדים ירגישו מוצלחים

אם הם כל הזמן נמדדים בציונים?

איך ילד ירגיש שאותו באמת רואים

כשהוא אחד מארבעים?

איך תהיה לילדים חדוות יצירה

כשהאומנות נדחקת לפינה?

איך נחנך לצניעות

כשאין חלופה יציבה דייה ל'תרבות'

והמחשבים בבית ספר בלי סינון כיאות?

איך ילדים יבינו שצניעות היא פנימיות

כשה'חינוך' שנעשה הוא להעיר בכעס על החיצוניות?

איך ילדים יתלהבו מהתורה

אם מתלהבים מהישגיות?!

 

פוחד לצעוק

אברהם כהן

אני פוחד להרים את הקול על ילדים

לא כי אני לא יודע

תשמעו כמה הקול שלי חזק

בברכת הכוהנים

 

אני פוחד לצעוק

לא כי אני חושש מהתגובה של ההורים

ולא מתוך התייפייפות של הלבנת פנים

כי צריך להעמיד ילדים במקום לפעמים

 

אני פוחד

כי אולי הילד הזה

סופג צעקות פעם אחר פעם

בבית ובין כותלי בית הספר

ואז הוא מסתגר בתוך החדר

וחושב שכל העולם נגדו

ואין מי שיבין אותו

 

אני פוחד להרים את הקול

אבל אני שחקן מצוין

ויודע להביע היטב כעס בפנים

זה עובד כמעט על כל הילדים

 

אבל הפחד הגדול ביותר שלי

הוא שכעס הפנים יתחלף בכעס אמיתי

והמבט העוין שלי יצליח להפחיד

לא רק את הילד שמולי

אלא גם את הילד שבי

 

נכון או לא נכון

נועם אודרברג

 

אֵיךְ יוֹדְעִים מַהוּ הַדָּבָר הַנָּכוֹן?

הֲרֵי אֵין סַרְגֵּל מְדִידָה אוֹ מַחְשְׁבוֹן.

הַאִם לִסְמֹךְ עַל הַשֵּׂכֶל אוֹ עַל הַלֵּב?

אוּלַי לְנַסּוֹת בֵּין שְׁנֵיהֶם לְשַׁלֵּב?

וְאוּלַי לִשְׁמֹעַ לַעֲצָתוֹ שֶׁל חֲבֵר

שֶׁאֶת הַמִּשְׁוָאָה עִם הַנֶּעֱלָם יִהְיֶה פּוֹתֵר?

אוֹ לִלְמֹד מִבַּעַל הַנִּסָּיוֹן

שֶׁאוֹתְךָ יַצִּיל מִכִּשָּׁלוֹן?

וּכְשֶׁדַּרְכְּךָ סוֹף סוֹף תִּהְיֶה בְּרוּרָה

אֲבָל אֲחֵרִים יַגִּידוּ לְךָ שֶׁהִיא בּוּרָה,

הַאִם תִּהְיֶה אַמִּיץ לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם

גַּם אִם בִּמְחִיר שֶׁל לִהְיוֹת בְּחֵרֶם?

תַּאֲמִין שֶׁאֶת יִחוּדְךָ אַתָּה מֵבִיא

עוֹלָם פְּנִימִי עָשִׁיר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לְהַחְבִּיא.

תְּגַלֶּה שֶׁאוֹהֲבֶיךָ יְקַבְּלוּךְ כְּפִי שֶׁאַתָּה

וְתָבִין שֶׁבַּמְּצִיאוּת אֵין דֶּרֶךְ טוֹבָה יוֹתֵר אוֹ פְּחוּתָה.

אָז תִּהְיֶה שָׁלֵם עִם עַצְמְךָ

קַח תַּרְמִיל וּמַקֵּל וְשַׁנֵּס מָתְנֶיךָ.

הָרֵם רֹאשׁ הִסְתַּכֵּל יָשָׁר וְלֵךְ בְּדַרְכְּךָ

וְהַאֲמֵן שֶׁמִּישֶׁהוּ לְמַעְלָה מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ

וְיוֹדֵעַ שֶׁאִישׁ לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת טוֹב יוֹתֵר מִמְּךָ.

 

מוחרם

לזכרו של אלרועי בן שבת 

שלומית כץ

ילד סוחב
בתיק על הגב
מילים שילדים
אומרים עליו
ובכל הפסקה
זה כמו כדור ללב
כשאף אחד
לא רוצה להתקרב.
ילד יוצא מהבית בבוקר
וכבר כמה זמן
שהוא הולך בחושך,
והדרך סגורה
והדלתות נעולות
בכל יום מחדש
הוא שומע קללות.
ילד לפעמים
לובש חיוך על הפנים,
כשהכול בעצם
נשרף בפנים,
וככה עוברות
כמה שנים
נפש נהרסת
בצעדים קטנים.
ילד חושב
שכנראה זה נכון,
לא יהיה להם אכפת
שלא יגיע לתיכון.
הוא לא סוחב עוד תיק
כבד על הגב,
עכשיו כולם נשארו
להצטער
עליו.

