מסביב לאנושות בשמונים מהפכות

כמו לכל מוסד כמעט, עיתון מגזרי ובכלל כל גוף בציונות הדתית, גם ל'עולם קטן' יש היסטוריית יחסים עם אמנון שפירא. נדמה שלא הייתה מערכה ציונית-דתית שדמותו של פרופ' אמנון שפירא לא הייתה מעורבת בה. לא יהיה מוגזם לומר ששפירא הוא אחד ממעצביה הדומיננטיים של הציונות הדתית. חוץ משיחות שערכנו איתו לאורך השנים בסוגיות שהבעירו את הציונות הדתית, קיבלנו ממנו גם לא מעט מכתבי נזיפה וביקורת באנרגייה בלתי נדלית של חדוות שינוי עולם ועיצובו.

לפני חודים אחדים חלה תפנית בחייו של אמנון שפירא. "לחברים ולשותפים, שלום", פנה שפירא למעגל חבריו בקיבוץ ובסביבתו לפני כחודשיים וחצי. "אני עכשיו בבית חולים העמק, ושם גילו שיש לי מחלת ניוון שרירים איי-אל-אס. קיבלתי את הידיעה ברגשות מעורבים: מחד גיסא צער שכנראה לא אגיע עד מאה ועשרים. נו, מילא. אבל מאידך גיסא אני מלא אושר על כל הטוב שזכיתי לו בימי חיי פה בטירת צבי, כולל ובייחוד החברים הטובים עם החום האנושי שלהם הידוע לתהילה. הרופאים קצבו לי בין שנתיים לשבע שנים, ואני היום כמעט בן 88, וגם גיל 90 זה לא רע בכלל. תודה לכם ולהתראות בשמחות קרובות. שלכם, אמנון שפירא".

הדבר הראשון שהטריד את פרופ' אמנון שפירא כששמע על מחלתו היה כמעט אחד: להשלים את מה שבמובנים רבים נחשב מבחינתו למיזם חייו: ספרו 'מה חידשה היהדות בעולם? התנ"ך – 80 מהפכות'.

למלאכה, שנעשתה מורכבת יותר ויותר מיום ליום, כבר הייתה מגויסת בתו הבכורה נחמק'ה, שהיא עורכת לשון. המיזם, שהחל לפני שתים עשרה שנים, נכנס להילוך מהיר. הפגישה שלנו עם שפירא בטירת צבי נקבעה ממש יום אחרי שנחתו בביתו העותקים המודפסים של הספר. צעדנו בהתרגשות בשבילי הקיבוץ אל עבר ביתו של אמנון הצעיר לנצח. היו שם בניו ובנותיו, כולם קיבוצניקים לשעבר, שסועדים אותו כל אחד בתורו בהוד ובכבוד מופלאים.

אמנון שפירא החריף כבר אינו מדבר באופן שוטף ובפתוס של הדור ההוא, כי המחלה נתנה את אותותיה באיש הנמרץ הזה, ובכל זאת בשיחה הזאת הוא נראה עוצמתי אפילו יותר משהיה בשנותיו הנמרצות. בלי פומפוזיות מיותרת הוא נותר תקיף כשמשהו חשוב לו, אבל גם מחליק כשמדובר בדברים שלמד לאורך השנים שאפשר לזרום איתם.

"גדלתי בבני עקיבא, והיום אני מרגיש שאני נלחם נגד כל העולם", פותח שפירא. "שח"ל, שמואל חיים לנדוי, שייסד את הפועל המזרחי ב-1922, טבע מטבע לשון חשוב. הוא דיבר על 'המרד הקדוש'. זה לא מרד נגד התורה אלא מרד נגד הניוון של התורה. זו המלחמה שלי היום".

"כשנח הררי פרסם את ספרו 'קיצור תולדות האנושות', שאלו אותו: למה לא כתבת שום דבר על היהדות? והוא ענה: היהדות הייתה דת זניחה ולא משפיעה. זה גרם לי להחליט להראות לו ולשאר העולם שזה הבל והפוך בדיוק – היהדות הפכה את העולם"

בספר מבקש שפירא, ששימש גם פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת אריאל, להראות את ההשפעה הרבה של היהדות על תולדות האנושות, וכיצד רעיונות שנחשבים מודרניים וליברליים כבר נמצאים בספר הספרים שלנו, ובהם גם הרעיונות הדמוקרטיים של הפרדת רשויות, זכויות מיעוטים ותפיסת קיימות סביבתית.

