הרבנית ימימה מזרחי
כמה קשה להאמין באהבה. פעמים רבות כל כך נראה שהשקענו ואיש לא העריך, ואנחנו מתייסרים על שאנחנו יודעים רק לאהוב ולא יודעים להיות אסרטיביים, נחרצים, חד-משמעיים. כמה פעמים נתפסת בעינינו האהבה כחולשה וכקורבנות!
והסיבה היא רק אחת: האהבה פשוט איטית יותר, אבל היא מנצחת. הכול. תמיד. גם הקב"ה כביכול "אינו יודע" להיות אבא נחרץ; הוא פוסח ומדלג על דברים שאולי היה ראוי למחות עליהם, להעניש, אבל פתאום הוא אבא מוקטן, לא מושלם. הרב משה שפירא זצ"ל היה אומר שבחודש הזה הקב"ה הוא "אביב", כמו אב מוקטן, כמו, להבדיל, עץ-עציץ. "בני בכורי ישראל!" הוא אומר לילדיו הממש לא מושלמים, ואוהב ומדלג.
השבוע, בכובעי (!) כנשיאת רבניות אירופה, פגשתי באוסטריה רבניות מכל אירופה. הן רואות התבוללות בממדים מבהילים (מישהי סיפרה שבקהילה שלה יש בבית הכנסת רק זוג אחד שבו גם האם וגם האב יהודים).
וזו הייתה השאלה שחזרה ונשאלה בכל מיני וריאציות: איך אני אמורה להביע סובלנות והכלה כלפי כל מי שמגיע לבית הכנסת, בעוד בבית הפרטי שלי יש ילדים שזקוקים לגבולות ברורים? איך לא לבלבל אותם?
דווקא בחומש שמלא פרטי פרטים של הלכות קורבנות, הלכות רחוקות כל כך מעולמנו, התעקש רש"י לומר: תקראו את המכתב הזה, זה מכתב האהבה היפה ביותר שתוכלו לקרוא אי-פעם!
זו שאלה לא פשוטה בכלל, והתשובה עליה היא אמון מוחלט בכוחה של אהבה, כל אהבה, הנובע אך ורק מהיותנו אנשי תורה, ותורה היא אהבה.
התורה, צו עליון, ציוותה עלינו סובלנות כלפי אנשים המבקשים לשבת בשולחן החג ובשולחן השבת ובבית הכנסת, ממש כשם שציוותה עלינו את שמירת השבת, את הצניעות או את חוקי הכשרות. המסר שלפיו אהבה ותורה הן שתי רשויות איבד לנו נערים ונערות רבים כל כך, רבים מדי.
"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו". אם מדבר אליו, למה צריכים לכתוב שקרא לו? ובמילים של האוהבת הגדולה, נחמה ליבוביץ: מה קשה לרש"י? ורש"י כתב דווקא על המילים הלא רומנטיות האלה: "ויקרא: לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, והקול אליו בלבד, משה שומע וכל ישראל לא שמעו".
דווקא בחומש שמלא פרטי פרטים של הלכות קורבנות, הלכות רחוקות כל כך מעולמנו, התעקש רש"י לומר: תקראו את המכתב הזה, זה מכתב האהבה היפה ביותר שתקראו אי-פעם! וככל שהכתב מובן לכם פחות, כך יתגלה לכם הכותב והקשר המובנה שיש ביניכם.
דווקא בחומש הכי לא מובן יתחילו ילדים רכים ללמוד לקרוא, מפני שהרבה יותר מהבנת פרטי עבודת הקורבנות חשוב שילמדו את עבודת הקִרבה. בשיא ההתרגשות הם ילקקו אותיות שהם אינם מבינים, רק מפני שהם מבינים שזה מכתב מאבא, והוא ממוען רק אליהם. הקִרבה לשולח המכתב חשובה בהרבה מהבנת פרשת הקורבנות.
אנחנו מגדלים דור של גאונים חדי תפיסה שמבינים בשניות את מה שנדרש לנו זמן רב להבין. והם, בהכללה, לעולם לא ירגישו אהובים דיים. הם מבקשים להבין שהם אהובים הרבה יותר מלהבין וזהו.
"קריאה אמיתית היא השלמת היצירה, הוצאתה מהכח אל הפועל, רפרודוקציה שמבצע אותה הקורא מתוך חומרי קולו ונפשו. מה קשה התפקיד, להורות לקרוא! לקרוא את התורה זה כמו לקרוא שיר ולכן לכל אחד יש קריאה שונה, מפני שמי שקורא בספר, לא סופג אותו לתוך נפשו בלבד, אלא הוגה את הספר מחדש מתוך נפשו!" (נחמה ליבוביץ, כיצד לקרוא פרק בתנ"ך).
אל תתייאשו על שהייתם רופסים מדי מול הילדים. אל תתחרטו על גילויי אהבה. את הטקסט הזה הם יבינו לפעמים טוב יותר מכל הוראה מדויקת. הם ינסו לקרוא אתכם ולציית גם כשלא יבינו מילה, מפני שאת הטקסט הזה כתב מישהו שאוהב אותם מאוד, מישהו שקורא להם סיפור לפני השינה, מישהו שקורא לאוזניהם בלבד מכתב אהבה.
