אבינועם הרש
"תשמע", אמר לי תלמיד שלי שחינכתי לפני שנה ופגשתי השבת במושב נחלים, "אני ממש חושש. האויבים שלנו כבר לא צריכים לעשות כלום. הם פשוט צריכים להסתכל עלינו בולעים זה את זה וזהו. לאן הגענו?"
הדברים שלו גרמו לו לחשוב שדווקא עכשיו יותר מתמיד כדאי לנו ההורים והמורים לדבר עם הילדים והתלמידים שלנו על צפייה ביקורתית. להבין שמפמפמים לנו לראש את הקרע בעם ושסיפורים הופכיים, שמספרים על האחדות בעם, דווקא נבלעים ומוסתרים. על מה אני מדבר? על אחד הסיפורים המקסימים שנתקלתי בהם, שכתבה אישה ששמה קארין:
"בשבוע שעבר הלכנו בעלי ואני בנמל תל אביב לאיזה סידור. זה היה ביום חמישי, הפגנה, מלא הלכו בנמל, ולפתע כמו משום מקום מעדתי ונפלתי. בלמתי את כל כובד הנפילה בכף יד שמאל. כאבים איומים, נפיחות, לא הייתי מסוגלת לקום מהאספלט.
"בתוך שניות התגודדו סביבי וסביב בעלי אנשים טובים, אחים ואחיות שלי. אני בכיסוי ראש, בעלי בכיפה שחורה, הם נושאים דגל בדרך אל ההפגנה או ממנה. אחת רצה להביא לי מים, השני, חובש, הרים אותי, בדק לי את היד ונתן לבעלי הוראות (קודם כול קרח, ואז להתפנות למיון). התיישבתי על ספסל, שקית הקרח על היד, ובעלי רץ להביא את האוטו מהחנייה.
"בכיתי. כאב לי. כיסוי הראש נפל לי על הספסל, ולא הייתה לי שום יכולת להחזיר אותו לראש בעצמי, וכל הזמן זה נמשך. אנשים עוצרים, שואלים מה אפשר לעזור ומצהירים: 'אנחנו איתך עד שבעלך יגיע'. ביקשתי מאישה מתוקה אחת שתקשור לי את הכיסוי, והיא לא כל כך ידעה איך, אבל בסוף קשרה יפה.
"מישהי צעירה ויפה באמצע ההליכה עצרה והורידה את האוזניות, ובפנים נעימות שאלה מה להביא לי. ובתוך כל הכאב הזה של היד השבורה – מסתבר שבכמה שברים – בתוך הקושי, הרגשתי חום בלב.
"ראיתי במו עיניי מה זה אומר 'כל ישראל ערבים זה בזה'. הרגשתי את היכולת המופלאה שלנו לשים הכול בצד ולעזור. הרגשתי את טוב הלב, את הדאגה, את האכפתיות, את ה'עימו אנוכי בצרה' שיש לכל יהודי ויהודית ב-DNA, ושזה שלנו, ויוצא לפועל בשנייה.
"הרגשתי שאנחנו חייבים אחדות, שאנחנו צריכים להתאחד ולצאת להפגנה אחת גדולה שדורשת מהמנהיגים מכל הצדדים לשבת ולדבר ולהתפשר ולרדת מהעץ. הכוח שלנו רק באחדות. יש לנו עם מושלם ומדינה מופלאה. בואו נשמור עלינו".
אז תלמיד יקר, אני מקווה שתקרא את הסיפור הזה, ותכלס, הרשת מלאה בסיפורים כאלו. בואו ניתן להם יותר משקל ונפנים שהאחדות של העם שלנו לא הולכת לשום מקום. אל תיתן לתקשורת לנפח לך את המוח. לך על הצפייה הביקורתית: היא גם תשמור לך על הנשמה וגם תגרום לך להבין שעם הנצח חזק יותר מכל מחלוקת שלא תהיה.