"הניצוץ לכתיבת הספר נדלק בי לפני יותר מארבעים שנה", הוא משחזר, "כשהייתי סטודנט בבר-אילן. למדתי את הספר של חוקר המקרא רולאן דה-וו, 'חיי יום יום בישראל בימי המקרא', וקראתי שם שהוא מתפלא איך יכול להיות שבתורה נאמר שיש לשחרר עבדים בזמן שהדין הזה סתר את כל מה שהיה מקובל בתרבויות הקדומות".

שפירא נעצר לשאוף אוויר. הדיבור לא פשוט לו. נחמק'ה משלימה את אביה, והוא מהנהן לאישור ומתקן את דבריה כשצריך. "בחוקי חמורבי, למשל", היא מפרטת, "הייתה חובה להחזיר עבד, שנחשב לרכוש האדון, וגם בארצות הברית של המאה התשע עשרה זה עדיין היה החוק. החוקר לא הצליח להסביר איך זה נזכר כבר בתנ"ך, והוא מסכם את הנושא במילים: 'וקשה לפרשם'. הוא לא הצליח להבין איך התורה מביאה לעולם רעיון כל כך מהפכני לנוכח תרבויות אדירות כמו מצרים, בבל ואשור". "ואני אמרתי לעצמי: זה לא קשה!" נזעק אמנון, "זו התורה, זה האור של העולם!"

אבל במפגש הראשוני הזה לא היה די לגרום לשפירא לחבר את הספר. הוא היה צריך עוד שני מפגשים טראומטיים כדי שזה יקרה, והראשון שבהם היה רצח רבין: "אחרי רצח רבין היה ממש קשה להסתובב בכיפה. אמרו לך: אתה דתי, אז אתה נגד הדמוקרטיה! וזה בשעה שהיהדות המציאה את הדמוקרטיה!"

"כיום היהדות מצטיירת בציבור באור לא נכון. יש איזה חשש מהיהדות, והכתיבה שלי מכוונת לעזור לציבור להבין מהי היהדות באמת. אני מתפלל שאנשים ידעו מה היהדות חידשה ואיך היא תרמה לעולם"

אז כתב שפירא את הספר 'דמוקרטיה ראשונית במקרא', שמראה איך הפרדת רשויות, כבוד לאדם, הסכמה של העם, כל זה כבר נמצא בתנ"ך. "למעשה כל כך הרבה משורשי המחשבה המערבית נמצאים אצלנו, בתנ"ך, עד שלא יכולה להיות סתירה מהותית בין היהדות לדמוקרטיה, כי הדמוקרטיה נולדה בתנ"ך".

החיבור של שפירא לדמוקרטיה ביהדות גם גרם לבחירה בו לכתוב את ערך 'דמוקרטיה מקראית' באנציקלופדיה העברית. "כתבתי 15,000 מילים", הוא נזכר, "שישים עמודים, ולא הורידו אף מילה אחת". אבל כדי לכתוב את הספר הנוכחי, שמרחיב את נקודת המבט מהדמוקרטיה במקרא אל מהפכות רבות ונרחבות הרבה יותר, היה חסר עוד טריגר אחד קטן: פרופ' שפירא היה צריך לשמוע ארבע מילים חריפות מפרופסור אחר, יובל נח הררי, כדי להחליט שהוא כותב את הספר.

"כשנח הררי פרסם את ספרו 'קיצור תולדות האנושות', שאלו אותו: למה לא כתבת שום דבר על היהדות? והוא ענה: היהדות הייתה דת זניחה ולא משפיעה. זה גרם לי להחליט להראות לו ולשאר העולם שזה הבל והפוך בדיוק – היהדות הפכה את העולם".

