בפרשתנו אנו מוצאים חילוקי דינים בין סוגי הקורבנות, שנובעים מהבדלים עמוקים ביניהם. כל קורבן וקורבן מיועד לתיקון אחר בעולם, ופרטי דיניו מכוונים בהתאם לתיקון המיוחד שלשמו הוא בא.
שני קורבנות מרכזיים ועליונים הם העולה והשלמים. קורבן העולה כשמו כן הוא, עליון ונעלה מאוד. לגודל מעלתו התחילה התורה דווקא בו. העולה היא אחד הקורבנות שהם קודשי קודשים, והיא קרבה ועולה כולה לגבוה. אין בה אכילת אדם כלל, לא כוהנים ולא ישראלים. קורבן השלמים לעומת זאת נחשב לקודשים קלים, והוא מתחלק בין המזבח, הכוהנים והבעלים, כלומר האדם מישראל שמקריב אותו.
העובדה שהעולה קרבה כולה לגבוה מעידה על מדרגתה הגבוהה והעליונה, שאין בה מקום לגילוי אורות בעולם התחתון. למרות מדרגה עליונה זו אומר הזוהר הקדוש שקורבן השלמים הוא החביב ביותר.
אומנם העולה היא במדרגה גבוהה מאוד, אבל עיקר מטרת בריאת העולמות לא היה כדי לבטל את ההוויה כולה, כמו קורבן עולה שעולה כולו לגבוה. ה' אוהב את עולמו אשר ברא ושמח ביצירתו, "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים קד, לא), וכדברי חז"ל, "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא טז).
לכן אף שקורבן שלמים הוא קודשים קלים, שנאכל אפילו לבעלים, הוא הוא החביב ביותר, ודווקא משום כך. העובדה שאפילו יהודי פשוט יכול לאכול מקורבן השלמים היא שמעלה אותו למעלה מכל הקורבנות. עניינו של קורבן השלמים הוא המשכת השפע ממרומים לתחתיות ארץ, להרבות שפע אורה וברכה בכל מרחבי החיים, הרוחניים והחומריים יחדיו, אכילת גבוה ואכילת אדם, ובתווך אכילת כוהנים, המחברת ביניהם.
מכאן אנו למדים דבר חשוב מאוד בעבודת ה'. כשאדם ניגש לפעול ולהשפיע במציאות, לרוב השפעתו כרוכה בוויתור על מעלות קודש שהיה יכול לעלות אליהן אילו היה מתבודד בעליית גג ומתקדש לעצמו. היציאה חוצה, אל מרחבי העולם הזה ואל עם ישראל, באה על חשבון התייחדות פנימית מרובה בתורה ובתפילה ומכניסה את האדם לעולם מגושם וחומרי. יציאה זו אל העולם כמוה כמעבר מקודשי קודשים לקודשים קלים, מן העולה אל השלמים. האדם אינו עולה מעלה כמו קורבן העולה, אלא נותן שלום לבריות, והם משיבים לו שלום, כמו בקורבן השלמים.
לכאורה אדם כזה נעשה 'קל' יותר, שכן הוא עובר מקדושה חמורה לקדושה קלה, אך מעבר זה דווקא מעניק לו מעלות קודש עליונות מאוד, הבאות דווקא מסוד החיבור לכל המוני בית ישראל. הוא נעשה מחובר לרוח גדולה של קדושת הכלל. נמצא שדווקא מי שיוצא מהעולה אל השלמים, מסירות נפש יש בו, וממילא עולה הוא על הכול וחביב מכול, ואף מקרב הוא את הגאולה ובניין ירושלים, שנקראה 'עיר שלם' כמו השלמים, ועניינה לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים.
זה עניין השלמים, חיבור שמיים וארץ לשלמות אחת ממש, עליונים ותחתונים כאחד. עבודה זו, הן בקורבן השלמים והן בקירוב הלבבות לשלמות וחדות ישראל, חביבה במיוחד ועושה נחת רוח לפני הקב"ה.
ניתן לקשר את מעלת השלמים אל חודש ניסן. כידוע, חודש ניסן הוא הלידה של עם ישראל, שבו הופיעה השכינה, נשמת ישראל העליונה, ונהיינו לעם. ניסן הוא יום ההולדת שלנו, תחילת המסלול הרוחני העצום של עם ישראל, ההולך ומתעלה ודבק בה' בקדושה וטהרה.
התורה מצווה אותנו לוודא שחודש ניסן יחול תמיד באביב. למעשה האביב מבטא את הפריחה של הטבע, ובמובן זה, את ה'לידה' של כוחות החיים החיצוניים – העצים פורחים, בעלי החיים יוצאים מתרדמת החורף. כל ההתכנסות הפנימית שבחורף מוחלפת ביציאה החוצה, העולם מתעורר לחיים. איזה עולם? העולם החיצוני, אדם ובהמה, פרחים ועצים.
התורה מצווה שניסן, שהוא יום ההולדת שלנו, יחול תמיד בזמן בו כוחות החיים החיצוניים נולדים, מאחר שהתפקיד של עם ישראל הוא להאיר את העולם כולו. לכן אנו נולדים לעולם דווקא בזמן שהעולם החיצוני מתעורר, להורות שהופעת עם ישראל היא כניסה של נשמה לגוף שלם, לעולם שלם וחי שזקוק לנשמה שתאיר אותו. ובאמת כל הפריחה של האביב נעוצה בסוד ניסן והלידה של ישראל, כי הנשמה היא מקור חיות הגוף. לכן צריך לקשר את ניסן ואביב, לרמוז על הקשר שבין הנשמה של העולם ובין הגוף של העולם כולו.
מכאן אנו רואים מסר עמוק: עם ישראל הופיע על במת ההיסטוריה לא רק כדי לדאוג לשלמות האישית שלו, כדי להתרומם לגובהי האצילות ולדבוק בה'. זהו עניין של מלאכי מרום. ישראל יורדים דווקא לעולם הזה כדי להופיע את קדושת ה' בכל ההוויה כולה ולקשר את הכול אל ה' יתברך, שהוא מקור החיים של הכול ואין עוד מלבדו. הרי זה כקורבן השלמים, שיש בו שלום וחיבור בין עולמות, וכן הוא הפסח וחודש האביב – הופעת נשמה קדושה ועליונה בתוך גוף שלם – והכול נעשה שמח כמו צירוף שם ה' בחודש ניסן, הרמוז בראשי התיבות "ישמחו השמיים ותגל הארץ". חודש טוב וחג שמח!
