המורה העברי מתל אביב

משה נחמני

הוא הקים כמה בתי ספר והיה מנהל בית ספר, עורך ספרים, יו"ר חובבי הבמה העברית, ממייסדי תל אביב, מראשוני רמת גן, ממקימי רמת ישי וממייסדי בית הכנסת הגדול בתל אביב, וכן שימש ראש ועד הקהילה בתל אביב, ראש בית המדרש למורים, נשיא הכבוד של קרן היסוד, ראש בית משפט השלום העברי המחוזי, חבר המזרחי ועמד בראש סניף 'מפעל התורה' בתל אביב. הוא היה גם סופר מחונן, וכל זה רק חלק ממפעל חייו הגדול.

אני מניח שרובכם לא שמעתם עליו מעולם. יש שמכירים את שמו מהספרים הרבים שחיבר וערך, אך אינם יודעים על מעשיו הטובים למען העם והארץ.

כשפתחתי את עיתוני על המשמר שנדפסו פה בארץ בסמוך לפטירתו, מצאתי בהם פרטים רבים על עשייתו הציבורית, אך על האידאולוגיה שלו ועל מסורת ישראל סבא אין אפילו מילה אחת. זה המצב גם בכתבות שפורסמו עליו בחייו, למשל לרגל יובל השבעים שלו: בעיתונים כמו 'דבר' הוא נראה גלוי ראש, ואין זכר לרקע התורני שבו גדל או להקפדתו על שמירת המסורת. דמותו מצטיירת כחילונית לחלוטין, אך הוא היה אדם ירא שמיים ושומר מצוות, בדומה לרוב חבריו שאיתם הקים את תל אביב ועליהם אנו מספרים בשבועות האחרונים.

בקיץ תרע"ו אסר אותו השלטון הטורקי באשמת השתייכות למחתרת ניל"י, ורק בדרך נס שוחרר

ביוזמה להקמת עונג שבת היה שותף הרב קוק, והמטרה הייתה להציב חלופה למשחקי הכדורגל שנערכו בשבת ומשכו אליהם אלפי צופים

הוראת העברית

ישראל יהודה (יש"י) אדלר נולד בשנת תר"ל (1870) בעיר ינובה, הסמוכה לפינסק (רוסיה הלבנה), לאביו ר' שלמה ולאימו חנה. אביו הרשה לו לקרוא ספרי השכלה וגם שכר מורה שילמדו רוסית. אחרי בר המצווה למד אדלר גמרא בבית המדרש יומם ולילה. עוד בנערותו הייתה לו נטייה לעסקנות ציבורית, והוא היה ממייסדי חברת 'מלביש ערומים' בעיר מולדתו, שחבריה היו בני גילו.

בשנת תרמ"ו התחיל לעסוק בהוראה, ועשר שנים רצופות היה מורה לעברית בכפרים ובעיירות. בשנת תרנ"א נשא לאישה את ברכה אייזנברג. אחרי נישואיו המשיך לעסוק בהוראה בשיעורים פרטיים. בה בעת היה פעיל בתנועת חובבי ציון. באותה תקופה החל להתבלט כנואם וכמארגן והצליח לייסד חברת בעלי מלאכה לעזרה הדדית. הוא גם ייסד את אגודת חובבי שפת עבר, וכן ייסד שיעורים והרצאות ללימודי היהדות והפיץ בהתנדבות עיתונים וספרים עבריים. מלבד זה ייסד גם ספרייה גדולה ליד בית הכנסת הגדול. באותו פרק זמן התחיל לפרסם מאמרים בעיתונות.

משנת תרנ"ט היה אדלר פעיל בתנועה הציונית. בשנת תר"ס עבר ללמד בעיר דויד-הורודוק, ובה הנהיג לראשונה את הוראת 'עברית בעברית' והתפרסם בהיותו מורה ומחנך מוצלח.

בתרס"א עבר לעיר הומל, שהייתה אז עיר של סופרים ועסקנים חשובים. ה'חדר המתוקן' שייסד שם היה לסמל ומופת וזכה לשבחים מפי האורחים הנכבדים שביקרו במוסד. הודות לחדר המתוקן הזה, מהראשונים שלימדו בו את השפה העברית, צצו חדרים כאלה בכל רחבי רוסיה. אדלר היה חסיד נלהב של דיבור בעברית כחלק מתחיית האומה, עד שלא הרשה לבני ביתו לדבר בשפה אחרת מעברית. עברו על ארבע בנותיו זמנים קשים של שתיקה עד שהצליחו לסגל את הדיבור בעברית.