כך נולד הספר החדש, שמקבץ שמונים מהפכות מקראיות שהשפיעו על העולם כולו: החל ממהפכות שנתפסות היום בנליות ומוכּרות, כמו האמונה בא-ל אחד, בריאת כל בני האדם בצלם א-לוהים, כבוד האדם והאחווה האנושית, וכלה במוכּרות פחות, כמו הטענה שהתנ"ך עסק בשוויון לנשים בעולם פטריארכלי, בחופש הדיבור, באנרכיזם דתי חיובי, בהפיכת האסתטיקה לערך ועוד.

נח הררי הידען לא הכיר את כל זה? מה גרם לו להתעלם מההשפעה הנרחבת של היהדות על העולם?

"אינני יודע בוודאות למה הוא התעלם מההשפעה של היהדות על העולם, אבל זה כנראה קשור לכך שכיום היהדות מצטיירת בציבור באור לא נכון. יש איזה חשש מהיהדות, פחד, והכתיבה שלי מכוונת לעזור לציבור להבין מהי היהדות באמת. אני מתפלל שאנשים ידעו מה היהדות חידשה ואיך היא תרמה לעולם, ויראו אותה באור נכון, ולא באור מוטעה שמושפע מנסיבות אקטואליות כאלו ואחרות".

אבל שפירא אינו מסתפק רק בהשפעה על הציבור הישראלי אלא מכוון רחוק בהרבה. "בשנים האחרונות יש תנועה עולמית של נוצרים שמחפשים את שורשי הדת שלהם, שמבקשים להבין מהי הדת הנכונה, והם מוצאים את עצמם חוזרים אל היהדות, שהיא ערש הנצרות. זאת הסיבה שבימים אלו הספר מיתרגם לאנגלית.

"אני מאמין שהספר הזה יפתח להם את הדלת", אומר שפירא. "אני לא רוצה לגייר את העולם, כמובן, אבל כולם צריכים לדעת מהיכן העולם המערבי צמח ואיזו תרומה יש ליהדות בכך".

 

איך נראית מלחמה בהשראת היהדות?

בזמן הריאיון מתחוללים ברחבי העולם סכסוכים פעילים רבים. מלבד מלחמת רוסיה–אוקראינה, שכבר נהרגו בה מאות אלפי בני אדם משני הצדדים ונפצעו עוד מאות אלפים, סכסוכים אלימים יש גם בנגורנו-קרבאך, באיראן, בתימן, באתיופיה וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

ובכל זאת שפירא משוכנע שהיהדות מציבה לעולם מודל מהפכני גם בתחום המלחמות: "בחזית מטה האו"ם בניו יורק כתבו את הפסוק מחזון ישעיהו, 'וכיתתו חרבותם לאיתים'. לא מקרי שזה בא דווקא מהתנ"ך. בכל העולם העתיק היו עושים דברים איומים במלחמה, רוצחים, אונסים. ה' ישמור. יש אלפי חוקים בכל העולם העתיק, ולא נמצא אפילו חוק אחד שמגביל חיילים בזמן מלחמה. עד היום החיילים עושים מה שהם רוצים.

"כשהצבא הסובייטי נכנס לברלין ב-1947, נאנסו יותר ממיליון נשים גרמניות. וזה לא נגמר. הם עושים את זה גם באוקראינה היום. אבל אצלנו יש הגבלה. יש דין של אשת יפת תואר. אתה צריך לדאוג לכבודה של האישה ולשמור עליה, וזה חלק מכבוד האדם ביהדות, כבוד האדם באשר הוא אדם, ולא משנה מעמדו או מינו.

"זו מהפכה שהתנ"ך הביא לעולם. במילה מהפכה הכוונה היא לרעיון שהיה קיים בתרבויות העתיקות, במצרים למשל או במסופוטמיה, אבל ביהדות הוא מופיע במשמעות הפוכה לגמרי. למשל היחס למלחמה: אצלם הכול היה מותר, והתיאורים של מה שהיו עושים פעם נוראיים, והנה באה היהדות ואומרת שיש מגבלות גם במלחמה, ואפילו על העצים צריך לחוס".

לפי התפיסה הזו, האנושות התיישרה לאט לפי התנ"ך. האם היא סיימה את הדרך? כי נראה שאנחנו עדיין בהתנגשות תרבותית עם המערב.

