שלושים ואחד חברי כנסת תמכו בביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון; שמונה עשר התנגדו. בנוכחים בכנסת באותו לילה היה אפשר לזהות מספר נכבד של צעירים שאינם משתלבים בנוף המקומי: תלמידים ואברכים מישיבת חומש. אלה הלוחמים האמיצים ביותר בחזית המערכה, שמיישבים לבדם את היישוב החרב חומש כבר יותר מחמש עשרה שנה.
"בפעם הראשונה שפגשתי את הישיבה עם הרב אלישמע חשבתי שהם עובדים לגמרי לבדם נגד המציאות", סיפר לי לא מכבר חבר מישיבת רמת השרון. "עם ישראל לא איתכם, זה היה הדבר הראשון שעלה לי לראש כשניסו לשכנע אותי להצטרף למקום. אבל הנה, הם הצליחו בעקשנות רבה לשכנע את כולנו כמה המקום הזה חשוב".
"בנר רביעי של חנוכה בשנת תשס"ז החליטו מגורשי חומש וצפון השומרון: אנחנו חוזרים הביתה", כך פותח עמיחי בן פזי, מאברכי הישיבה, את הסרט שצילמו בישיבה, המסכם את התקופות שעברו. במהלך החופש הגדול של אותה שנה כבר נכחו ביישוב החרב בני נוער באופן קבוע, וכשהחלה שנת הלימודים הם החליטו: אנחנו לומדים כאן. כך הוקמה ישיבת חומש.
הרב אלישמע כהן, אז תושב היישוב חרשה שבבנימין, מרחק של יותר משעה נסיעה, נרתם בכל כוחו למען הישיבה. בכל יום היה הרב אלישמע נוסע ברכבו עד ליישוב שבי שומרון, ומשם היו עולים בחורי הישיבה לג'יפים ונוסעים דרך השטח כדי לעקוף את מחסומי הצבא והמשטרה בדרך לחומש. יומיום היו תלמידי הישיבה העולים ולומדים במקום. בכל מזג אוויר, ללא קורת גג וללא מים זורמים או חשמל.
"הייתה תקופה שהיינו לומדים במערה בהר. הג'יפ לא היה יכול להגיע עד לשם, אז היינו סוחבים את כל הציוד ברגל: תאורת חירום, ספרים, כיסאות ושולחנות. כל זה היה לוקח הרבה זמן כל בוקר, אבל כשהיינו מתיישבים ללמוד היינו בעולם אחר. בחורי הישיבה היו לומדים גם שש ושבע שעות ברצף, כאילו התנאים מסביבנו נוחים וטובים כמו בכל ישיבה אחרת".
מערכת הביטחון גם היא לא הקלה במיוחד את חייהם של בחורי הישיבה, ומעצרים ומרדפים היו דבר שבשגרה. בכל כמה ימים היו הבחורים בורחים ומסתתרים ברחבי ההר, שמא יעצרו אותם חיילים או שוטרים בעוון הפרת חוק ההתנתקות. לעיתים קרובות כשהיו חוזרים למערה היו מגלים שהחיילים החרימו את הציוד ואת האוכל שהביאו איתם וקרעו את חוטי העירוב או שכמה תלמידים נתפסו ונעצרו. אבל כל זה לא שבר את הגיבורים, והם המשיכו להיאחז במקום נגד כל הסיכויים.
לאחר תלאות רבות החליטו הבחורים בחומש שהם נשארים להמשיך ללמוד במקום גם כשמגיעים לעצור אותם. רבים נעצרו והורחקו, ונגד הרב אלישמע וחלק מהתלמידים אף נפתחו כתבי אישום, אבל האסטרטגיה הראתה את כוחה. "בוקר אחד הגענו לחומש וראינו שצה"ל הביא דחפור צבאי שחפר תעלות עמוקות לרוחב כביש הגישה", מספר בן פזי. "כשראיתי את זה התעודדתי מאוד. זאת הייתה ההוכחה שצה"ל הבין שאנחנו כאן כדי להישאר ואנחנו לא תופעה חולפת.
"בישיבת חומש לימדו את כולנו מהו עמל תורה ומהי דבקות בארץ ישראל. ברגביה הקדושים. יום יום, לילה לילה, קיץ וחורף, סתיו ושרב. בלי קורת גג, בלי תנאים, אבל בלב בוער באהבת הארץ".
"כל מי שנגרר מהגגות בגירוש הנורא בקיץ תשס"ה, כל מי שנאבק אז בכל כוחו ובכה ונשבע שעוד נחזור, כל מי שזוכר את התסכול, את הפגיעה והזלזול בנו ובארץ ישראל, היום יודע: אין ייאוש! הכול אפשרי בעזרת ה' יתברך. חזרנו בתשובה. חזרנו לחומש. נחזור לגוש קטיף ולכל מרחבי ארץ ישראל האהובה", אומר הרב מנחם בן שחר, שמלמד בישיבה.
אבל צריך להגיד שגם אחרי כל ההתרגשות, המאבק על המקומות האלה רחוק מסיום. גם אחרי הקריאה השלישית בכנסת, בענייני יהודה ושומרון יש 'קריאה רביעית', קרי חתימתו של מפקד פיקוד המרכז אלוף יהודה פוקס על ביטול החוק האוסר כניסת ישראלים לשטחי צפון השומרון.
במערכת הביטחון כבר הזהירו שאם ינסו לחזור להתגורר בשאר היישובים ההרוסים מלבד חומש, בצה"ל לא יהססו להוציא צו שטח צבאי סגור שיאסור שוב את הכניסה לאזור, כך דיווח כתב גלצ שחר גליק. ככל הנראה על אף ביטול החוק, מערכת הביטחון לא תקבל באהדה ניסיונות התיישבות בצפון השומרון, אבל מי שמכיר את החומר שממנו עשויים תלמידי ישיבת חומש והבאים בעקבותיהם יודע: המשוגעים האלה לא ירדו מההר.