מראשי המורים בארץ

בתשרי תרס"ה עלה אדלר לארץ ישראל, והוזמן לשמש מנהל בית הספר ברחובות. עד אז היה מקובל ללמד את התלמידים ביידיש, אך אדלר התעקש שהלימוד בבית הספר יהיה בעברית. הוא היה ממייסדי הספרייה הציבורית ברחובות וניהל שם מלחמה תקיפה בעד השלטת הדיבור העברי.

בראשית שנת תרס"ח עבר מרחובות ליפו, ושימש מורה בבית הספר לבנות. היה ממייסדי הוצאת הספרים קהלת, שעסקה בהדפסת ספרי לימוד בעברית. כן השתתף בהוצאת החוברות הפופולריות 'לעם', שהוציא לאור הפועל הצעיר, עזר להוציא לאור את קובצי 'יפת', והיה ממייסדי הירחון לבני הנעורים 'מולדת'. הוא נבחר לעמוד בראש סניף המורים בתל אביב, לחם בתוקף נגד השפעת המיסיון בחינוך והשתתף באגודת 'חובבי הבמה העברית', שבה שימש חבר הוועד, וזמן מה אף היה יו"ר האגודה.

אדלר פרסם מאמרים בקבצים ובכתבי עת רבים בחתימת שמו המלא ובמגוון שמות עט.

הקמת תל אביב

בשנת תרס"ז נמנה אדלר עם שישים ושישה חברי אגודת אחוזת בית להקמת פרבר עברי צפונית ליפו, לימים העיר תל אביב. בהגרלת המגרשים בשנת תרס"ט זכה במגרש האחרון, בקצה שכונת אחוזת בית, ברחוב אחד העם 26, והקים שם את ביתו. הוא נבחר פעמיים לוועד המתיישבים, ופעל להעברת מוסדות הציבור מיפו לתל אביב. ביתו, שהייתה בו ספרייה גדולה, היה בית ועד לסופרים ולמשוררים. בשנת תר"ף נבחר אדלר לחבר ועד קהילת יהודי יפו ותל אביב. גם בהקמת העיר הסמוכה רמת גן היה אדלר שותף כאשר הוקמה תחת השם 'עיר גנים' בשנת תרע"ד, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ראש המורים הגולים

עם פרוץ המלחמה הקים יש"י אדלר עם ידידו את הוצאת 'ספריה קטנה' לילדים, ובכל שבוע הוציאו לאור שתי חוברות מקוריות או מתורגמות לילדים. בסך הכול יצאו מספרייה זו חמישים ושלוש חוברות, וכמה מהן מצויות מתחת ידי. חוברות אלו לא רק לימדו את הילדים עברית אלא גם תרמו להעלאת המורל בתקופה קשה זו.

בימי המלחמה גירשו הטורקים את יהודי תל אביב שהיו נתיני מדינות אויב, ואדלר, שהיה במגורשים, הגיע לגליל. גם בשנות גלותו היה פעיל מאוד אף שהבולשת הטורקית השגיחה עליו מקרוב ואיימה לאוסרו. הוא נבחר לראש המורים הגולים, לפי הוראת המשרד הארצישראלי, עסק בפתיחת בתי ספר לילדי הגולים ובסידורם בבתי הספר במושבות, ייסד בטבריה בית ספר לבנות ואחר כך גם בית ספר לבנים, שהיו בתי הספר העבריים הראשונים בעיר זו, ועמד בראש סניף המורים בגליל התחתון.

בקיץ תרע"ו אסר אותו השלטון הטורקי באשמת השתייכות למחתרת ניל"י, ורק בדרך נס שוחרר. אחר כך היה מהמוציאים לאור של קובץ 'הגליל', שיצא לאור בעריכתו של אז"ר, וגם ערך את חוברות 'בגליל'.

פעילות ציבורית ענפה

בראשית תר"ף חזר אדלר לעירו תל אביב. הוא צבר לו עם השנים ספרייה עברית של יותר משמונת אלפים כרכים, ולימים הקדישה לתועלת הציבור ומסר אותה לעיריית תל אביב. העירייה החליטה לסדרה בצפון העיר וקראה לה 'ספריית ישי אדלר'. כיום ספרייתו הפרטית שמורה בספרייה העירונית בבית אריאלה, ובה גם ספרי קודש עתיקים ונדירים.

בתרפ"ד נסע אדלר לארצות הברית לחתונת בתו אלישבע עם המלומד ד"ר הירש ליב גורדון (אשר ייחדנו לו כאן מאמר לפני כשנה), ובסיום השנה נשאר לשמש מורה בבית ספר בניו יורק והרצה לפני תלמידי המכללה באמריקה על ארץ ישראל. אגב אורחא הוזמן להורות בבית המדרש העברי למורים בבוסטון. משם עבר לעמוד בראש בית המדרש למורים 'תרבות' בניו יורק, וגם חיבר שני ספרי לימוד. בטבת תרפ"ט חזר ארצה והתמסר לעבודת קרן היסוד.