שפירא מכיר היטב את הפערים בין תרבות המערב ליהדות, אבל בוחר להניח להם בשלב הזה. "אני עוסק רק בהשוואה היסטורית בין התנ"ך לשאר התרבויות, מאברהם ועד עזרא", הוא מבקש לחדד, אבל מודה שתפקידה של היהדות כמתקנת עולם רחוק מסיום: "הספר נגמר במילים 'לחיי המהפכות הנוספות של התנ"ך והיהדות, שמי ייתן והן תיחשפנה בעתיד הקרוב'. אומנם מצאתי שמונים מהפכות כאלו, יהלומים שהיו מפוזרים בתנ"ך, ואני רק אספתי אותם. מה שלקחו מאיתנו, לקחו, ואני לא אומר שלקחו הכול. ובכל זאת חשוב שנדע שכשנשיא ארצות הברית אברהם לינקולן קרא לשחרר את העבדים, הוא הסתמך על התנ"ך".

איפה המוסר של ימינו ומוסר התורה עדיין מתנגשים? קח אותנו למקום כזה.

"למשל בנושא של שיח הזכויות. בתורה אין שיח של זכויות אלא רק שיח של חובות. מתוכו אתה יכול להבין את שיח הזכויות, אבל שיח החובות עמוק יותר. כשכתוב 'לא תרצח', זו לא זכות אלא חובה, וממנה נובעת הזכות של האחר לחיות. וכשכתוב 'לא תגנוב', גם זו לא זכות אלא חובה, שממנה עולה הזכות של האחר לבעלות על רכושו. ובכל זאת שיח הזכויות מאוחר הרבה יותר, ובתורה הוא לא קיים".

שפירא נחשב אומנם לסמן ליברלי על הרצף הציוני-דתי, אבל סוגיית היחס למשפחה והפער שבין יחס היהדות כלפיה ובין ערכי המערב מחדדים ששפירא לא כאן רק בשביל להראות התאמות אלא גם נותר בעבר השני כשנדרש. "גם בנושא של משפחה יש פער ברור", הוא מגייס את כוחותיו להגות את הדברים בבירור, "משפחה בתורה היא אבא ואימא, ולא שום דגם אחר". נחמק'ה מספרת לנו שכשהתחילו לתרגם את הספר לאנגלית, המתרגם אמר להם שהם נכנסים לשדה מוקשים, "אבל אבא התעקש לתרגם לאבא ואימא". "ניסו לשכנע אותי אחרת, אמרו שיהיה קל יותר לעכל את זה בניסוח אחר, אבל בתנ"ך יש אבא ואימא, זו צורת המשפחה, ואני שלם עם זה".

"בספר אבא חוזר כמה פעמים על רעיון של הרב יעקב אריאל, שלפיו העולם בנוי משלושה מעגלים: המשפחה, הקהילה ומשפחת העמים. אם בוחנים את זה מקרוב, מגלים שהקהילה היא המצאה יהודית. הפעם הראשונה בהיסטוריה של הארץ שנזכר בה בית ארבעת המרחבים היא זמן ההתנחלות. אלו בתים בעלי מבנה ייחודי שהופעתם מלווה את ההתנחלות של עם ישראל בארץ ישראל בימי יהושע בן נון. פתאום יש בית שבו יש מרחבים משותפים לצד מרחבים פרטיים, וכל הבתים באותו גודל. זו תחילת הרעיון של קהילה שוויונית. גם הרעיון של משפחת העמים הוא יהודי. אברהם אבינו הצטווה להיות אב המון גויים, להיות חלק ממשפחת העמים".

"אני לא רוצה לגייר את העולם, אבל כולם צריכים לדעת מהיכן העולם המערבי צמח ואיזו תרומה יש ליהדות בכך"

פחות סימני קריאה, יותר סימני שאלה

שפירא, חבר בחבר הנאמנים של תנועת נאמני תורה ועבודה, נתפס כמתנגד של תופעת ההתחרד"לות כשיצא בעבר נגד הפרדה בין בנים לבנות בתנועת בני עקיבא וגם נגד האיסור לשמוע שירת נשים, וראה בהם תופעה "מדאיגה מאוד" ואף "סכנה לעתיד התנועה". היום הוא נשמע מרוכך בהרבה.