 

בזכות נשים צדקניות נגאלו

יעל לוין

 

שלוש שותפוֹת בייעוד הא-לוהי של הצלת משה ומשייתו מהיאור: יוכבד בת לוי אימו, מרים הנביאה אחותו ובתיה בת פרעה. ושלושתן אחוזות ודבוקות היו בשכינה הקדושה.

יוכבד – למה נקרא שמה כן? לפי שהיו פניה דומים לזיו הכבוד (על פי מדרש הגדול, בראשית כג, א, עמ' שע). וכן "יוכבד" אותיות "כבודי", שיצא ממנה משה, שנהנה מזיו הכבוד (תוספות השלם, ו, עמ' קעה). ורבי תנחום אמר כי זרע לוי נלווה בַּכֹּל עם השכינה, במשה ואהרן ומרים ובכל זרעו אחריו, והם הנלווים אל ה' לשרתו (זוהר, שמות, יט ע"א).

מרים – שלוש נשים בתנ"ך נתכנו "נביאה"; מרים, דבורה וחולדה. ומרים נמנתה עם שבע הנביאות שעמדו להם לישראל (מגילה יד ע"א–ע"ב), ואמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו כי כשם שעמדו לישראל שישים ריבוא נביאים, כן עמדו להם שישים ריבוא נביאות (שיר השירים רבה ד, יא, כז ע"ד).

והתנבאה מרים במצרים ועל הים. במצרים התנבאה שעתידה אימה ללדת בן שיושיע את ישראל (סוטה יב ע"ב–יג ע"א). ועל הים – שבאו כל ישראל שם למדרגת נבואה, והנבואה בנשים החלה לפעם במרים, ובעקבותיה שרתה השכינה על יתרן. והנשים הגיעו אז למדרגת האנשים בהשגת הנבואה, כמו שיהיה לעתיד לבוא, כנאמר "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא. כלי יקר, פרשת בשלח).

בתיה – דרשו רבותינו כי בת פרעה ראתה ברוח הקודש שעתיד מושיעם של ישראל להתגדל על ידה, והייתה משכמת ומערבת היא ונערותיה לטייל על היאור, וכיוון שראתה את התיבה ופתחה אותה, שָׂמְחָה שִׂמְחָה רבה (מדרש הגדול, בראשית, כג, א, עמ' שסט). ורבי יוחנן דרש את הכתוב: "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב, ו) באומרו: "מלמד שנתנבאה שלא מדעתה; 'זֶה' נופל ואין אחר נופל", שגזרת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב) התבטלה באותו היום (סוטה יב ע"ב).

ובתיה, בתו של המקום ברוך הוא, שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה (סוטה יב ע"ב), בשעה שפתחה את התיבה ראתה שכינה עם משה, כמו שדרשו: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" (שמות ב, ו), "ותרא" היה צריך לומר. אלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא שראתה שכינה עימו (סוטה יב ע"ב).

ה' יזכנו שתשוב הנבואה לשרות על כל ישראל.

 

 

גם הבת שלי רוצה ללמוד באולפנה

רינה

יוֹם חֲמִישִׁי. הַשָּׁעָה אַרְבַּע. הִגִּיעַ הָרֶגַע

הַבַּת שֶׁלִּי יוֹשֶׁבֶת

וְצִפָּרְנַיִם כּוֹסֶסֶת.

צְרִיכוֹת לְהַגִּיעַ הַתְּשׁוּבוֹת מֵהָאֻלְפְּנוֹת

שֶׁלָּהֶן כָּל הַבָּנוֹת בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם מְחַכּוֹת.

וְאָז כֻּלָּן תֵּדַעְנָה

מִי הַטּוֹבוֹת שֶׁקִּבְּלוּ תְּשׁוּבוֹת חִיּוּבִיּוֹת

וּמִי הֵן הַבָּנוֹת

שֶׁאֵינָן טוֹבוֹת וְכֻלָּן עַל הוֹלְד מֻחְזָקוֹת.

וְיֵשׁ שֶׁלֹּא קִבְּלוּ תְּשׁוּבָה כְּלָל

לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן

הֵן תִּלְמַדְנָה בַּשָּׁנָה הַבָּאָה עַל עָנָן.

וְאֵין עִם מִי לְדַבֵּר

כִּי מִיּוֹם חֲמִישִׁי עַד יוֹם רִאשׁוֹן

זֶה חֹפֶשׁ, כָּךְ כָּתוּב בַּתַּקָּנוֹן.

וְאֶת מִי מְעַנְיֵן שֶׁיֵּשׁ בָּנוֹת מְאֻכְזָבוֹת

מְתֻסְכָּלוֹת וּפְגוּעוֹת?

וּבִתִּי שֶׁלִּי הָאֲהוּבָה

הָאוּלְפְּנִיסְטִית הָאוּלְטִימָטִיבִית (כָּךְ אוֹמְרִים כֻּלָּם)

לֹא קִבְּלָה תְּשׁוּבָה כְּלָל

מֵהָאֻלְפָּנָה שֶׁבָּהּ הִיא לוֹמֶדֶת

כֵּן, כֵּן, זוֹ שֶׁלִּרְגִישׁוּת וַעֲרָכִים הִיא מְחַנֶּכֶת.