החל מתרצ"ג היה פעיל בוועד לעזרת יהודי רוסיה. ראש הוועד היה הראי"ה קוק, ולשכת הוועד הייתה בבית הרב. ועד העזרה שלח כסף רב ליהודי רוסיה, ובזכותו ניצלו נפשות רבות. בה בעת שימש אדלר יו"ר התאחדות יהודי רוסיה בארץ ישראל.

אדלר היה גם פעיל ב'עונג שבת', אירועים שהנהיג ביאליק בשנת 1927 ואילך: מפגשי תרבות מדי שבת אחר הצהריים שניתנו בהם הרצאות בקשת רחבה של נושאים, ובהם ספרות, היסטוריה, יהדות והגות, מפי טובי המרצים והמלומדים. ביוזמה להקמת עונג שבת היה שותף הרב קוק, והמטרה הייתה להציב חלופה למשחקי הכדורגל שנערכו בשבת ומשכו אליהם אלפי צופים. מפגשי עונג שבת המשיכו להתקיים עשרות שנים, ולנוכח הצלחת המפגשים בתל אביב נוסדו מפגשים דומים ברחבי ארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות בתפוצות.

אדלר היה נשיא כבוד של קרן היסוד בארץ, נשיא כבוד ב'בני ברית' שבמצודת הירקון, ראש בית משפט השלום העברי המחוזי וחבר בית המשפט העליון העברי. נוסף על כך היה חבר בארגונים ובמוסדות האלה: ועד אמוני הלשון, ועד להגנת הלשון העברית, הקוּרָטוֹריום של בית המדרש למורים ולמורות ע"ש לוינסקי, התאחדות הציונים הכלליים, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ועדי בית היתומים והיתומות בתל אביב וברמת גן, ועד מושב זקנים בתל אביב.

מרובים היו מעשיו, ואף על פי כן היה רגיל לומר: "עליי למהר לעשות, כי לא נשאר לי עוד הרבה זמן!"

אדלר היה חבר תנועת המזרחי וממייסדי בית הכנסת הגדול בתל אביב, ומאז שובו מארצות הברית שימש סגן יו"ר בהנהלת בית הכנסת, וכן היה הגבאי הראשי בבית הכנסת. הוא היה פעיל גם בוועד ישיבת היישוב החדש.

רמת ישי

אדלר היה פעיל גם בארגון קרן היסוד, שפעל להקמת יישובים בארץ ישראל. הוא מכר את ביתו שברחוב אחד העם בתל אביב, ועבר לגור ברחוב מלצ’ט. את רוב הכסף שקיבל על מכירת ביתו, 10,000 לירות ארץ ישראליות, תרם לקרן היסוד לשם ביסוס מושבה עזובה על ידי הושבת מתיישבים דתיים. "את הבית בניתי לפני שלושים שנה כשתל אביב הייתה עדיין פרוור, ועלה לי כך וכך. אם קיבלתי תמורתו פי עשרים, זה הרבה בזכות המפעל הציוני וגידול העיר. אין אני חושב שהכסף הנותר שייך לי", נימק את תרומתו.

המושבה הוקמה בשנת 1944. אדלר התנה את קבלת המתיישבים בשמירתם על מסורת ישראל. לאות תודה על תרומתו הגדולה קראו לכפר על שמו: רמת ישי. בשנותיו האחרונות חי אדלר בדוחק רב, כי את הרוב הגדול מהונו ורכושו הקדיש לקרן היסוד, ולמחייתו לא דאג כל צורכו.

מפעל התורה

מפעל התורה היה ארגון לתמיכה בישיבות מייסודה של המזרחי. הארגון נוסד בתחילת 1941 ואיגד תחתיו עשרות ישיבות בשנות החמישים והשישים. הנהלת המזרחי הכריזה על הקמת מפעל התורה לנוכח חורבן הישיבות באירופה וכדי לאגד את התמיכה בכל הישיבות בארץ ישראל תחת קורת גג אחת. את המפעל הוביל הרב מאיר בר-אילן, ועיקר איסוף הכסף נעשה בהוראות קבע. יש"י אדלר היה מראשי הפעילים ב'מפעל התורה'.

ר' יש"י אדלר זכה לראות את הקמתה של מדינת ישראל. אור ליום כ' בכסלו תש"ט הוא נפטר, בן 78, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בעיר שייסד. לאחר מותו נכתב עליו בעיתון מעריב: "דמותו הנאה תחסר מאד בנופה של העיר תל-אביב. היא תחסר למתפללי בית-הכנסת הגדול, שם היה גבאי, והיא תחסר גם בחגיגות פומביות, בהן הושיבהו תמיד בין זקני הישוב, כתפאורה חיה".

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com