"אני חי מיום ליום", הוא אומר בכנות. "פעם הייתי משתמש בהמון סימני קריאה, והיום בהמון סימני שאלה. זה קשור למהפכת הספקנות, שהיא מושג מרכזי מאוד אצל אברהם, אליהו, איוב. אני מקדיש לזה פרק בספר. הספקנות היא לא בשאלה אם יש א-לוהים או אין אלא בשאלה מה הוא אומר לנו ואיך להבין אותו.

"פרופ' פול מנדס-פלור כתב שהספק הוא יציאה מקיבעון והוא חלק מה-DNA היהודי. במבט חיצוני גם הפוסט-מודרניות אוּמנותה היא בהטלת ספק, אבל זה דמיון חיצוני בלבד. הפוסט-מודרנה מערערת על רעיון האמת מיסודו, היא חיה בספקנות תמידית, ספקנות ממארת, אך ביהדות אין שום ספק בקיומה של האמת, וכל הדיון הוא רק בשאלה איך מאתרים אותה".

"בתורה אין שיח של זכויות אלא רק שיח של חובות. מתוכו אתה יכול להבין את שיח הזכויות, אבל שיח החובות עמוק יותר. כשכתוב 'לא תרצח', זו לא זכות אלא חובה, וממנה נובעת הזכות של האחר לחיות. וכשכתוב 'לא תגנוב', גם זו לא זכות אלא חובה, שממנה עולה הזכות של האחר לבעלות על רכושו"

כלכלה יהודית מוסרית

נראה שגם האמונה שלו בצדקת הדרך של הכלכלה הקיבוצית השתנתה במהלך השנים. "כשהתחיל תהליך ההפרטה של הקיבוץ", הוא מספר, "מהר מאוד הבנתי שאין טעם להיתקע בזה. השאלה שעניינה אותי היא אם יש כלכלה יהודית. יש בזה מחלוקת בין החוקרים. אני אישית סבור שיש כלכלה יהודית, והיא מורכבת משני ערכים מנוגדים: חירות ושוויון. באמריקה יש חירות אבל אין שוויון, וברוסיה הקומוניסטית היה שוויון אבל לא הייתה חירות.

"היהדות לעומת זאת רוצה את שניהם, גם חירות וגם שוויון. התורה רוצה כלכלה מוסרית שיש בה שוק חופשי, קפיטליזם ואנשים עשירים, ובכספי המיסים יוצרים חברה סוציאל-דמוקרטית שעוזרת לעניים. זה היה ככה כבר אצל האבות, שהיו בעלי רכוש רב ועשו חסד. על אברהם נאמר במפורש שהיה עושה צדקה ומשפט.

"יש בתורה קפיטליזם, אבל לצידו יש גם שמיטה ויובל, שמאתחלים את המערכת ומסייעים לאנשים משולי החברה להשתלב מחדש בכלכלה. התורה מציגה מהפכה: שילוב של קפיטליזם עם סוציאליזם. לאדם הפרטי מותר לצבור הון, ולממשלה יש חובה לדאוג למי שאין להם. זה בסדר שאנשים צוברים הרבה, אבל הם צריכים לעשות חסד וטוב בהון הזה".

שפירא מבקש להדגיש: "לכן קראתי בעבר לאנשים בפוליטיקה הישראלית שלא לפעול כלכלית על פי הגישה של פורום קהלת, שמבקש להביא לפה את המודל האמריקאי של קפיטליזם בלבד, אלא על פי המודל המאוזן יותר, שמשלב קפיטליזם עם סוציאליזם".

ונחמק'ה מוסיפה: "גם בבסיס התפיסה הכלכלית של התנ"ך יש מהפכה. בעת העתיקה העבודה נתפסה כעונש. לפי המיתולוגיות של עמי קדם, האלים בראו את בני האדם כדי שיעבדו במקומם, אבל ביהדות העבודה היא דבר בעל ערך רב, וגם הבורא עבד שישה ימים בבריאת העולם, ורק אז נח. לכן התורה מצווה: 'ששת ימים תעבוד'. זה לא סתם אלא כי העבודה היא מצווה בפני עצמה. ה' ציווה על המלאכה.