וְהַבַּת שֶׁלִּי מַרְגִּישָׁה מְנֻתֶּקֶת, מוּבֶסֶת, וְשֶׁמֵּהַמִּשְׁפָּחָה הִיא מֻרְחֶקֶת.

(כְּבָר הִזְכַּרְנוּ שֶׁבַּסּוֹפָ"שׁ אֵין עִם מִי לְדַבֵּר, וְאַף אֶחָד לֹא מִתְעַנְיֵן)

נְצַיֵּן אֶת הַמְּחַנֶּכֶת שֶׁעֹגֶן הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת

מִיָּד טוֹרַחַת לְצַיֵּן שֶׁהַבַּת שֶׁלִּי מְהַמֶּמֶת

וּבֶאֱמֶת לֹא מְבִינָה

מָה פֹּה קָרָה

וגַּם לָהּ בַּסּוֹפָ"שׁ לְאִישׁ אֵין גִּישָׁה.

אֲבָל מַעֲרִיכָה אוֹתָהּ מְאֹד עַל הָרָצוֹן לְהַגִּישׁ עֶזְרָה.

סוֹף הַשָּׁבוּעַ עָבַר לְאַט, וְהָרֹאשׁ עוֹבֵד

חֻלְשָׁה, צִנּוּן וְהַגּוּף כּוֹאֵב.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּתִּי חוֹלָה, וְלָאֻלְפָּנָה אֵינָה מַגִּיעָה.

וּבְיוֹם שֵׁנִי נִכְנֶסֶת לְרֹאשׁ הָאֻלְפָּנָה לְשִׂיחָה

וְכָל כָּךְ שָׂמַחְנוּ, כִּי הִנֵּה, הוּא יְחַזֵּק אֶת יָדָהּ.

אֲבָל אָז שׁוּב מַגִּיעַ מַטָּח.

לַשִּׁעוּרִים בְּאִחוּר אַתְּ מַגִּיעָה, וְהַצִּיּוֹנִים בִּירִידָה. זֶה מָה שֶׁאָמְרוּ חַבְרֵי הַמּוֹעָצָה.

וְהַמְּחַנֶּכֶת הַמְּסוּרָה (וְגַם קְצָת אֲבוּדָה בַּסִּפּוּר הַזֶּה) שָׁאֲלָה:

לֹא אָמְרוּ לָךְ שֶׁנֶּאֱמַר בַּמּוֹעָצָה כַּמָּה אַתְּ מַקְסִימָה?

וְאֵיזוֹ חַבְרוּתִית וּבַעֲלַת יָזְּמָה?

שֶׁיֵּשׁ לָךְ לֵב רָחָב וְאַתְּ מִתְנַדֶּבֶת בְּשִׂמְחָה

וְיֵשׁ מִקְצוֹעוֹת שֶׁבָּהֶם אֶת אַלּוּפָה?

וּכְשֶׁהַבַּת שֶׁלִּי הַבַּיְתָה חָזְרָה, שִׁתְּפָה בַּתְּחוּשָׁה הַקָּשָׁה וְאָמְרָה:

הֵם לֹא רוֹצִים אוֹתִי, הָא?

חִפְּשׂוּ וְסִמְּנוּ מֵהַהַתְחָלָה

וּלְשֵׁם מָה הָיָה הָרֵאָיוֹן שֶׁבּוֹ הֻקְצְבוּ לִי חָמֵשׁ דַּקּוֹת

וְשָׁם נִשְׁאַלְתִּי עַד כַּמָּה אֲנִי דָּתִיָּה?

בִּמְיֻחָד יַחֲסִית לַכִּתָּה?

וְהַאִם זֶה מַסְפִּיק בִּשְׁבִיל הָאֻלְפָּנָה הַמְּהֻלָּלָה?

 

ציור

סיון דנציג

 

נמצאת במוזאון יוקרה,

צועדת הלוך ושוב בגלריה.

וליבי לא שקט,

לא נרגע.

שואלת שאלה גורלית וחשובה.

מי צייר את הציור הנפלא?

ציור מלא מחשבה ותבונה.

כל צבע מתאים בול

לצבע שלידו

ויחד יוצרים יצירה.

 

 

לפתע מגיע הצייר.

אני רואה שליבך לא שקט.

תשאלי, תחקרי, תלמדי.

חוששת אני מגודל המעמד.

אוזרת תעוזה

וצועקת את השאלה.

״מאיפה הכישרון לצייר ציור,

כה נפלא בהמון מחשבה?"

 

הצייר מסתובב ומגיע עד אליי.

מביט לי עמוק לתוך העיניים והלב

וזועק:

אני, אני הצייר של כל העולם, בתי.

גם את ציור החיים שלך ציירתי,

האם התפעלת מגודל הדיוק?

 

הנערה עומדת קפואה ובוכה.

נכון אבא, איך לא הבחנתי

בגודל היצירה שאני נוכחת בה?