"להגיד: אני רק לומד ולא עובד, זו רפורמה! זו מהפכה נגד מה שעשו אבותינו! האבות כולם עבדו. אברהם, יצחק ויעקב היו רועי צאן, גם שלמה רבנו ודוד המלך. ואפילו הנביא עמוס עבד בצאן וגם היה בולס שקמים. העבודה היא מצווה, היא חלק מתיקון העולם. לא עונש".

"יש בתורה קפיטליזם, אבל לצידו יש גם שמיטה ויובל, שמאתחלים את המערכת ומסייעים לאנשים משולי החברה להשתלב מחדש בכלכלה. התורה מציגה מהפכה: שילוב של קפיטליזם עם סוציאליזם"

רפורמה? רק בהסכמות

לשפירא יש עמדה גם בנוגע לרפורמה במערכת המשפט: "אסור להפר את האיזון בין הרשויות. אסור שלרשות אחת יהיה יותר כוח משיש לרשות אחרת. העיקרון של הפרדת הרשויות הוא אחת מהמהפכות של התנ"ך. בעולם העתיק לא היה שום דבר מעל למלך. הוא היה החוק. הוא היה הסמכות העליונה. אבל אפשר לראות שהתנ"ך מתנגד לזה: המלך לא נמצא מעל החוק אלא כפוף לו. הוא ושאר העמים שווים לפני הא-לוהים, ואין לו יותר כוח משיש לרשויות האחרות, אין לו יותר עוצמה משיש לכוהן הגדול או לנביא".

ויש לשפירא מה לומר גם על הדרך שבה הרפורמה נעשית: "אסור להעביר דברים בכוח, רק מתוך הסכמות. זו השגיאה הכי גדולה של הממשלה הזו, שהיא לא מבינה את זה! מוכרחים להגיע להסכמות! אין דרך אחרת!"

ומה אתה אומר לדור הצעיר שמחפש מהפכות?

"אל תחפשו את האור מעבר לים; הוא אצלכם בבית, אצלכם ביד. תיגעו בו. הוא נמצא בתנ"ך של כולנו".

ויש לו עוד מסר לדור הצעיר: חשיבות הלימוד: "בספר יש פרק אחד שמדבר על מהפכה שהיא לא תנ"כית, הפרק שעוסק בעיצוב בית המדרש. יהושע בן גמלא, שחי במאה הראשונה לספירה, אחרי החורבן, הוא שעיצב את מערכת החינוך היהודית בזמן ששום עם אחר לא חלם על כזה דבר.

"בזמן התנ"ך לא היו ישיבות, לא היו בתי ספר, אבא לימד את בנו, וזהו. ובכל זאת צמח ידע כזה בחברה חקלאית, בלי בתי ספר ובלי מוסדות לימוד מסודרים. בעולם העתיק ובעולם המודרני לא הייתה שום חברה כזאת. לדעתי זו הוכחה מדעית שיש כוח עליון. בזמן שבעמים אחרים מבוגרים חתמו באצבע, אצלנו הרוב המוחלט של הילדים ידעו לקרוא ולכתוב, וידיעתם הייתה נפוצה בכל עם ישראל באופן חריג ביותר".

למרות מחלתו שפירא מביט על העתיד במבט אופטימי, ויש לו על מה להסתמך. על התנ"ך, כמובן: "לפני שבועות אחדים, בבית החולים, נולד הפרק האחרון של הספר, שגם נקרא ככה, 'הפרק האחרון'. אני מראה בו איך האבולוציה תואמת לתורה ביסודה, אבל דרווין מסתכל על העבר, ואילו התורה מסתכלת על העתיד. לכן ספר התורה לא מסתיים במות משה רבנו אלא במבט שלו אל הארץ. זו גם הסיבה שהתנ"ך לא נגמר בחורבן בית המקדש והגלות אלא בהצהרת כורש. התנ"ך מלמד אותנו להפוך את המבט שלנו ותמיד להסתכל על העתיד, תמיד להסתכל אל האופק.

"זהו, התעייפתי", אומר שפירא בחיוך שובב. "מספיק לעכשיו. תכתבו דברים טובים".